פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #1 (עופר)

אחר צהריים ביום שישי, ועד כה שתיתי היום רק שלוש כוסות קפה, לקחתי כדור אחד נגד כאב ראש ואם מחשיבים גם את אתמול, אז השגתי פעמיים (!) שולחן ב״לבן״. אז בינתיים מדובר בפסטיבל מוצלח, גם אם הדרך שלי ושל אורון אליו הייתה קצת ייחודית וכללה רכב תקוע בירידה לנתיבי איילון (כן, אנחנו האידיוטים). בין יום חמישי לרגע כתיבת שורות אלו, צפיתי בארבעה סרטים מגוונים, אף כי שניים מהם אמריקאים ושניים מהם מתרחשים בסין. הדעה שלי לגביהם אחרי הקפיצה, אורון יוסיף בקרוב פוסט משלו, שיכלול גם סרטים שונים לגמרי

המטורף של היטלר

את הפסטיבל פתחתי בסרט מן התקופה של הוליווד הקלאסית ולא מדובר בסתם סרט קלאסי – ״המטורף של היטלר״ (Hitler's Madman) הוא סרט אשר ריתק אותי בגלל יותר מסיבה אחת. ראשית, זהו הסרט הראשון שביים דאגלס סירק הגדול בארה״ב. בנוסף, סירק ביים את הסרט עבור אולפני פוברטי רואו (PRC), אחד מן האולפנים הקטנים והיותר דלי תקציב בהוליווד – אבל התוצאה הסופית הייתה כל כך מרשימה עד שאולפני הפאר MGM לקחו את חסותם על הסרט ולא רק הפיצו אותו, אלא הציגו אותו כסרט של MGM. עניין נוסף הינו הסיפור האמיתי בהשראתו נוצר הסרט: התנקשות בריינהרד היידריך, מפקד הכוחות הנאצים בצ׳כיה ומנוול לא קטן (ראו כותרת הסרט). בתגובה לחיסולו בידי המחתרת הצ׳כית הנאצים השמידו את העיירה לידיצ'ה הסמוכה למקום ההתנקשות בתור התחלה (מאוחר יותר הם קראו על שמו את ה״מבצע״ להקמת ותפעול מחנות ההשמדה). הסרט הופק זמן קצר לאחר המקרה בזריזות המאפיינת אולפנים קטנים, אך במקרים רבים דווקא הזריזות הזו אפשרה לבמאים לספק פתרונות יצירתיים לאתגרים, דבר הניכר בסרט זה הודות לכישרונו הרב של סירק. אחד מן הפרטים אשר הופך את הסרט הזה למעניין יותר מסרטי תעמולה אמריקאים אחרים ממלחמת העולם השנייה הוא הרקע של סירק. בניגוד לרוב המהגרים האחרים מגרמניה להוליווד, סירק הספיק לחיות תחת המשטר הנאצי – למעשה הפריצה שלו כבמאי הייתה תחת המשטר, כאשר עיניו של גבלס מפקחות על היצירה.

והנה, הוא יוצר סרט אנטי-נאצי מובהק, אך כזה שרואים בו גם את הכאב הגרמני – אף כי הסרט אומר בגלוי כי זה קרב הכרחי של טובים מול רעים, את אחד מן הרגעים הכי מרגשים בסרט עובר דווקא זוג נאצי ואפילו היידריך האיום זוכה לרגע המתאר את הכאב שלו, רגע לפני נאום בלתי נתפס באכזריותו.

אבל מעבר לעניין ההיסטורי, מדובר ביצירה של פאר קולנועי נוגע ללב, כמו כל סרטיו של סירק. הסרט הוצג בעותק פילם משוחזר ויפהפה (שנקרע לרוע המזל ממש לפני הסיום) אשר הדגיש את היופי של התמונות שסירק מייצר גם בתקציב נמוך – מי שמכיר את הקולנוע הצבעוני של סירק משנות החמישים, יראה כי השימוש שלו בשחור-לבן אקספרסיבי לא פחות ופואטי באותה מידה. סירק, גדול במאי המלודרמה והמלאכותיות, הוא קודם כל במאי שיודע לרגש כפי שמעט מאוד במאים ידעו – ובסרט הזה הוא מצליח לרגש במספר סצנות בלתי נשכחות, עד לטבח אכזרי וידוע מראש הצפוי בסיום.

הסרט יוקרן שוב ב-10.7 בשעה 9:30 בבוקר

הפעם האחרונה שראיתי את מקאו

לאחר "המטורף של היטלר" מיהרתי לחצות את הסינמטק על מנת להספיק להקרנה היחידה של הניסוי הקולנועי המסקרן הזה, סרט שמוצג במסגרת "פנורמה" המיועדת לסרטים עלילתיים, אבל מתאים יותר ברוחו למסגרת הניסיונית "אמנות בצומת". כי אם יש סרט ניסיוני, הרי "הפעם האחרונה שראיתי את מקאו" (The Last Time I Saw Macao) עונה להגדרה. הבמאים הפורטוגזים ז'ואאו פדרו רודריגס וז'ואאו רוי גרה דה מאטה יצרו סרט שהוא שילוב כמעט בלתי אפשרי להסברה של סרט מסה תיעודי מהורהר ופילם נואר. אולי השילוב הזה גם בלתי אפשרי לביצוע.

החלק התיעודי/הרהורי של הסרט הוא המוצלח יותר – הסרט חוזר למקאו, עיר סינית שהייתה בשליטה פורטוגזית במשך מאות שנים וחזרה לשליטה סינית רק בסוף המאה ה-20 ומסתכל עליה שוב בעיניים מערביות פורטוגזיות – יש בו דיון על שליטה פוליטית שחלפה והרתיעה ממנה, אשר משולבת בכמיהה, כמו גם על שליטה תרבותית מתמשכת, לא רק של פורטוגל אלא של כל המערב. יש דיון גם בסין המודרנית, בין עוצמה טכנולוגית, השפעה מערבית בולטת, עבר היסטורי-רוחני ואידיאולוגיה קומוניסטית מוצהרת. יש בסרט גם מבט על עיר זרה, כזו אשר אמורה להיות מוכרת לגיבור הסרט, שהוא במידה מסוימת היוצרים אבל גם לא פחות דמות פיקטיבית, אשר מאפשרת להם להבעיר את השקפת עולמם בצורה אירונית יותר.

הסרט גם דן באמצעי ייצוג קולנועיים שונים – החל מ"סרטי ערים" וסרטי טבע אשר מנסים להעביר את המסר דרך דימויים בלבד, דרך הקצב האיטי של הקולנוע האמנותי ובעיקר הקולנוע ההוליוודי, שמשולב בסרט דרך מספר לא גדול של אזכורים לפילם-נואר "מקאו" (Macao) אשר חתום עליו ג'וזף פון שטרנברג, במאי גדול חובב אתרי התרחשות אקזוטים לסרטיו, גם אם הוא צילם רק בהוליווד (והוא זכור היום בעיקר בגלל סרט שצולם והתרחש בגרמניה). כלומר, הסרט "מקאו" הוא גרסה הוליוודית של העיר מקאו, אשר אין בינה לבין המציאות כל דמיון. למעשה, פון שטרנברג אפילו לא ביים את רוב הסרט אלא הוחלף בידי ניקולאס ריי. הבמאי כלל לא מוזכר בסרטם של הבמאים הפורטוגזים, שאין לי זמן להקליד שוב את שמם, אלא הכוכבת ג'יין ראסל, אשר שיר שהיא מבצעת בסרט פותח וסוגר את היצירה. מי שמכיר את הסרט הקלאסי וצופה בסרט הנוכחי יכול לשים לב כי אין ביניהם כל דמיון סגנוני, הסיפור והייצוג המרהיב של הוליווד לא קשור לחיים בעיר גדולה אמיתית. באותה מידה, המיניות של ג'יין ראסל אינה קשורה לתעשיית המין של מקאו, אשר נמצאת לא מעט ברקע או בחזית ההתרחשות בסרט זה.

כשאני מדבר על התרחשות, יש להבדיל בין ההתרחשות המצולמת, אשר מתארת בעיקר את חיי היום-יום, ובין ההתרחשות המושמעת, אשר מנסה לספר עלילה של סרט נואר מודרני. אני אומר מנסה כי החלק הזה של הסרט עובד בצורה לא טובה, אשר במקום לחזק את האלמנט הלירי/פילוסופי של הסרט מחלישה אותו. בפתיחה ובסיום הסרט יש גם סיקוונסים בהם הנואר גולש לחומר המצולם ואז הסרט הופך להיות עלילתי לכל דבר. רגעים אלו מבוימים בסגנון שונה מן המקובל בז'אנר (אם אכן הסרט שייך לז'אנר הנואר או הניאו-נואר) ויש בהם עניין, אך משהו בהם נותר לא מפותח, בעוד הניסיון לספר עלילת מתח בעיקר דרך הסאונד בעוד התמונה מראה דימויים שלווים, דוקומנטריים ברובם – הניסיון הזה מתגלה ככזה אשר אינו מספיק מעניין על מנת להחזיק סרט באורך מלא, לפחות לא במקרה של הסרט הזה.

כחובב קולנוע מאתגר, בסופו של דבר הסרט כן העניק לי כמה רגעים מרתקים וכמה צילומים מרהיבים. בשורה התחתונה, הסרט מעלה שאלות מעניינות מאוד לגבי הקולנוע ולגבי החיים, אבל הוא לא ממצא את הדיון בהם ובסופו של דבר לא מעניין מספיק.

שלוש אחיות

לפני סרטו של וואנג בינג הוקרנה שקופית המבשרת על כך שהוא מתחרה בתחרות ״ברוח החופש״ בקטגוריות הסרט העלילתי, אך מדובר בסרט תיעודי לכל דבר, מה שגרם לי לחשוב (שוב) שאולי כדאי לבטל את ההפרדה בין שתי הקטגוריות הללו בכל הקשור להענקת פרסים.

בכל אופן, הסרט הזה המשיך את המסע שלי עמוק יותר לעבר לב סין, הפעם אל תוך אזור בו חיות 80 משפחות בבתים שהמילה ״דל״ עשירה לעומתם – עם אדמה בתור רצפה, רק רמזים לרכוש שאינו משק חי ועבודה חקלאית בלתי פוסקת, בין היתר בשמירה על החיות ואיסוף כל דבר שיכול לשמש לאכילה או הבערת אש. כפי ששם הסרט מרמז בעידון, אנחנו מתמקדים במשפחה בת שלוש אחיות ובתוך המשפחה בעיקר באחות הגדולה יינגיינג בת ה-10. בהעדר האם ובנוכחות חלקית של האב והסב, הבת הבכורה מנסה לשלב בין למידה, עבודות החקלאות והבית וסוג של סמכות הורית לאחיותיה הקטנות.

זה סרט שצריך לדעת את אופיו לפני הצפייה: הוא מתבונן במציאות הרבה יותר מאשר הוא מספר סיפור והוא עושה זאת בעזרת שוטים ארוכים, מיעוט דיאלוגים והסברים. עיקר הקסם של הסרט הוא בשילוב שלו בין ביקורת חברתית לפיאור הרוח האנושית ויכולתה להמשיך לשרוד בכל תנאי, מבלי שדבר נאמר במפורש. הסרט מכיל את סצנת אכילת תפוח האדמה המרגשת ביותר מאז ״הסוס מטורינו״ ויש בשני הסרטים הללו את אותה רוח הלל לאדם הקטן וחיי הפשוטות, רוח הלל המשולבת בייאוש.

העולם המודרני נוכח ב״שלוש אחיות״ ובכל רגע בו נראה לפתע פלאפון, נשמע קול טלוויזיה או מוצג בית ספר השואף להעניק לגיבורה השכלה. ניתן להבין כי הדמויות שואפות ליותר, והדבר בא לידי הביטוי בין היתר ברצון של האב לעבור לחיות בעיר ולא בכפר הנורא ,כאילו נגזר בימי קדם והודבק במאה העשרים ואחת.

לפרקים, נדמה לי כי כל צופה יחוש בסרט שעמום, אך מדובר בסוג של הקרבה הכרחית בעבור רגעי ההתעלות, גם אם לא ניתן לשים את האצבע על הרגע בו השעמום הופך להיפנוט, הרגעים בהם החמלה כלפי הילדה אשר לא חדלה לעמול ולובשת את אותם בגדים במשך כל הסרט. סרט למיטבי לכת, או יותר נכון מטיבי שבת, כי הוא מצריך שעתיים וחצי של צפייה בהתרחשות אשר רובה סטטית, אבל בליבו של הסרט ישנו מבט הומני כובש.

הסרט יוקרן שוב ב11.7 בשעה 12:45

Ain't Them Bodies Saints

בצעד שנראה כמו שיווק נכון עבור קהל הפסטיבלים, מנהלי הפסטיבל נמנעו מלציין בתוכנית את שמו העברי המעט סתמי והלא בדיוק תואם את העלילה של הסרט, ״נאהבים מחוץ לחוק״, שם שאולי מתאים לדקות הראשונת של הסרט הזה, שמנסה להיות הרבה מאוד דברים אבל מצליח רק בחלקם. בכל זאת, יש בתוצאה לא מעט רגעים יפים ומרגשים ומספר תצוגות משחק מרשימות של כמה מן השחקנים האמריקאים האהובים.

את הסרט ביים דיוויד לאורי ולמיטב הבנתי הוא שאף לייצר מערבון מודרני הן בתקופת ההתרחשות והן באיפיון הדמויות. הסרט מתחיל כאשר רות׳ (רוני מארה) מנסה לעזוב את אהובה בוב (קייסי אפלק), אבל הוא משכנע אותה להישאר ולומד כי היא בהריון. מאז העלילה נעה בקצב מהיר ומושמטים פרטים רבים, אבל אפשר לגלות כי בוב נכנס לכלא לתקופה ארוכה, בין היתר לאחר עימות עם שוטר (בן פוסטר). מי שעוזר מעט לרות׳ הוא גבר מבוגר שיחסו לזוג האוהבים הוא אמביוולנטי מסיבות אישיות (קית׳ קארדין). לאחר כמה שנים, בוב בורח מן הכלא. כולם מעריכים כי הוא ינסה לייצר קשר עם רות׳ אך הדבר אינו פשוט, מה גם שהשוטר מגלה עניין ברות׳ ולא רק ממניעים של תפיסת הפושע.

לאורי ביים סרט שנראה כמורכב מפרגמנטים, כאשר לא פעם נדמה כי סצנות מפתח נעדרות מן הסרט במכוון או שלא במכוון. לאורי לא מצטיין ככותב דיאלוגים, אך במהלך הסרט הקאסט הנהדר והצילום המשובח מחפה על כך לעיתים. ברגעים אחרים, דומה כי הסרט מנסה יותר מדי להיות חשוב ולהרשים, בעיקר לגבי השימוש במוזיקה ועריכה. לאורי כל כך מודע להיותו גאון (אני פחות משוכנע בכך), עד לשלב בו הוא לא שם לב כי רבים מן הדברים שהוא עושה הינם די באנליים. הדבר נכון בעיקר לגבי חלקו האמצעי של הסרט, שנראה מעט שבלוני. דומה כי היוצר שאף שבמרכז הסרט לא תעמוד העלילה אלא היחסים בין הדמויות, אבל לאורך דקות ארוכות בניית הדמויות נותרת לא מעמיקה מספיק.

למרות בעיות אלו, הסרט ראוי לצפייה בזכות החלקים החזקים שבו: עבורי אלא היו חמש הדקות הראשונות ופחות או יותר חצי השעה האחרונה, בה העלילה החלה קצת להפתיע ובניית מערכות היחסים הובילה למספר שיאים רגשיים, בהם הקולנוע של לאורי הגיע לליריות שדומה כי הוא שאף שתהיה לאורך כל היצירה.

הסרט יוקרן שוב ב-7.7 בשעה 21:00