"רק אלוהים סולח", סקירה

בקרדיטים בסוף "רק אלוהים סולח" (Only God Forgives), סרטו החדש של ניקולס וינדינג רפן ("דרייב"), ניתן לראות תודות לבמאים כמו גאספר נואה ואלחנדרו חודורובסקי (הסרט אף מוקדש לזה האחרון). אך שמות של במאים נוספים עולים בראש בזמן הצפייה והם דיויד לינץ' וסייג'ון סוזוקי. ואם יש משהו שמאפיין את הקולנוע של כל אלה זה הרעיון שבסרטיהם העלילה הולכת ונהפכת למשנית ומה שעומד במרכז זהו רצף של דימויים ויזואליים שאני רוצה להגדיר אותם כדימויים מנטאליים. דימויים שאמורים ללכוד את הצופים ואף להכות אותם ולהכניס אותם למה שאפשר לקרוא לו "טריפ קולנועי" של אסוציאציות. במובן מסוים, כשנכנסים לסרטיהם של במאים שכאלה, אנחנו נמצאים ביקום אחר, מקביל, יקום תודעתי. הדימויים מגרים איזשהו אזור במוח שקיים על סף המודע, יש בהם משהו ראשוני, יצרי, חלומי, או סיוטי אם תרצו. כל הבמאים האלה משקיעים מאמצים כדי לשלב בין הפיוטי והאובר-אסתטי עם האלים והאינסטינקטיבי. כך, בתור צופים בסרטים שכאלה חייבים להתחבר לאינטואיציה שלנו, לאיזשהו מקום מתפעם, אפילו פרימיטיבי אם תרצו.

למרות מה שנהוג לחשוב, הסרטים האלה הם מאוד רגשיים, אך סוג הרגש שמבקשים לייצר הוא לא זה של הדרמה או המלודרמה שאנחנו כה רגילים אליו, אלא משהו אחר. אפשר אפילו להגדיר את הרגש הזה כסוג של רגש צף. רגש שנוצר מתוך זעזוע ומתוך הגזמה. בסרט כמו "רק אלוהים סולח", הסיפור הוא רזה, בסיסי, חסר ניואנסים. הוא לא מלודרמטי, הוא מופרז. הוא אמור לעורר בנו משהו קדמוני. המשחק אמור להיות מסומן, קפוא, כובש. ההומור גרוטסקי. והסרט אמור להיות מדויק ומרשים ויזואלית, אך עם סטיות לרגעי גודש שמוציאים אותנו מאיזון, מערערים את הביטחון ומפילים אותנו יותר עמוק אל תוך מקום קמאי.

לדעתי, "רק אלוהים סולח" קיבל קריאות בוז וביקורות איומות ברחבי העולם (אמירות כמו "זה הסרט הגרוע ביותר שנעשה בכל הזמנים") כי אנשים מסתכלים על הסרט בתור דרמה רגילה. ואכן בתור דרמה רגילה זה סרט גרוע. העלילה לא ברורה, אין ממש גיבור ראשי, המשחק מוגזם, אין בו "רגש אנושי" או מלודרמטי, הקונפליקט אינפנטילי והאלימות פורנוגרפית.

בתור יצירה קולנועית שעשויה להיתפס כדרמת פסטיבלים עם מינון סטיות ופרובוקציות שימשוך קריאות תרועה, הסרט הוא כישלון. למשל, בפסטיבל קאן, לצד "רק אלוהים סולח" הוצג הסרט "הלי" האינפנטילי בפוזה של סרט "חשוב", אך בסופו של דבר, סרטו של אמאט אסקלנטה, בדומה לשותפו המקסיקני מישל פרנקו ("דניאל ואנה", "אחרי לוסיה"), מספק פורנוגרפיה של אלימות מבלי שמאחוריה עומדת איזושהי מורכבות אמיתית – הסרט מתחזה לעמוק, אבל הוא שטוח, ועם זאת הוא מצליח לספק צוותי שופטים ולקטורים בפסטיבלים.

"רק אלוהים סולח" עושה מהלך הפוך. הוא מתחזה לשטוח, כדי לתור אחר יסודה של ההוויה הפסיכולוגית האנושית. הוא מביא אל פני השטח את המאבק הפנימי של יצרים ודחפים ששולטים בנו, את המחזה האדיפאלי הראשוני, את דימויי הנפש הפצועה. "רק אלוהים סולח" מבקש מאיתנו לרדת איתו אל הלא מודע ולחקור אותו באמצעות שפה קולנועית אחרת, מופשטת, מלאכותית. ובלא מודע הדברים מאוד פשוטים וסבוכים בו זמנית.

הסרט מספר על צמד אחים אמריקאים, בילי (תום בורק) וג'וליאן (ריאן גוסלינג) המתגוררים בתאילנד ומתפרנסים ממועדון קרבות מואי תאי ומסחר סמים. לילה אחד בילי מברך את ג'וליאן על שמצא לוחם מואי תאי מוכשר ואומר לו "תתכונן לפגוש את השטן". בילי יוצא לרחובות בנגקוק בחיפוש אחר זונה קטינה כדי שיוכל לשכב/לאנוס אותה ולספק את תחושת האומניפוטנטיות שלו, ומתחיל מסע אלימות והרס שמביא למותו. כעת נכנסות לתמונה מספר דמויות נוספות. ביניהן: צ'אנג, שוטר קשוח וחסר רחמים (ויתאיה פאנסרינגארם), אשר רואה את עצמו ככוח של צדק ופועל בשליטה מושלמת על מזגו וגופו, כמו מכונה משומנת; אימם של בילי וג'וליאן (קריסטין סקוט תומאס), אישה פסיכופטית ואפלה, ראש המאפיה, שמגיעה לתאילנד כדי לנקום את מותו של בנה הבכור; וג'וליאן עצמו, שצריך להחליט אם ובאיזו דרך לפעול בעקבות האירועים.  

התפריט של הסרט כולל אונס, רצח, גילוי עריות, פדופיליה, מציצנות, עינויים, עיוותים גופניים, מזוכיזם, סאדיזם, עקירות עיניים, כריתת איברים ועוד. הכול מוצג בהקפדה אסתטית ובאווירה חלומית. רוב הדברים מתרחשים מחוץ לפריים, אבל הם מספיק סוגסטיביים כדי שנחוש אותם. אך חלק לא מועט גם מוצג בתוך הפריים, אם כי תמיד באמצעות מיזאנסצנה שמדגישה את המלאכותיות והגרוטסקיות של הפעולה.

אני מניח שאחרי הפיסקה האחרונה אף אחד לא ירצה לראות את הסרט, ואולי אפילו אפשר להבין למה מבקרים כל כך כועסים וזועמים עליו. אבל כפי שכתבתי קודם, אנחנו לא נמצאים מול סרט "ריאליסטי" שמנסה לחשוף בעיה חברתית של סחר סמים ואלימות בבנגקוק. להפך, נכנסנו למחוזות הסוריאליזם וזרם התודעה. אם תרצו, פעולות כאלה קיימות גם בסרט כמו "קטיפה כחולה" של דיויד לינץ' לצורך העניין, או "Enter the Void" של גאספר נואה, שיש בינו לבין "רק אלוהים סולח" לא מעט הקבלות והדהודים.

לכן, צפייה בסרט שכזה אמורה להפנט אותנו, להכניס אותנו לסוג של טראנס שמכה בנו ביופיו האכזרי, ומצליח לחבר אותנו למקומות לא מוגדרים, לא לגמרי מובנים ופתורים שהמשיכה אליהם והרתיעה מהם עמוקה. מסיבה זאת הסרט לא חסר הומור, הומור שנוצר מתוך זעזוע ומתוך הגזמה. יש בו רגעים אבסורדים ומוזרים, רגעים לא ברורים ומפתיעים. סתירות לוגיות והתנהגויות לא צפויות. האיש האכזר ביותר מקבל סצנות של רוך כאשר הוא פוצח בשיר בעל טון נוגה ונוסטלגי. סצנה אלימה של ענישה מתרחשת כאשר ילד עם נכות כלשהי יושב דומם ומסתכל. סצנת עינויים מתרחשת כאשר נשים יושבות מסביב להתרחשות בעיניים עצומות ומשמשות כדימוי סוריאליסטי מערער. הלוגיקה הארצית הולכת ונשברת כדי לייצר לוגיקה נפשית.

ניקולס וינדינג רפן, שהוכיח כבר שהוא סוג של זיקית קולנועית, למד את הקולנוע של בוניואל, של חודורובסקי ושל לינץ', ובדק את האופן שבו ניתן לחקור אותו הלאה. "רק אלוהים סולח" הוא סרט מבלבל, מתסכל, מרתק ומפעים. מדובר ביצירה חכמה ונוטפת כישרון ארור. וכן, זהו סרט אחר ומשונה שמכתיר את וינדינג רפן כמשורר מקולל (Poete Maudit) של הקולנוע. עבורי, סרטו החדש הוא קרוב משפחה של "עונה בגיהינום", ספר השירה המופתי של ארתור רמבו. שם רמבו מושיב את היופי על ברכיו ומשחית אותו, הוא זורק את האהבה דרך החלון וקובע כי מאבק רוחני אינו פחות אכזרי מאשר קרבות אנוש. אפשר להגיד שזה נס שסרט כזה בכלל הופץ ומגיע כבוד לבתי קולנוע לב על כך. אך כנראה, מטבע הדברים הוא לא יחזיק הרבה זמן על המסכים. ואם כך חבל, כי מדובר בסרט שזקוק למסך הגדול, לחושך ולחלל העוטף של אולם הקולנוע. כל אלה עוזרים להחלקה במסדרונות התודעה שהסרט מזמין אותנו אליה, והם חלק בלתי נפרד מהחוויה העוצמתית שהוא מסוגל לספק.   

מכאן והלאה אני ארשה לעצמי להתייחס לאירועים בסרט שיכולים להוות ספוילר למי שעוד לא ראה או ראתה. האופציות מבחינתי הן שתיים: אפשר להמשיך לקרוא ולקוות שהכתיבה תעזור להתחבר יותר לסרט בזמן הצפייה העתידית למרות הגילויים העלילתיים והפרשנויות. או להפסיק כאן, ללכת לראות ולהמשיך אחרי הצפייה, במקרה שתרצו לקבל דיון ומחשבות נוספות עליו.

"רק אלוהים סולח" הוא מסע אל תוך נפשה של דמות הכלואה בתוך דרמה משפחתית בעלת ממדיים תנ"כיים ומיתולוגיים. כלומר, דרמה פרוידיאנית במובן שהיא אמורה לבטא את החרדות העמוקות ביותר והמאבקים המטרידים ביותר בגיבוש הזהות הנפשית. האירוע הקשה ביותר של הסיפור ואשר מגדיר את הגיבור ואת האווירה של הסרט כולו, למעשה לא נמצא בסרט אלא רק בצורה נרמזת. מדובר ברצח האב שביצעה דמותו של ג'וליאן לבקשת אימו, ובתקווה לזכות באהבתה. סיפור הרקע הנחשף באופן חלקי מספר על כך שג'וליאן נאלץ לעזוב את ארה"ב לאחר שרצח את אביו. כמה דקות לפני כן, אימו אומרת לו שאחרי מה שהיא ביקשה ממנו בהקשר של אביו, לא נעים לה לבקש ממנו דברים נוספים. אם מחברים אחד לשני, מבינים כי ג'וליאן מוכן לעשות כמעט הכול בשביל לחוש את אהבת אימו. החטא והאשמה שהוא חי איתם נולדו מהמקום הזה. הרצון לרצות, להרגיש רצוי ואהוב על ידי מי שהביאה אותו לעולם. אך אימו מעדיפה דווקא את אחיו הבכור ובמחזה הנפשי הזה היא לא מתאפקת ואומרת זאת בקולי קולות. וכך נפרשים בפנינו האלמנטים הבסיסיים הקשורים למיתולוגיות תנ"כיות ויווניות: קנאה בין אחים, בעיקר באח הבכור שלמעשה מתנהל בצורה לא מוסרית ולכן לא מגיעה לו הבכורה; משיכה אסורה אל האם המרוחקת והאומניפוטנטית, אשר יכולה לדרוש כל דבר מבניה; רצח אב סימבולי או ממשי, אשר מביא לרגשות אשם ולצורך בענישה, ובאימוץ דמות אב חלופית חזקה, רמה, מענישה ובלתי ניתנת לעצירה.

דמותו של צ'אנג השוטר התאילנדי היא הדמות הזאת. הוא הסופר-אגו שיצא משליטה. הוא מסתובב עם חרב וכורת איברים לכל חוטא. כלומר, הענישה על החטא הראשוני היא סירוס בכל מני צורות (עקירת עיניים, חיתוך ידיים ועוד). בהקשר זה, מרתק לראות את הקיום המופשט של צ'אנג כסוג של אל חסר רחמים. כל פעם שצ'אנג צריך לכרות למישהו איבר הוא שולף את החרב מגבו שככל הנראה הוא סוחב עימו כל הזמן, אך היא בלתי נראית. החרב לא נמצאת שם, היא מופיעה רק כשהוא זקוק לה, כשהוא שולף אותה למען עשיית צדק, כנוכחות אלוהית.

חרדות הסירוס והקשר שלהן לפעולות מיניות הן חלק מרכזי מהסרט. האימפוטנציה המינית של הגיבור מתוארת בסצנות המשלבות עריכה אסוציאטיבית ומחברים בינו לבין אימו, בינו לבין אחיו, ובינו לבין דימויים סוגסטיביים של עקרות. בסוף הסרט, כמובן, הוא זוכה לסירוס הסימבולי שהוא כה ייחל לו: ג'וליאן שואף להיכנע בפני צ'אנג, האב העצמתי והבלתי מנוצח שמתפקד כתחליף לאב שהוא רצח. הוא זה שבא לשים סדר, לנקום, לנקות את החטאים של משפחתו: של אימו, של אחיו, של אחיו החלופיים (אנשי מאפיה אחרים שדומים לאחיו ומשרתים את אימו) ושלו עצמו. את כולם הוא מעניש, עוקר את עיניהם, כורת את איבריהם, חודר אל הגוף שלהם עם חרבות וסכינים. הוא הפאלוס השולט בהתגלמותו. זה שמשליט חוק ואימה. זה שאנחנו זקוקים לו בדיוק כפי שאנחנו צריכים לעצור אותו. פאלוס שמסרס ללא רחמים פאלוסים אחרים. אך כיצד ניתן לחיות בעולם שבו כל החטאים שלך עוברים בשלום? שבו כל הסטיות שלך נותרות ללא תוצאות חמורות עבורך? "רק אלוהים סולח" הוא סרט על אשמה כבדה, על החטא ועונשו, על הגיהינום הפנימי ששולט במחזה הנפש האנושית. על הקיצוניות של החטא והקיצוניות של הענישה.

אם נרצה, נוכל לראות בו גם משל סימבולי על הניאו-קולוניאליזם, ועל האופן שבו צריך לעצור את ההשתלטות האירופית-אמריקאית על מדינות שנתפסות בעיניהן כאקזוטיות. הסרט מסוגל לקבל כך רבדים פוליטיים שקשורים באופן יצרי לאלה הנפשיים ומעורבבים איתם. הפתרון הטוטליטרי (תמיכה במנהיג-אב מעניש רב עוצמה) הנפוץ במדינות מדוכאות, מתגלה כדרך אכזרית ורווית הרס לעצור את הפשעים הנוראיים שנעשים בשם החופש המופרז והדחף הבלתי מוגבל. הפנימי והחיצוני משתלבים ומתמזגים בדימוי קיצוני, וכך מצליח התרגיל הפורמאליסטי המופשט והפרוורטי של וינדינג רפן להפוך למסמך רלוונטי ועוצמתי על נפש האדם. העולם של "רק אלוהים סולח" הוא עולם נפשי וחיצוני בו זמנית, עולם עטור מאבקים בלתי פוסקים, שבו חוסר היכולת לסלוח לעצמך נמצא במלחמה מתמדת עם חוסר היכולת לסלוח לאחר.