סקירת הוצאות מחודשת: "Perfect Understanding"

הדבר אשר מושך אותי לסרטים ישנים הוא לאו דווקא האיכות שלהם, או בעצם לאו דווקא רק האיכות שלהם, אלא גם היותם מתעדים של תקופה. כמעט סוג של מסמך היסטורי על העבר, באופן שבו תעשיית הקולנוע תפסה אותו. זו גם אפשרות לגעת באופן יותר מעמיק באותן אגדות מסך, שכן מפני שלא חייתי בשנים בהן פעלו יצא לי לדגום את הקריירה שלהם באופן חלקי בלבד.

לכן, במידה רבה זה טבעי שאפתח את סדרת הפוסטים החדשה הזו, המוקדשת להוצאות מחודשות של סרטים ב-DVD, בסרט כמו "Perfect Understanding", שיקרא מעכשיו בשם העברי שאני נתתי לו "הבנה מושלמת". את הסרט העדפתי ברגע האחרון על פני הכותרת "הניושאין מתים מצחוק" אולי כי לא מדובר ממש בקומדיה. השם של במאי הסרט, סריל גרדנר, לא אומר לי יותר מדי ולמעשה לא צפיתי באף סרט בו היה מעורב, עד כמה שידוע לי. לפני שהיה במאי הוא היה עורך. לפני כן – שחקן בשם סריל גוטליב.

אולם, חוץ ממנו יש בסרט כמה אנשים מאוד מעניינים – הסרט מפגיש את לורנס אוליבייה, יחסית בתחילת דרכו הקולנועית, ואת גלוריה סוונסון, כוכבת ענקית שכבר הייתה בשלבי דעיכה. למעשה, אחרי הסרט הזה היא צלימה רק עוד סרט אחד ואז פרשה/הופרשה מן התעשייה למשך 7 שנים, חזרה לסרט אחד ואז נעלמה לעוד 9, עד לרגע בו בילי ויילדר נתן לה את הקאמבק של כל הקאמבקים בסרט שבעיקר בזכותו שמה זכור גם לאנשים שאינם חובבי קולנוע אילם – "שדרות סנסט". בדרך בה תעשיית הקולנוע עובדת, סוונסון הדועכת הייתה מבוגרת רק ב-8 שנים מאולייבייה המוערך והעדיין לא לגמרי עולה, כמה שנים לפני שהפך לשחקן הגדול של דורו ולאגדת תיאטרון וקולנוע. שם מעניין נוסף מגיע בגזרת התסריט, אבל זה כבר סיפור מורכב מדי ונדחה אותו לאחרי הקפיצה.

"הבנה מושלמת" מסמן שתי מגמות שהיו קיימות בקולנוע של ראשית שנות השלושים. מבט על חיי המעמד הגבוה, כולל מעבר בין מספר לוקיישנים של עלילה דווקא בעידן בו רוב העולם המערבי נתון במשבר כלכלי קטסטרופלי, בשילוב מבט על המאבק המינים בעידן המודרני (שוב, תחילת שנות השלושים. כל דור בהיסטוריה של האנושות חשב שהוא חדשן בתחום) באופן ספציפי, דרך מבט על משבר בחיי נישואין. היו אז הרבה סרטים כאלו, למשל הסרט המוזר ביותר של אלפרד היצ'קוק בטרם התמקצע בסרטי מתח, "העשירים והמוזרים" שכמו "הבנה מושלמת" החל באנגליה ונדד ברחבי אירופה.

גם "הבנה מושלמת", כמו סרטו של היצ'קוק, הוא הפקה אנגלית ולא הוליוודית, אך מדובר בסוג של שיתוף פעולה. הבמאי והכוכבת הגיעו מן התעשייה ההוליוודית והעניקו (בעיקר הכוכבת) לסרט הבריטי אבק כוכבים שלא היה מנת חלקו בדרך כלל באותה תקופה. מצד שני, הסרט הופץ בארה"ב ובעולם על ידי אולפני יונייטד ארטיסט – לא האולפנים ההוליודים הגדולים ביותר, אבל בהחלט אולפנים שנמצאו באותה תקופה בלב התעשיה, מה שמעניק חשיבות רבה לשנות הפקת הסרט ושחררו לקהל: 1933.

1933 התרחשה לפני יולי 1934, כלומר לפני הכניסה המלאה לתקוף של "קוד הייז" (למעשה, "קוד בירן" גרסא חדשה של קוד הייז המקורי שהופיע בשנות העשרים) שאסר על הקולנוע ההוליוודי ועל הקולנוע המופץ בארה"ב להרגיז את הקהילה הדתית יותר מדי. הקולנוע הבריטי מעולם לא היה כפוף ישירות לקוד, אבל הוא ישר קו על מנת להיות מופץ. כל זה היה אחרי הסרט הזה, לכן יש בו דברים שהיו אסורים שנה לאחר מכן, אם כי קשה לראות אותם כבעייתים באור של היום. יש בו נשיקה של יותר מ-8 שניות ועוד כאשר בני הזוג במצב של שכיבה. נרמז בו ואף נאמר בו בגלוי כי צעירים נוהגים לקיים יחסי מין גם לפני החתונה וכי זוגות ואנשים נשואים לפעמים בוגדים זה בזו – ויכול להיות שזה אפילו לא סוף העולם. כל זאת לא אומר שניתן למצוא בסרט אמינות בייצוג היחסים בין המינים או דיון בעל מורכבות כלשהי במיניות עצמה מעבר לנושא הנאמנות וההסכמה בין בני זוג, למרות שאולי ניתן לצפות מכך כאשר רואים את השם שמתנוסס על האריזה כאחראי על התסריט.

כתוב שם שהתסריט הוא של מייקל פאוול, גדול הבמאים הבריטים בשנות הארבעים-ששים (חתם על רבים מסרטיו בשיתוף עם אמריק פרסבורגר, למרות שהאחרון לא ביים בפועל אלא רק הפיק וכתב, פאוול עצמו מיעט לתרום לתסריט בסרטים המשותפים), אשר סרטיו התאפיינו בסוג של חושניות מעודנת מבעד לעיני הצנזורה, תוך דגש על אנושיות לצד מלודרמה גדולה מן החיים. מבט בקרדיטים של הסרט מגלה כי התמונה מורכבת יותר – שמו של פאוול לא מופיע בהם. מיליס מאלסון, שחקן-תסריטאי שהמשיך לשתף פעולה עם מייקל פאוול לאורך הקריירה (הווא כתב לו בין היתר את "הגנב מבגדד" הנודע) חתום על הסיפור ועל הדיאלוגים, כאשר לדיאלוגים תורם גם גרנט גרהם. מייקל פאוול היה מעורב כנראה בהכנת מבנה הסרט ובדיאלוגים, אבל הוא לא היה שם גדול מספיק עדhין על מנת לזכות בקרדיט. האם ניתן לראות בסרט את מגע היד של פאוול? בכמה סצנות מעטות, כמו עימות בין שתי נשים לקראת סוף העלילה, אולי גם במירוץ סירות המספק רגע של פעולה באמצע.

אחרי כל ההקדמה הזו, ייתכן והגיע הזמן לכתוב גם כמה מילים על הסרט. חלקו הראשון של הסרט מתרחש באחוזה אנגלית ומציג מלבד שני הגיבורים עוד קבוצה לא קטנה של דמויות צעירות ומבוגרות הדנות על מיסתורי הלב, התאהבויות שונות, והיכולת של גברים ונשים לחיות ביחד. הגיבור והגיבורה האוהבים זו את זה ולהיפך, אבל חוששים כי אם יתחתנו הם יתחלול לקנא, לריב ולשלוט בחיי הפרטנר הרומנטי והם לא רוצים שזה יקרה. הם מחפשים דרך להישאר ביחד וגם לשמור על עצמאותם.

הפתרון שהם מוצאים הוא ניסוח חוזה ניושאין, על פיו הם נשבעים לעולם לא להיות בעל ואישה אלא מאהב ופילגש ומעל לכל להישאר אינדבידואלים. הם חושבים שזה יעבוד וייתכן שגם חלק מן הצופים יחשבו כך, אם הם לא ראו אף פעם סרט או חיו על פני כדור הארץ. אבל זה גם סוד קסם של הסרטים הללו: הקהל נהנה לראות את הגיבורים נכנסים למלכודות ידועות מראש, נהנה לראות את היהירות של האנשים שחשובים שהמציאו מחדש את האהבה ונופלים לאותן בעיות שגרמו לאותם ריבים מזה עידן ועידנים.

ירח הדבש מוצא את הזוג נודד ברחבי אירופה, עד להזמנה מחברים לשהייה משותפת בקאן, הרבה לפני שהעיר הפכה להיות אתר לפסטיבל סרטים. אף כי המכתב ממוען לאישה, היא מחליטה כי מוטב לה לחזור ללונדון ולהכין את ביתם המשותף (יותר נכון: אחוזה) לחיי השגרה, והבעל נוסע לקאן לבדו. אך הוא לא נשאר שם לבדו לאורך כל הטיול, שכן ידידה נשואה גם היא מגיעה לשם בלי בעלה.

בחזרה באנגליה, הבעל מספר לאשתו על אותה אישה, ידיעה אשר לא מתקבלת טוב. בני הזוג לא מצליחים להיות אינדיבדואלים בנישואין והאישה גם זוכה לחיזורים מצד גבר אחר ולא לגמרי מסרבת להם. סיום הסרט כולל עוד הסתבכות דרמטית בדרך להתרה קומית בסיום, כאשר קשה לראות את מוסר ההשכל של הסרט כחדשני. במידה רבה הוא מהווה שריד די נדיר של השלב הראשון של הקומדיה הרומנטית המדברת, רגע לפני שפרנק קפרא ביצע את המהפך המוחלט ב"זה קרה לילה אחד" והפך את רוב הקומדיות הרומנטיות לסיפור על מערכת יחסים בין מעמדות שונים ולא רק למבט על חיי המעמד הגבוה (קפרא גם ביים קומדיות עם פערי מעמדות עוד קודם לכן, אך הן לא סחפו את הוליווד).

יתרה מכך, הסרט מספק הצצה לשני שחקנים גדולים משתי מסורות משחק שונות מאוד – הקולנוע האילם והתיאטרון. שניהם מסתגלים טוב מאוד בסרט הזה למשחק בקולנוע המדבר, שהוא ממלכה שונה בהרבה משתי האמנויות מהם צמחו. ובניגוד לתדמית שלהם, בהרבה מאוד רגעים בסרט הם מפגינים קלילות ועידון. התוצאה הסופית אינה סרט גדול, אבל בהחלט סרט חביב.

מהדורת ה-DVD החדשה כוללת תוספות לא ממש קשורות – שני סרטים קצרים מאותה התקופה, אך לא מאותם האולפנים אלא מאולפני מק סנט, שהתמחו בקומדיה מוקצנת ופרועה בהרבה. הסרטונים המצורפים מעלים חיוך מדי פעם, אולי דווקא משום שההומור שלהם התיישן. הם אינם שווים את השכרת ה-DVD רק בפני עצמם, אבל יכולים לאפשר לשוכר ערב קולנוע כמו פעם – שני סרטים קצרים ופיצ'ר.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית והינו זמין להשאלה.