"פסיפיק רים", סקירה

נניח שהיה קיים מעין ספר דברי הימים של הקולנוע. ונניח שלכל במאי מוקצה באותו ספר מקום לשורה אחת בלבד. ישנם יוצרים רבים שקשה לסכם את רשימת ההישגים הקולנועיים שלהם לכדי הודעת טקסט או ציוץ בטוויטר, או בניסוח פחות מעליב – לדבר הראשון שקופץ לראש כאשר חושבים עליהם. גיירמו דל טורו, הוא דווקא אחד מהיותר קלים לפיצוח. אין לי מושג מה עוד יקרה בהמשך הקריירה הכבר-מפוארת של הגאון המקסיקני, אבל דבר אחד הוא כבר רשם על שמו ובענק – עיצוב ובימוי המפלצות היצירתי והמדהים בתולדות הקולנוע. לפחות מבחינתי. בין אם מדובר ביצורים זעירים כמו הפיות ב"המבוך של פאן", הערפדים של "בלייד 2", מקקי הענק של "מימיק" וכמובן "הלבוי" וחבר מרעיו – דל טורו מצליח לעשות את הבלתי אפשרי כאשר הוא מפתיע בכל פעם מחדש, אך שומר על קו אחיד וסגנון אישי מובהק, כזה שאפשר לזהות מיד. זה מאוד טבעי, אך מאידך די מפחיד עבור המעריצים, שיגיע זמנו להתמודד עם סדר גודל עצום באמת של יצורים. וזה בדיוק מה שקורה ב"פסיפיק רים" (Pacific Rim).

כבר התנצלתי בפוסט הציפיות/חששות של הבלוג מהקיץ הקרוב, על האופן האינפנטילי בחלקו בו אני מתייחס מראש לסרטו החדש. כעת, לאחר הצפייה, אני מאושר על הבחירה המודעת הזו שלי. "פסיפיק רים" יכול להיות כיף בגודל של גודזילה, או שיא אולימפי בגלגולי עיניים – וזה תלוי רק בכם ובכן. אני בחרתי להנות, אבל לא לגמרי הצלחתי לנטרל את הדברים שמעט הפריעו לי, אז אנסה לתת את התמונה המלאה. מה גם שהסרט הזה הכניס אותי לבעיה עם דבר ביקורת חוזר שמושמע נגדי ככותב – עד כמה אני מכוון דעה מראש בבואי לראות סרט? האם הרצונות וציפיות שלי ממנו מכופפים את המחוג כך שההנאה היא בעצם הונאה?

הקונספט בבסיס הסרט נשמע פשוט למדי, אך במהלך הצפייה התגלה כעולם שלם של חוקים והיגיון פנימי. בגדול, כך יסבירו לכם מיד בפתיחה, כדור הארץ של העתיד נמצא תחת מתקפה בלתי פוסקת של פולשים גדולי מימדים ובעלי נטיות הרסניות לסביבה, המכונים "קאיג'ו" (מפלצת ביפנית). מפלצות הענק מגיעות מדי פעם מקרקעית האוקיינוס, מתוך שער בין-מימדי שהאנושות ניסתה לסגור ללא הצלחה, צפות אל פני השטח ומחריבות ערים ותרבויות במחי זנב. כדי להתגונן, יצרו בני האדם "מפלצות" משלהם – רובוטים כבירים המחוברים לטייסים שלהם לא רק גופנית, אלא גם מנטלית. כדי לחלוק את העומס על המוח האנושי, כל רובוט כזה, שנקרא "ייגר" (צייד בגרמנית), מופעל בידי שני טייסים שיש ביניהם לבין עצמם ולבין הרובוט קשר רגשי ומוחי. כל מעצמות העולם התאחדו כדי לבלום את המתקפה החוצנית ולרקום תוכנית לסגירת מקור כל הצרות, והסרט מתחיל בנקודת הזמן בה תקצוב פרויקט הייגרים מופסק וחומות גבוהות יותר מגורדי שחקים אמורות להגן על האנושות מפני הקאיג'ואים. אבל כשתדירות התקיפות עולה, לא בטוח שזה יספיק וכך ישובו לזירה הטייסים לסיבוב נוסף של ייגר נגד קאיג'ו.

כפי שאולי הבחנתם והבחנתן, החלטתי לוותר על תקציר העלילות של הדמויות האנושיות. זה לא שאין בני אדם בסרט, אבל באמת שהם פחות מעניינים ולכן אדחה את הכתיבה עליהם להמשך. הסרט הזה הוא קודם כל מפגן חסר תקדים (זה ביטוי שחוק, אבל אני לגמרי עומד מאחוריו – בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה) של אפקטים מיוחדים. כרגיל אצל דל טורו, לא הכל ממוחשב ואכן הרגעים המדהימים ביותר בסרט נוגעים לסטים ולעיצובי רובוטים שנבנו במיוחד ובמציאות, כמו בסיום סיקוונס האקשן הראשון בסרט, או בתפאורה של מעבדה לחקר זן הקאיג'ו, למשל.

אין כמעט שום שניה בסרט שדל טורו לא מזכיר לצופים והצופות שלו את הסקייל של הקרבות, בעיקר על-ידי הוספת בני אדם כאינדיקציה לגודל של הייגרים והקאיג'ואים, או עצמים כמו מכוניות, עצים או מבנים, חלקם מפורסמים (כמו בתמונה למעלה). בשום שלב זה לא נראה כמו פרק של ה"פאואר ריינג'רס", בו הבניינים עשויים קרטון ושני מסכנים מחופשים מתקוטטים ביניהם משל היו ענקיים. ב"פסיפיק רים" הקרבות נותנים תחושה של צפייה במלחמות הטיטאנים, ואני חייב לציין שכוריאוגרפיית הקרבות גם היא מושלמת מכל בחינה שהיא. הרובוטים נעים בכבדות המזכירה תדיר את גודלם, וכל מכת אגרוף שלהם היא התפוצצות של כוכב לכת. המפלצות, כיוון שהן יצורים חיים, נעות באופן אורגני יותר, אבל שום דבר בהתנהלות שלהם אינו טבעי והכל סביבן קריפי והם מלאות הפתעות. חשבתם ש"איש הפלדה" זרע הרס וחורבן? זה רק כי עוד לא ראיתם ייגר מכה בקאיג'ו בעזרת אניית משא, באמצע העיר. או מתרסק על מחלף והופך אותו לאבקה.

אם במקרה נזכרתם בחלחלה בקטעי הקרבות של סרטי "הרובוטריקים", אשוב ואדבר על העיצוב. ייגרים יש בעצם ארבעה שבהם מתמקד הסרט, כולם שונים זה מזה במראה, זזים אחרת, וצבועים אחרת. אין שום בעיה להבדיל ביניהם, או להריע לכל אחד בנפרד כאשר הם יוצאים לתקיפה משותפת. אך הפלא האמיתי בסרט הם הקאיג'ואים. מדובר בחבורה של גודזילות מאותו מימד ואותם מימדים, כך שכולם חולקים את אותה הטקסטורה ופלטת הצבעים, וגם ההתנהגות שלהן דומה למדי (עצבים, כעס, זעם וחוסר שליטה עצמית, בגדול). אך דל טורו וצוותו מפליאים להדביק מראה ייחודי לכל אחת מן המפלצות, כולל שמות מיוחדים ורמזים לאישיות, בעיקר דרך דמיון לחיה, חפץ, או מפלצת מיתולוגית שאנחנו כצופים יכולים לזהות מיד (סרטן, גורילה, קת'ולהו, אולר שוויצרי וכד'). המפלצות מאוד שונות מהרובוטים במראה ובשפת הגוף, ודל טורו ממש לא מקמץ בשוטים רחבים. כדי בכל זאת לייצר הזדהות, הוא חותך מדי פעם אל קרביו של הרובוט שם מצויים הטייסים האנושיים, שמרגישים כל מכה שהייגר שלהם סופג כאילו חטפו אותה בעצמם, או אל חדר בקרה אפוף פאניקה. עבורי זה עבד ובענק. קטעי הפעולה בסרט לא רק עוצרי נשימה, אלא בעיקר עומדים בשני מבחנים חשובים יותר, הנוגעים לגיל המנטלי אליו שבתי בזמן הצפייה. ראשית, אני מעוניין לרכוש בובות של כל הייגרים וכל הקאיג'ואים. באופן מיידי, בבקשה. שנית, הסרט חילץ ממני מספר קולות שרק דולפינים שבמקרה הזדמנו להקרנה היו יכולים לשמוע. כאמור, אני מרוצה.

עם זאת, החלקים המצטיינים של הסרט הם דווקא לא הקרבות, אלא הרגעים בהם דל טורו מחבק חזק חזק את הז'אנר הראשי בו הוא פועל – סרטי המפלצות היפניים (ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על רפרנסים, אנחנו לא נצא מזה. הסרט עומד בזכות עצמו וזה מה שחשוב). הקטעים בסרט בהם בני אדם ומפלצות ענק מתעמתים באופן ישיר יותר וללא תיווך של זקיפים מתכתיים עצומים. כאשר קאיג'ו מסוג לטאתי מטיל טרור ברחבי העיר ומבריח כמות גדולה של אנשים להצטופף במקלט כנמלים מבוהלות, לדוגמה. או כשקבוצת חוקרים ממהרים אל גופה של קאיג'ו מובס כדי לאסוף משם דגימה חיונית, או בשוט של ילדה קטנה מהלכת ברחובות מוחרבים כאשר מאחוריה מהלך יצור הגבוה מכל בנייני העיר שעוד שניה אולי יבחין בה. זהו סרט המפלצות המוצלח ביותר מהבחינה הזו מאז "המארח" (The Host), והייתי רוצה לכתוב גם שהוא המוצלח ביותר שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע, אבל מישהו החליט להחזיר את "פארק היורה" לסיבוב נוסף ותלת-מימדי באולמות. מצד שני, בפארק היורה אין רובוטים מגודלים.

החלקים שאני יותר אמביוולנטי כלפיהם בסרט הזה נוגעים, כאמור, לחומר האנושי. מצד אחד, דמויות המשנה משובחות ומוגזמות לפחות כמו סוג חדש של מפלצות. המצטיינים הם צ'רלי דיי וברן גורמן בתפקיד שני מדענים מטורפים לחלוטין, שהם במקרה גם התקווה הגדולה של האנושות לסגירת הפורטל שממנו מגיעות המפלצות; אידריס אלבה בתפקיד קלישאה מהלכת של גנרל צבאי עשוי ללא חת למראית עין, אך המסתיר את חולשותיו בסוד; ואיך אפשר בלי רון פרלמן בתפקיד… לא, זה ספוילר. אני לא מגלה. כל הדמויות הללו משמשות כאתנחתא קומית נחוצה, בין אם בכוונה (פרלמן והצמד) או בטעות (אלבה). אגב, בסרט גם ככה יש המון אירוניה עצמית והומור ילדותי להדהים, בקטע טוב.

החלק הפחות טוב נוגע לדמויות הראשיות, שאמורות להוביל את הסרט ולייצר איתן הזדהות רגשית. צ'רלי האנם פשוט לא מספיק כריזמטי בתפקיד הראשי, כטייס עם הסיפור הטרגי. רינקו קיקוצ'י, שחקנית שאני מעריץ בדרך כלל, כשלה כאן עבורי הן כאשה חזקה ולוחמת (האמת שזו יותר אשמת התסריטאי, טרביס ביצ'ם) והן כמושא אהבה לגיבור (האמת שזה יותר באשמתו של האנם, שמשחק מולה). ושלא אתחיל בכלל לדבר על שאר הטייסים ואנשי הצוות של הייגרים, כולם קלישאות מושטחות בין אם יש להם שורות ובין אם לאו. שזה לא רע בשום צורה, פשוט פחות מעניין מאשר שאר הדברים שמתחוללים על המסך.

מה שכן קצת שבר אותי הוא שבירת ההיגיון הפנימי של הסרט, אבל נדמה לי שאין סרט קיץ אחד השנה שלא אוכל להפנות כנגדו את התלונה הזאת וגם הפעם לא אכנס לספוילרים. עוד עניינים שאפשר לציין לרעתו של "פסיפיק רים" הם שהקרב האחרון הוא לא הקרב המדהים בסרט, ובכלל, יש בו עוד כמה אנטי-קליימקסים שנובעים מבניית יתר לקראת רגעים מסויימים. אז האם אהבתי אותו רק כי החלטתי כך מראש? אני רוצה להאמין שלא. שזה קרה כי רבות מעלותיו על מגרעותיו, שלא לדבר על הגודל של מעלותיו לעומת מגרעותיו. מה גם שהוא זוכה באקסטרה ניקוד על כך שהקרב האחרון, תמוה ככל שיהיה, לא מתרחש על בניין גבוה כמו ברוב הסרטים ההוליוודיים של העת האחרונה. כנראה כי פשוט לא נשארו כאלה אחרי שהקאיגו'אים והייגרים סיימו להתקוטט.