"הפרש הבודד", סקירה

כששמעתי על כך שמכינים סרט על "הפרש הבודד" (The Lone Ranger) מאוד התלהבתי ומיד הופתעתי לגלות שאין בין חבריי הישראלים אחד שמכיר אותו מילדותו. אני לא גדלתי בארץ, ובבואנוס איירס, אם היינו משחקים בקאובואים, היינו משחקים "שאנרו סוליטאריו" (הפרש הבודד). יש סיכוי שהמילים הראשונות שלמדתי להגיד באנגלית היו "האיו סילבר!". המוזיקה של רוסיני הייתה המוזיקה של הפרש הבודד – רק מאוחר יותר התאכזבתי לגלות שמדובר במוזיקה של "ויליאם תל".

דמותו של הפרש הבודד הייתה עבורי דמות שייצגה שלמות במובן השטחי ביותר של המושג: "הפרש הבודד" הייתה סדרה לילדים (גם האנימציה וגם זו עם שחקנים), מלאה במסרים חינוכיים פשוטים. הפרש הבודד היה סוג של אבא, דמות מופתית לחיקוי. ולצדו תמיד היה שותפו "טורו" מלא החכמה והידע (באנגלית קוראים לדמות "טונטו", אבל בספרדית שינו את השם ל"טורו" – שור –  כי המשמעות של "טונטו" בספרדית זה מטומטם). אני והחבר הכי טוב שלי מהילדות היינו משחקים מדי פעם בפרש הבודד. התפקיד שלי היה לרוב התפקיד של טורו האינדיאני, כי הוא היה החזק יותר מבין שנינו, המוביל, אז הוא היה הפרש. שמחתי על התפקיד, כי בעיניי טורו היה חכם וצנוע, ותמיד נאמן. טורו גם נהג לקרוא לשותפו "קימו סאבי", שהמשמעות של זה לא ברורה, אבל לעתים טענו שזה אומר "חבר נאמן". והידידות בין הפרש הבודד לבין טורו הייתה יפהפייה.

אז כמה שניות לאחר שהסרט "הפרש הבודד" מתחיל שמעתי מפיו של ג'וני דפ את צמד המילים "קימו סאבי" והתמלאתי בהתרגשות. "זה טורו!!!" אמר לבי, ומייד נהפכתי לילד בן 8 הרץ ברחובות של שכונה בבואנוס איירס (או רוכב באופניים) ומדמיין שזה המערב הפרוע. ואז הגיעה המוזיקה של רוסיני והופעתו של ארמי האמר עם הכובע הלבן, החולצה הכחולה, המטפחת האדומה על הצוואר והמסכה על עיניו, וטוב, שם הייתי לגמרי במחוזות הילדות הרחוקה מדי שלי, אבל לשמחתי כנראה שלא מספיק רחוקה. באותו הרגע רק רציתי לנשק את גור ורבינסקי על המתנה הגדולה הזאת. אני ילד, אני רוכב על סוס, אני נלחם למען צדק, האיו סילבר!

הנה הפתיח של הסדרה בדיבוב לספרדית:

עם זאת, מהר מאוד התחילו הבעיות.

לאחר ההקדמה מתחיל סיפור ארוך המגולל את המקורות של הפרש הבודד. אבל אז אין פרש. יש רק "טונטו" (אין מה לעשות, בסרט הלא מדובב טורו חוזר להיות טונטו). וזהו טונטו הזוי, משונה, ולצדו עורך דין אידיאליסט שחוזר מהמזרח אל המערב הפרוע. והסרט ארוך. הוא מספר את כל סיפור המקורות של הפרש, ואת כל סיפור המקורות של טונטו, ונרקמת עלילה ארוכה על כל מני פרשים שמתים, וסיפור אהבה, ולא אמורה להיות בעיה עם זה אלא שכל הסיפור נמשך ונמשך והפרש הבודד בקושי מופיע.

אחת ההחלטות המעניינות היא שכאשר הדמות של ג'ון ריד (הפרש בזהותו האמיתית) מופיעה, היא די טיפשה ובכוונה. אני מבין את הקושי לעשות סרט כיום על גיבור כה תמים, ישר ושטוח. גיבור שכזה בסופו של דבר יצא אווילי בעולם הקולנועי הציני בן זמננו. ולכן דווקא כיבדתי מאוד ואף שמחתי על ההחלטה של הבמאי ורבינסקי להשתעשע עם הדמות ולהפוך אותה למעין "גופי", סוג דמות שהיה מגלם ברנדן פרייזר בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים. סוג של מפקח גאדג'ט שכזה, שהכול יוצא לו במזל. קריקטורה של גיבור. זה עובד.

אבל כאמור יש מעט מאוד פרש. לוקח המון זמן עד שהוא מתחיל ללבוש את בגדיו ולפעול, וגור ורבינסקי הוא טיזר גדול. הוא פותח עם הבטחה גדול שנראה את הפרש, ואז דוחה את הופעתו עד מאוד. מכיוון שאני גדלתי על הפרש הבודד ובאתי לראות סרט על הפרש הבודד, הרגשתי מרומה ומאוכזב. עם זאת, חייב להודות שטונטו והפרש הבודד/ג'ון ריד מרכיבים צמד מוצלח מאוד. האקסצנטריות של ג'וני דפ כליצן חצי הזוי חצי חכם, משתלבת נפלא עם התמימות והפלקאטיות של הדמות בגילומו של ארמי האמר. וכן, דפ בסך הכול משחזר את הדמויות שגילם לאורך הקריירה שלו שוב ושוב, ויש לו כמה רגעים שבהם מרגישים את השטיק החוזר שלו יותר מדי, אבל איכשהו זה תמיד מהנה. והפרשנות שלו לטונטו לוקחת את החכמה של המקור ומוסיפה לו טוויסט חדש מטורלל נפלא. אז למרות שהתחלופה לדמויות המקוריות די טובה, היא בסופו של דבר לא מספיקה כדי להחזיק סרט כה ארוך.

סיבה נוספת לכך שהסרט פחות עובד היא ש-ורבינסקי אוהב מערבונים. מאוד. הוא כבר הראה את זה בסרט האנימציה שלו "רנגו" לפני כמה שנים בצורה מוצלחת. וב"הפרש הבודד" הוא מערבב סגנונות מכל מני מערבונים מן העבר. יש התייחסויות ל "היו זמנים במערב" ו"הטוב, הרע והמכוער" (בתמונה) של ליאונה, ולסרטי ג'ון פורד דרך הצילום ב"מונומנט ואלי", ואפילו כל הסוף הוא מחווה גדולה ל"הגנרל" של באסטר קיטון, עם סצנת אקשן מרהיבה תוך כדי נסיעת רכבת. בכלל, יש שימוש רב ברכבות בסרט ולרוב בצורה די מרוממת. אבל עבורי משחקי ההתייחסויות והמודעות העצמית שהיה כה יפה ב"רנגו" לא היטיבו עם הסרט החדש. כלומר, דמותו של הפרש הבודד היא דמות שעומדת בפני עצמה, והניסיון להפוך אותה לסוג של פרודיה או מחווה למערבונים אחרים לא כל כך הסתדר לי. מבחינתי זה היה לא במקום. אבל יותר הציק לי שזה פשוט לא היה עשוי בצורה נבונה.

מה שבעיקר הדליקה לי נורת אזהרה הייתה ההתייחסות לסרג'יו ליאונה, שהוא בדיוק סוג של ניגוד מוחלט לדמות של "הפרש הבודד". "הפרש" הוא גיבור מערבון קלאסי, וגם הסרט מתייחס אליו בטונים נקיים וקלילים יחסית – אף כי פארודיים. בהקשר הזה, ההתייחסות לקולנוע המחוספס והקשוח של ליאונה צרמה. כאילו זה מגיע מעולם אחר לגמרי. כך הנורה הצהובה הזאת מתחילת הסרט נהפכה לאדומה ככל שהעלילה התקדמה.

וכאן המכשול הגדול: הסרט מנסה לעבור במיומנות מקומדיה לדרמה, ואני יכול להבין שעבור חלק מן הצופים זה עובד. הדרמה מאוד דרמטית ומערבונית והקומדיה מאוד אבסורדית ומזכירה סרטי אנימציה. כל אחת עובדת בפני עצמה, אך השילוב ביניהן פגע בחוויה. כשהסרט רציני, הוא לוקח את עצמו מאוד ברצינות, וכשהוא קומדיה, הוא הולך למקומות אבסורדיים. ההקצנה הזאת היא כמובן החלטה מודעת של גור ורבינסקי, ואולי אם הייתי מתכונן מראש לדבר הזה הייתי צולח אותו באופן חיובי יותר. מרגישים בסרט ש-ורבינסקי סומך על עצמו כבמאי, ויודע שאם הצליח בעבר לקחת את הקהל שלו למסע ולעשות עימו כרצונו, הוא יצליח גם הפעם. ב"הפרש הבודד" הוא מעיז אף יותר מבסרטיו הקודמים. החיים הקומיים שמקבל סילבר, הסוס הלבן החכם של הפרש הבודד, באמת נפלאים. אך קטעי הדרמה הכבדים מדי פגעו ביכולת שלי ליהנות מההומור ולהפך.

בסופו של דבר "הפרש הבודד" היה עוד סרט קיץ ארוך מדי (שעתיים וחצי!), כבד מדי, וכזה שמנסה להוסיף עוד ועוד סצנות במקום לחפש את החסכנות והיעילות הנראטיבית. עם זאת, מי שיצליח להתחבר למעברים הקיצוניים האלה, יוכל באמת ליהנות מההומור הילדותי והנפלא של הסרט. אני מצדי, אחרי שהשתעממתי בחלק גדול מההקרנה, לקראת הסוף הבמאי כבש אותי בחזרה לאט לאט עם סצנת אקשן מופרעת. אבל בעיקר כי אחריה הוא שוב שם את המוזיקה של רוסיני והכניס את זעקת "האיו סילבר!" המופלאה. פתאום הבנתי כמה מעט אני דורש מסרט על הפרש הבודד כדי ליהנות ממנו, וגם כמה מעט קיבלתי.

בבועת הדיאלוג: "מעולם הפרש לא הרגיש כה בודד"
(מתוך הקומיקס הארגנטינאי "מפאלדה" בו הילד בשם פליפה מעריץ את הפרש הבודד).