"לפני חצות", סקירה מחולקת

יש כמה סיבות בגללן קשה לי לכתוב סקירה על סרטו החדש והנהדר-עד-שזה-כואב של ריצ'ארד לינקלייטר, "לפני חצות" (Before Midnight). הפער בין הצופים שראו את שני הסרטים הקודמים בטרילוגיה לבין אלו שלא; רצון להימנע ככל הניתן מספוילרים לטובת חובבי שני הפרקים הראשונים שטרם צפו בשלישי, שכן עבור צופים כאלו עדיף לא דעת דבר או אפילו רמז לגבי תוכן הסרט החדש; וקשה מכל הוא הקשר הרגשי העמוק שיצר עמי הסרט, קשר אשר נראה לי מעט לא רלוונטי לדבר בהקשר שלו על מונחים כמו תסריט, משחק, לוקיישן או מסר, כי הנושאים של הסרט הם החיים עצמם, והם נידונים בדרך חזקה מן האמצעים הקולנועים הפשוטים בהם נוקט הבמאי והשחקנים אשר יצרו עמו את הסרט.

לכן, בשלב זה אכריז מראש על מבנה הסקירה: פעמיים במהלכה אני אבקש מחלק מן הקוראים לעזוב ולחזור, אם בכלל, רק לאחר הצפייה בסרט. עד לשלב הנטישה הראשון, זאת לא ממש תהיה סקירה אופיינית או דיון בסרט. אולי גם בהמשך זאת לא ממש תהיה סקירה. מאידך, אפשר גם לקרוא עד הסוף, כי הדבר האחד שאני בטוח לגביו הוא שלא מדובר בסרט לצפייה בודדת.

לראייה, אנקדוטה ממסדרונות פסטיבל ירושלים, כחצי שעה לאחר סיום הצפייה השנייה שלי בסרט: לאחר מספר שיחות עם מספר מכרים בהם הבעתי את תחושותיי בעקבות ההסרט – בעיקר לגבי ההתנהגות שלי בחיי הפרטיים והאופן בו היא שונה ודומה לדמויות – חלפו לידי במאי הסרט ומנהלת פסטיבל ירושלים בדרכם למעלית (יום קודם, בשיחה עם לינקלייטר על דשא הסינמטק, דיברתי עימו מעט על הסרט) ואמרתי להם כי בצפייה שניה בכיתי בחצי שעה האחרונה והסרט הרגיש לי אפילו טוב יותר. הבמאי אמר כי זו הדרך בה צריך להתייחס לסרטים – בצפייה השנייה הם אומרים להשתפר. אמר, וחלף אל תוך הלילה הירושלמי.

כאלו הם גם הסרטים של ריצ'ארד לינקלייטר. סרטים למבט נוסף, כי לכאורה לא קורה בהם הרבה – אנשים מדברים, אנשים חיים את החיים. בדרך יש נגיעות של דיון בזוגיות, הורות, רומנטיקה מול פרקטיקה, יחס לסביבה האנושית ולעולם, מבט על השמש בעודה שוקעת, מבט על החיים עת הם משתנים פתע מהתבגרות לבגרות ולפתע זו כבר זיקנה.

יש מעט מאוד רגעים ב"לפני חצות" בהם אין דיאלוג. הרגעים האלו חזקים יותר בגלל העוצמה של השקט הלא שגרתי. אני מדבר במיוחד על מספר שוטים לקראת הסוף, של חדר בלי שיחה. הדיאלוג עצמו לא מנסה להיראות ספרותי או עמוק, אלא פשוט להיות כמה שיותר קרוב לחיים עצמם, כפי שחוו אותם הבמאי והשחקנים הראשיים, שותפים מלאים לתסריט ולכל תהליך העבודה.

אחרי וינה ופריז, הפעם מטיילים ג'סי וסלין בדרום יוון ו… אני לא מתכוון לספק יותר אינפורמציה בסקירה זו. מי שצפה בשני הסרטים הקודמים ומוקיר אותם, מוזמן להפסיק לקרוא כעת, אולי לשוב בהמשך לחלק השלישי. אני לא מאמין שאתם באמת צריכים חוות דעת לפני הצפייה, יותר דיון של אחרי. אז החלק הבא בפוסט מוקדש למי שטרם צפה בסרטי הסדרה.

מי הם אותם ג'סי וסלין? הם יותר מדמויות המגולמת בידי איתן הוק וג'ולי דלפי.הדרך לתאר את קורותיהם בסרטים הקודמים תהיה פשוטה למדי – בשנת 1994 הם נפגשו במקרה ברכבת. הוא הזמין אותה לרדת לבלות עימו יום בווינה, לפני שישוב לארה"ב. היא יכלה לעכב את שובה לצרפת ביום והם בילו ערב ולילה. למחרת קבעו להיפגש בעוד חצי שנה, אבל הסרט, "לפני הזריחה" (Before Sunrise) – נגמר.

רק בסרט השני, "לפני השקיעה" (Before Sunset), הם נפגשים בשנית, בשנת 2003. ג'סי פרסם ספר מצליח בהשראת הערב ההוא, סלין קראה ופגשה אותו באירוע מפגש עם הסופר. הם מבלים שעה בפריז לפני שהוא צריך לחזור לארה"ב. הפעם, הסרט נקטע לפני שאנחנו יודעים האם הוא חזר לניו יורק או נשאר עימה, אם כי ככל הנראה הוא החמיץ את הטיסה שלו.

אין צורך להכיר את הסרטים הקודמים לפני הצפייה בסרט הנוכחי, ניתן להצטרף למבט על הדמויות המקסימות, הפגיעות והפוגעות הללו גם באמצע. כי בסופו של דבר, מדובר בשלושה סרטים שונים בהתאם לגיל הדמויות, שקופץ מ-23, ל-32 ועכשיו ל-41. הסרט הראשון עסק בהתאהבות, התאהבות בדור של אנשים שכבר לא מאמנים בהתאהבות. הסרט השני הוא ניסיון להיאחז בנעורים, ברעננות, בשעה שהחיים כבר עברו לגיל המבוגר יותר, בו יש פחות מקום לספונטניות. בסרט השלישי, הנושא הוא כבר לא התאהבות, היזכרות באהבה או רומנטיקה. הנושא הוא חיי השגרה – הורות, קריירה, מיצוי עצמי, מוות, זיקנה. כל הנושאים הללו היו נוכחים בכל הסרטים, אך רק בשלישי הם ניצבים בחזית בצורה בולטת.

איך זה מתבצע? באמצעות דיאלוג, כפי שאמרתי, אך גם באמצעות מעבר משוטים ארוכים לקטעים ערוכים היטב וקטעים שלא נראים. מקטעים בהם הדמויות מדברות בטבעיות, לקטעים בהם הן מנסות להסתיר חלק מן האמת, ומשם לקטעים בהם הן מכאיבות יתר על המידה וקטעים בהם השניים כנים במילים כפי שלא הצליחו להיות כנים כלפי עצמם.

אני בספק אם אמרתי עד כה דבר מה על הסרט. אני בספק רב יותר אם אני יכול. בכל מקרה, החלק השלישי של סקירתי יהיה ניתוח לקראת צפייה נוספת, כלומר הוא מכיל הרבה תפניות בעלילה, פירוק של הסרט לסיקוונסים וניסיון להבין כיצד בראו לינקלייטר ושותפיו את הפלא הקולנועי הקטנטן הזה.

כל מילה בסרט מחושבת, מבנה התסריט מחושב גם הוא ואינו נע במסורת הסיפורית של שלוש מערכות ושינויים, אלא מורכב מששה חלקים, כל אחד מהם בעל סגנון מעט שונה ופונקציה נראטיבית אחרת. לכן אני מציע ניתוח קצרצר לגבי התפקיד של כל חלק:

1. שדה התעופה – הסרט לא נפתח עם ג'סי וסלין, אלא עם ג'סי ובנו הנרי, שרק דווח עליו בסרט השני. הדבר רומז כי הסרט הזה כבר אינו על מפגש רומנטי, אלא על התנהלות כבני 40. ביתר פירוט, על הורות. מושג ההורות וההקרבה שהיא דורשת הוא גם מהותי לריב ולתסכול, גם אם לא תמיד ידברו עליו ישירות. אף כי רק ג'סי הוא אביו הביולוגי של הנרי, הסרט משלב בצורה יפה שיחות טלפון בין הנרי לסלין, שמראה את הקשר החם שהיא יצרה עמו.

2. הנסיעה לבית הנופש – שוט של חיי השגרה של ג'סי וסלין, שיחות על ענייני עבודה, הורות ובעיקר שיחות שנראות שגרתיות, עד לרגע הריב שלא מגיע לשיאיו בסצנה זו, אף כי סלין מציינת (בכאב שהוא מהותי להבנת דמותה) כי מדובר בתחילת הסוף. במכונית הכל נראה נינוח, אבל הדברים שנאמרו בה היו מהותיים בחלק החמישי.

3. בית הנופש – ג'סי וסלין כבר לא בשלב ההתאהבות בו אין אף אחד אחר בעולם. לכן אנחנו רואים את המגע שלהם עם זוגות אחרים, את לטישת העיניים של ג'סי בבחורה צעירה ואת הדינמיקה הזוגית שהם מציגים לזרים, שהיא שונה מן הדינמיקה של היחסים ביניהם כשהם לבד. מה שמוביל ל-

4. הליכה למלון, בית קפה – חזרה למה שאהבנו בסרטים הקודמים, כלומר ג'סי וסלין בשיחות חצי מופשטות/חצי אישיות, ישירות ולא ישירות בו זמנית. סוג של גילוי מחדש, גם כשג'סי אומר שהוא מכיר אותה יותר טוב מכל אדם אחר. לחובבי הקסם של הסרטים הראשונים, זה מרגיש כמו חזרה הביתה, שעומדת לקרוס בחלק הבא. יש כאן גם את המבט של סלין בשקיעה, רמז לכותרת הסרטים הקודמים, רמז לדמדומי הקשר.

5. בית המלון – כואב מדי לכתוב בפירוט על הסצנה המופלאה הזו. אולי אצליח בעתיד.

6. בית הקפה – התקווה נולדת מחדש. החלק הקצר ביותר, שהופך את הריב הטעון לנקודת מוצא, לפתיחה שיכולה להוביל לתקופה טובה וחזקה בקשר, גם אם ברור כי המתחים לא ייעלמו והגילוי מחדש, גם הוא יימוג. כמו כל סרטי הסדרה, הסוף נותר די פתוח. לא מדובר בסרטים רומנטיים או א-רומנטיים, אופטימיים או פסימיים. מדובר במבט על יום בחיים, אומנם לא יום רגיל אבל יום שלא יכול להיות מנותק ממה שלא מוצג בסרטים – החיים עצמם, הזוגיות המתמשכת, ההורות של כל רגע בחיים.