"החיים על פי דנקן", סקירה

"החיים על פי דנקן" (או The Way Way Back באנגלית) הוא סרטם הראשון של צמד היוצרים נאט פקסון וג'ים ראש, שמות שאולי לא אומרים לכם כלום, אבל סביר להניח כי אתם זוכרים את הפנים שלהם – הם שחקני משנה די מצליחים ומוצלחים, כאשר ראש הפך בשנים האחרנות למוכר יותר בעקבות תפקידו הראוותני בתור הדיקן חובב התחפושת בסדרה "קומיוניטי". חוץ מזה, השנים הם זוכי אוסקר על סרט הקולנוע היחיד על פי תסריט שלהם שהופץ טרם הסרט הזה. למעשה, האוסקר שלהם הוא חלקי – הם כתבו את התסריט ל"היורשים" לפני שאלכסנדר פיין נכנס להפקה, והבמאי שיכתב את התסריט ברוחו (כנראה בצורה דומיננטית). בכל מקרה, שלושתם זכו בפרס ובעוד פיין נואם, היו אלה ראש ופקסון שסיפקו את הרגע הזכור ביותר של אותו טקס – פארודיה על השמלה של אנג'לינה ג'ולי ועל הנפנוף של הכוכבת ברגל שלה. אבל הרקורד שלהם פחות חשוב מן העולם שהם מעצבים בסרטם, בהתאם לתפיסת העולם של אותו דנקן מן הכותרת. אבל מהי ראיית העולם של דנקן?

מכיוון שהוא רק בן 14, קשה לומר כי לדנקן יש ראייה מיוחדת במינה או מקורית במיוחד על החיים. הוא בעיקר מנסה לשרוד אותם, דבר שיכול להיות די קשה בראשית גיל ההתבגרות, לכל אחד. אבל הסרט מדגיש זאת על ידי העובדה כי הנער לא רזה כמו המקובלים, הוא בן להורים שהתרגשו לא מכבר, הוא לא ממש מסתגל לעבודה כי אביו לא יהיה חלק מחייו וכי אמו חיה עם בן זוג חדש, יהיר ומעצבן.

בנקודה זו, על מנת לעשות סדר בבלאגן, הנה תיאור של המשברים עימם מתמודד דנקן: הוא נוסע בחוסר רצון עם אמו פאם והחבר החדש שלה טרנט לבית הקיץ של האחרון – כאשר גם הבת של אותו בן זוג מצטרפת. בעוד הנשים ישנות, טרנט מבהיר לדנקן מה הוא חושב עליו – הוא אומר שהוא "3 מתוך 10" (אני לא מבין איך אפשר לתת ציון לבן אדם. זה כמו לחלק כוכבים לסרטים), ובמהלך החופשה לא טרנט ולא אימו הביולוגית יקדישו יותר מדי זמן לדנקן. הוא כן יקבל תשומת לב מן הבית השכן, שם ראש המשפחה היא בטי הפטפטנית שדנקן לא ממש רוצה קשר איתה או עם הבן הפוזל שלה פיטר, הצעיר מדנקן אך לא בהרבה. הוא כן רוצה קשר עם סוזנה, הבת של בטי, המבוגרת ממנו רק במעט ומגלה כלפיו יחס חיובי – רק שלא ברור איך דנקן הביישן יצבור אישזהו ביטחון במהלך הקיץ, אותו הוא מעביר בעיירת נופש למבוגרים אשר לא מציע ממש ריגושים לבני גילו. לפחות לא ריגושים חיובים – הערבים עם קיף וג'ואן, עוד ידידים ותיקים של טרנט, רק מלחיצים את הנער יותר.

אבל הודות לזוג אופני ילדות, דנקן מוצא פתח לעולם מופלא אחר, כאשר הגאולה מתגלה במקום הכי לא צפוי – פארק מים מסחרי שכאילו קפא בשנות השמונים. הסרט אומר את זה, לא אני. פארקי מים עבורי נתפסים לאחר גיל 12 פחות או יותר כסיוט של מקסימום תורים ומינימום כיף והסרט לא ממש שובר את השקפת העולם הזו. אך דנקן פורח בפארק ומתחבר עם אואן, המנהל, העושה רושם די זרוק וממזרי. דרך אואן דנקן משיג עבודה ראשונה, חברים חדשים, ביטחון עצמי וגם דמויות משנה מוצלחות, חלקן תורמות עוד כמה קווי עלילה משעשעים/מרירים.

כיאה לסרט שנכתב ובויים בידי שחקנים, הליהוק הוא הנקודה החזקה ביותר בסרט, כאשר כמעט כל תפקיד מלוהק באופן המרומם את הדמות ואת הסרט. הדבר נכון בעיקר לגבי פארק המים ומי שעומד בראשו – סאם רוקוול הנהדר המגלם את אואן. לצידו, ישנה מיה רודולף בתור האישה שמנסה לשמור על קצת סדר בפארק ואולי גם לתעל את אואן ולהפוך אותו סוף סוף לאדם בוגר. הפארק גם מכיל את הבמאים עצמם, בתור עובדים בעלי מוזרויות משונות לגמרי ועוד כמה לקוחות קבועים, כולם מאפשרים לליאם ג'יימס הצעיר להראות מהו משחק טוב של ילד המלוהק נכון.

גם בגזרת בית הנופש, הדמויות מלוהקות היטב – החל באנהסופיה רוב (כן, לא חסר רווח בשם שלה) בתור האינטרסט הרומנטי של דנקן ודרך החשודים המיידים במשחק משובח – אליסון ג'ני בתור השכנה בטי, טוני קולט בתפקיד האם פאם, סטיב קארל כחבר שלה טרנט… ואני חייב לעצור לרגע – בתור בצופה ב"המשרד" בגרסה האמריקאית, זה ממש מוזר לראות את סטיב קארל קורה לבת הזוג שלו פאם, ובמהלך הסרט קיוויתי שג'ים לא יגלה את מה שקורה ביניהם…רגע, איפה הייתי? הסרט גם מכיל את רוב קורדרי המוצלח ואמנדה פיט, שבשלב זה בקריירה שלה התפקיד דורש ממנה רק להיראות יפה.

אז הליהוק בסרט פוגע בול וצריך לתת לבמאים קרדיט גם על הדרכת שחקנים. כמו כן, התסריט שלהם חג סביב קלישאות, אבל אף פעם לא גולש למורדות מוכרים מדי או מביכים. כלומר, הסרט לא מפתיע כפי שהוא רוצה להיות, אבל לא צפוי או שבלוני בצורה חדה ובסופו של דבר ניתן לומר כי הסרט זורם היטב ומעביר את השעה וחצי פלוס שלו בצורה נינוחה. כולל כמה רגעים חביבים במיוחד.

אז איפה בכל זאת מגיע ה-אבל? האבל מגיע בכך שדומה כי הסרט שאף להיות יותר מכך. שאף להיות ממזרי ויוצא דופן בהומור שלו, אבל רוב הזמן נותר קונבנציונאלי למדי, אולי פרט לדמויות המגולמות על ידי הבמאים, דמויות שבסופו של דבר גם הן משהו מוכר למדי. הסרט שאף ללמד אותנו משהו על החיים או לומר משהו מקורי על התבגרות, אבל בסופו של דבר הוא נכנס לתוך מבנה נראטיבי ואידיאולוגי די שגרתי. לכן, קשה לומר כי הצפייה בסרט נחרטת בזיכרון או משאירה על הנפש רושם תרבותי עז יותר מביקור בפארק מים, גם אם הצפייה בסרט נעימה בהרבה מהליכה לפארק מסוג זה.