מחווה ללואיס בוניואל: רגעים בלתי נשכחים בסרטיו

המחווה ללואיס בוניואל החלה בסינמטקים ברחבי הארץ (הנה לו"ז ההקרנות). אז קודם כל הערה על שם הבמאי: הסינמטק החליט לאיית את שם המשפחה של Luis Buñuel – "בוניואל" ולא "בונואל" כפי שהיה נהוג עד כה. ואכן אנחנו תומכים בהחלטה: "בונואל" זו טעות של מי שרואה את השם באנגלית ומנסה לעברת אותו. "בוניואל" זה ניסיון צולע, אבל נכון יותר לטעמנו, לבטא את השם כמו שצריך עם הכלים של השפה העברית. בשביל לקבל את ההיגוי הנכון היה צריך להמציא לעברית סוג של "יוד קצרה". או "חצי יוד". אך למעשה, ה"ני" ב"בוניואל" זו אותה האות שיש במילה "מניאנה", ואנחנו לא אומרים "מנאנה".

לכבוד המחווה ללואיס בוניואל החלטתנו לעבור על הרגעים המבריקים והבלתי נשכחים בפילמוגרפיה של הגאון הספרדי. הסרטים של בוניואל רבים ומגוונים, ורובם תענוג צרוף. אך הדבר הבולט בהם הוא האופן שבו בזכות אימוץ וחקירה של סגנון סוריאליסטי, נוצרים בסרטים רגעים נפלאים, רעננים ומפתיעים שמצליחים להכיל בתוכם עומק פילוסופי ואנושי באמצעות טון משועשע וממזרי.

הרגעים הם תמצית הקולנוע של בוניואל כי הם מבטאים את הלא-הגיוני, הלא אפשרי, הלא מתיישב עם ההגיון הלינארי. הם בו זמנית ביטוי לדחפים מודחקים ולחלומות, וגם מתקפה חסרת מעצורים נגד ההנחות החברתיות שבבסיס החברה המערבית. בוניואל משלב רגעים כאלו בסרטים שרובם בעלי נראטיב הנראה קלאסי, על מנת להביא את הקהל לבית הקולנוע רגע לפני שהוא מותיר אותם עם המכנסיים למטה. אז הנה איגדנו עבורכם את הרגעים הבוניואליים האהובים עלינו. מהם האהובים עליכם?

יפהפיית היום (1967)
Belle de Jour

פבלו: סוורין (קתרין דנב) אשת המעמד הבינוני/גבוה רוצה להיות זונה, אך לא מסתדרת עם הקליינטים שלה. היא לא מצליחה להשיג את ההנאה אליה ייחלה לה. פתאום מגיע גבר אסיאתי גדול ממדים עם קופסה מסתורית. כשהוא פותח אותה רעש של זבובים מוזר בוקע ממנה. הנשים האחרות שמסתכלות על תוכן הקופסא נבהלות, אך לא סוורין. אנחנו לא רואים מה יש שם, אבל הוא אומר לה "אל תפחדי", וסוורין לא מפחדת. היא אף מסוקרנת מהדבר המוזר, ואולי החי הזה שיש בקופסה. ובכלל, באיזה אופן הוא משתלב באקט המיני? הגבר, המגולם על ידי השחקן הקלמיקי איסקה קהאן, מחזיק זוג פעמונים קטנים בידיו ומצלצל בהם. לעולם לא נדע מה פרשנות השילוב בין קולות הזבובים והפעמונים, אך מה שאנחנו כן יודעים זה שמספר דקות אחר כך סוורין נראית מסופקת ומעונגת כפי שלא הייתה מעולם, ודנב תעניק למצלמה את אחד המבטים המפורסמים בתולדות הקולנוע. מסתוריות התשוקה וטבעה הבלתי צפוי.

עופר: הסרט מסתיים באופן אחד, שנראה חד משמעי. ואז מסתיים שוב, באופן שסותר את הסיום הקודם ואין כל דרך לחבר את "המציאות" שנותרת בסרט, רק את הפנטזיות המוצגת בה. הרצון של האישה בעלת החיים הטובים לעבור סוג של התעללות, חוסר היכולת למצוא סיפוק שמועבר היטב בקטעי החלום שבפתיחה (בתמונה שבראש הפוסט). קתרין דנב, אישה יפה מדי, חושקת שיצליפו בה.

וירידיאנה (1961)
Viridiana

פבלו: בוניואל לא אהב את הקולנוע הניאוריאליסטי. הוא חשב שהאידיאליזציה של העניים כתמימים וטובי לב הינה לא מוסרית. לא עושה צדק עם האמת של חיי העוני, והאכזריות שבהם. כי יחד עם כל הביקורת החריפה שבוניואל הטיח בבורגנות, הוא ידע גם לא ליפול במלכודת הרומנטיזציה של העניים. ב-"וירידיאנה", עניי האזור לא יפים, לא תמימים והם אפילו דוחים. בשלב כלשהו הם פולשים אל האחוזה של האדון, מטילים הרס, משתלטים על שולחן האוכל ומתחילים לסעוד. בוניואל מנצל את הרגע כדי לייצר דימוי היוצר הלם ואירוניה. חילול הקודש. העניים יושבים על השולחן בצורה המשחזרת את הסעודה האחרונה של ישו. ישו דיבר כל כך הרבה בעד העניים – כן, הם הראשונים שייכנסו לגן עדן, הוא אמר. "בהצלחה שם", עונה בוניואל.

רוח החופש (1974)
The Phantom of Liberty

פבלו: זוג הורים נקרא לבית הספר. בתם נעלמה. הם מודאגים, מגיעים לכיתה ושואלים מה קרה. המורה מסבירה שהילדה נעלמה. היא קוראת בשמה והילדה דווקא נעמדת ועונה, אבל כולם מתעלמים ממנה כאילו היא לא הייתה שם. היא אכן נעלמה. הילדה מתקרבת להוריה ואומרת "אני כאן!" ואף מושכת בבגדי אביה, אבל אז האבא מבקש ממנה להיות בשקט ולא להפריע. מבוגרים מדברים. כלומר, העולם הוא בדיוק מה שאנו מצפים ממנו.

עופר: כמה שהוא לועג לכל דבר בורגני, ככה בוניואל מדויק למדי בהציגו את ההתנהגות הבורגנית. למשל, בסצנה בה מגיע זוג אורחים וכולם יושבים לשולחן המכובד – על האסלות שמולו, ועושים את צרכיהם ביחד בעוד הם דנים בענייני היום. כמובן שכאשר אחד מן הנוכחים חש בצורך, הוא פונה לחדר צדדי על מנת לאכול. אבל ברמת העיקרון, אין דבר הגיוני מזה: רק הקונבנציה הפכה חלק אחד של חילוף החומרים לדבר שעושים בקבוצה וחלק אחר לדבר שיש להסתיר. הדבר הפרוורטי האמיתי שעושה הבורגנות זה לא ללכת לשירותים – אלא לאכול.

הכלב האנדלוסי (1929)
Un Chien Andalou

פבלו: אי אפשר לדבר על בוניואל מבלי להזכיר את חיתוך העין שמתחלף בענן דק שחולף על פני הירח. מטאפורה קולנועית ביחד עם השוואה קולנועית. אולי אמירה על צופה הקולנוע הפרוורטי, על הטבע האנושי הסדיסטי, על דיכוי האישה, על תשוקה וסירוס? או אולי פשוט דימוי כה חזק שלא ניתן לפירוש, אלא רק לחוות אותו כטראומה פיוטית שלא ניתן להכניע באמצעות האינטלקט. בוניואל עצמו התבטא רבות נגד פרשנות ותיאר אותה כמשחיתה. האם הלהב הוא הפרשנות האינטלקטואלית שמעוורת את כולנו לאופיו הייצרי של העולם?

עופר: כמעט כל דימוי בסרט הזה מתקיף אותך במקוריות שלו מבעד ל-85 השנים שחלפו. שני רגעים די סמוכים לא מרפים ממני – נמלים היוצאות מתוך יד, וגבר המלטף שדי אישה ואז בדמיונו – מלטף ישבן. לגבי כל דימוי כזה, חבל להוסיף מילים.

תור הזהב (1930)
L'Age d'Or

פבלו: שני מאהבים מתמזמזים על הדשא בגן. אך הגבר נאלץ לעזוב לרגע ומשאיר את האישה לבדה. בוערת מתשוקה, האישה מתחילה ללקק ולנשק באירוטיות את כף הרגל של הפסל משיש שלצדה. מאוחר יותר המאהב יחזור, אך אביה יראה אותם והיא מיד תנטוש את הגבר כדי לבוא ולהתנשק עם אבא. התגובה של הגבר? לעלות לחדר השינה, לפרק כרית נוצות ולזרוק מהחלון עץ בוער, בישוף וג'ירף. הולי זיגמונד שלמה פרויד!

המלאך המשמיד (1962)
The Exterminating Angel

עופר: הסרט עוסק בקבוצה של אנשי החברה הגבוהה אשר לא מסוגלים לעזוב את החדר בו הם נמצאים. באחת מן הסצנות, אישה המשוכנעת כי היא לפני מותה מתפללת לבואו של אהובה – ואז אלוהים שולח לה יד, יד אנושית בלבד, המתנהגת תחילה כמו חרק שהאישה מנסה להרוג. אלא שנדמה כי היד חזקה יותר.

 אל (1953)
El

פבלו: הגיבור הקנאי חש כי כולם לועגים לו ומנסים לפתות את אשתו. ברגע מופתי בכנסייה הוא רואה את המתפללים, ובג'אמפ קאט אנחנו רואים את אותו השוט, אלא הפעם כל הדמויות צוחקות. אז הוא צופה בכומר מברך, ובג'אמפ קאט מגיע שוט של הכומר עושה תנועות מגונות ולועג לו. ולמרות שכביכול ניתן לעשות כאן הפרדה ברורה בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני (דבר שיהיה פחות ברור בסרטי בוניואל מאוחרים יותר). הקטע עשוי כל כך טוב שאנו יכולים להרגיש את תחושת ההשפלה ובו זמנית את הנרקיסיזם הגורם לגיבורנו להרגיש שהעולם מסתובב סביבו, שהכול קשור אליו. במהלך אחד נפלא מתערבבות הקומדיה והטרגדיה של החיים אל תוך פנים מיואשות של גבר בוער.

תשוקה אפלה (1977)
That Obscure Object of Desire

פבלו: ההבטחה לסקס עומדת סוף כל סוף להתגשם. פרננדו ריי לוקח את קונצ'יטה – הלא היא אנחלה מולינה – לחדר אינטימי כדי לממש את תשוקתו אליה. קונצ'יטה הולכת לשירותים לרגע, אך כשהיא שבה היא כבר לא עוד אנחלה מולינה, אלא קארול בוקה. שחקנית אחרת, אך אותה הדמות. כמובן, התשוקה היא עיוורת, קונצ'יטה היא רק אובייקט, מה זה משנה איך היא נראית באמת? זה לא, העיקר להגיע כבר לגעת, למימוש הנחשק. הבעיה היא שקונצ'יטה לובשת לבנים בלתי אפשריים, מלאי קשרים מסובכים. פרננדו ריי מסתבך בניסיונו להתיר את הקשרים. המרחק בינו לבין האובייקט שלו מעולם לא היה קרוב יותר, אך כל מאמץ הוא לשווא: לא רק שמימוש התשוקה הוא בלתי אפשרי, אומר לנו בוניואל, אלא גם שהתשוקה עצמה – הכוח שמושך אותנו הלאה בחיים – אינה אלא חוויית תסכול תמידית שאנו מתענגים עליה.

עופר: בתחילת הסרט, גבר מבוגר מבחין באישה צעירה הצועדת לצד הרכבת בה הוא נוסע. הוא מבין כי היא באה לפגוש אותו ומבקשת מעובד הרכבת דבר מה. כאשר הבחורה מבקשת ממנו לא ללכת בצורה זו, הוא שופך עליה דלי מים ולאחר מכן מתנצל בפני יושבי התא שלו ומסביר כי מדובר בהכרח ואז מספר את סיפורו. מה שמדהים הוא זיהוי הבחורה, שכן בסצנה הזו ובכל הסרט היא מגולמת בידי שתי שחקניות שונות.

סוד הקסם הבורגני (1972)
The Discreet Charm of the Bourgeoisie

עופר: כל הסרט מנסים הגיבורים לשבת לאכול, אבל תמיד יש משהו שמפריע להם לעשות זאת. כשהם סוף כל סוף יושבים ואף מתחילים לאכול, מגיעים מתנקשים ויורים לכל עבר. בין הגיבורים יש גם שגריר מושחת של מדינה קטנה ששורד ומתחבא מתחת לשולחן, אבל חייב לטעום עוד מנתח הבשר שעל צלחתו, גם אם פירוש הדבר שהוא ללא ספק יתגלה וימות. כי יש דברים שחבל ובלתי אפשרי לוותר עליהם, כנראה. הכול עניין של סדר עדיפויות.