לאחר "מעבר לגבעות": על המקרה האמיתי, הסופרת שחשפה אותו והפקת הסרט (פוסט אורח מאת ליביו כרמלי)

לקראת ההקרנה המיוחדת של "מעבר לגבעות" (Beyond the Hills) של כריסטיאן מונג'יו במסגרת "סרטים מחוץ לזרם", שיתוף הפעולה שלנו עם קולנוע לב, פנה אלינו ליביו כרמלי, מנהל הארכיון הסרטים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במאי זוכה פרסים ויוצא רומניה הבקיא היטב בתעשיית הסרטים שם. הוא ביקש להוסיף את חלקו לדיון, בצירוף ראיונות של הסופרת טטיאנה ניקולסקו-בראן (Tatiana Niculescu Bran) לאתרי הקולנוע Cinemagia ו-Hot News ובתוספת כמה פרטים עובדתיים הקשורים במקרה עצמו אשר עמד בבסיס עלילת הסרט, סיפור אשר הסעיר את רומניה בשעתו. מכיוון שסיפור הרקע חושף פרטים רבים על העלילה, כלומר מהווה ספוילר רציני לסרט, החלטנו לפרסם את מאמרו רק לאחר ההקרנה. מי שטרם צפה בסרט ורוצה לבוא בראש נקי, מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו. ומכאן, זכות הדיבור לליביו:

ובכן, קודם כל העובדות:

בתאריך ה-16 ביוני 2005, דובר משטרת וואסלוי (Vaslui), עיירה בצפון מזרח רומניה בלב מחוז מולדובה הרומנית שבה חיים כ-50000 תושבים, הוציא הודעה לתקשורת על פיה אמבולנס הביא לבית החולים המחוזי נערה בת 23 ללא רוח חיים, לאחר שהייתה סגורה באחד החדרים של מנזר טאנאקו (Tanacu) הסמוך לכפר בעל אותו שם (בו חיים כ-6000 תושבים), כאשר היא קשורה בחבלים בידיים וברגליים. החל מה-13 ביוני הנערה נכפתה בשלשלאות לצלב עץ ופיה נחסם באמצאות מגבת וכך הוחזקה עד ה-15 ביוני, היום שבו נפטרה. הודעת המשטרה יצרה גל עצום של זעם וביקורת והכתה בתדהמה את אזרחי המדינה, דבר שגרר ויכוח ציבורי נוקב אשר במרכזו עמדה הכנסייה הרומנית האורתודוקסית וכמו כן מערכת החינוך הממלכתית, שלא מצליחה בניסיונותיה לעבור מהתכנים הישנים מתקופת הקומוניזם אל התקופה החדשה.

תחת לחץ ציבורי עצום נערך ניתוח שלאחר מוות. הדבר האשים באופן ישיר את הכומר דניאל קורונגיאנו (Corogeanu) במותה של הנערה וכתוצאה מכך כלי התקשורת החלו לדבר על ה"רוצח" שמתחת ללבוש הכנסייתי, אשר "צלב" נערה חסרת ישע .הדי הפרשה חצו את גבולות המדינה וכלי התקשורת האירופאים דנו בה הרחבה. המונח "גירוש שדים" נישא בפי כל. בינתיים, בכנסייה האורתודוקסית הרומנית מיהרו לפרסם פסקי הלכה אשר גינו את "דרכי הטיפול" של הכומר וארבע מן הנזירות, ואף סילקו את האשמים משורות הכנסייה. הם קבעו שלא היה ברשותם ידע מקצועי מתחום הרפואה על מנת להבין את מצבה הנפשי של הקורבן. חמור מכך, התברר שהכומר והמנזר לא היו תחת חסותה של הכנסייה, פרט אשר יכול להסביר את המצוקה הכלכלית המוצגת בסרטו של מונג'יו.

הנושא סירב לרדת מן הכותרות ובמקביל התרחשו שני דברים קרדינאליים. הראשון היה תחילת משפטם של הכומר וארבעת הנזירות, כאשר תוך כדי החל להתפרסם תחקיר מקיף ביותר של העיתונאית והסופרת  טטיאנה ניקולסקו-בראן. כתוצאה מן המשפט ומן התחקיר, במהלך המשפט הורה השופט על הוצאתה של  הנערה מהקבר ועריכת ניתוח חוזר שלאחר המוות על ידי מומחה. בתאריך 22 בדצמבר 2005 פירסם דוקטור דן גיורגיו (Gheorghiu) דוח נתיחה אשר שינה את כל נקודת המבט על הסיפור. הנתיחה החדשה קבעה באורח חד משמעי שמותה של הנערה לא נגרם כתוצאה ישירה של התעללות שעברה בידי הכנסייה, אלא בעקבות טיפול כושל של רופא ניידת טיפול נמרץ אשר הובילה אותה לבית החולים. רופא זה הזריק לידה לא פחות משש מנות של אדרנלין, דבר אשר גרם לאי ספיקת לב ולקריסת מערכות אשר גרמו למותה בדרך לבית החולים. ברמה הלאומית, חשיבותו של פרט זה נעוצה בכך שהוא מדגיש בעיה נוספת של החברה הרומנית המנסה עדיין להסתגל לעדין הפוסט-קומוניסטי – היא שמה את הדגש על הצורך להבליט גם את מצבה הרעוע של מערכת הבריאות הלא מקצועית דיו והלא מצוידת כנדרש. עקב הכשרה לקויה, צוות ההצלה הפך לסיבת המוות.

אותה טטיאנה ניקולסקו-בראן הינה סופרת ועיתונאית מנוסה, בוגרת בית הספר האירופי לעיתונאות. בין היתר, היא כיהנה בין השנים 1995-2004 כעורכת ב-BBC World Service ולאחר מכן ניהלה את משרדי ה-BBC בבוקרסט עד שנת 2008. מתוקף תפקידה החלה ניקולסקו-בראן תחקיר מעמיק עבור ה-BBC  אותו שידרה עבור מאזיניה, תחקיר אשר זכה להד באירופה כולה, בין היתר אודות לכך שאת פרטי התחקיר היא העבירה לעיתונאי "Le Monde" פסקל ברוקנר, אשר פירסם אף הוא כתבה גדולה אודות המקרה בעיתונו ב -21.12.2005. בפגישה שנערכה בין השניים לפני יציאתו של העיתונאי הצרפתי לשטח התברר שמטרה נוספת לביקורו היתה גם איסוף חומר דוקומנטרי לסרט, כאשר מי שהזמין את הסרט היה לא פחות מרומן פולנסקי הגדול, אשר התעניין מאוד בנושא, אך בסופו של דבר ויתר על הרעיון להפיק ממנו סרט.

בשנת 2006 יצא לאור ספרה של  טטיאנה ניקולסקו-בראן, "Spovedanie La Tanacu", הוידוי בטאנקו, ספר עיוני ראשון מסוגו בספרות הרומנית. שנה מאוחר יותר ניקולסקו-בראן עיבדה את הספר למחזה. הצגת הבכורה נערכה בניו יורק ב-2007 על בימת התיאטרון " La MaMa" בבימויו של אנדריי שרבאן תחת השם "Deadly Confession". בהמשך ההצגה הועלתה גם בפריז, בפולין ובערים הגדולות של רומניה.

הראשון שדיבר על אפשרות של עיבוד קולנועי היה לוסיאן פינטלייה ("The Oak"), אשר התעניין בזכויות מייד לאחר צאת הספר. "ב-2006 ,עם צאת הספר לאור ובמקביל לתחילת המשפט, צילצל אלי פינטיליה", סיפרה ניקולסקו-בראן בראיון לאתר הוט ניוז הרומני. "היו לנו שיחות רבות בנוגע לספר ולבסוף החלטתי לא לוותר לו על זכויות העיבוד לקולנוע. לא התאפשרה לי שום התערבות בכתיבת התסריט ובנוסף הרגשתי רתיעה מסוימת מדרכו לראות ולהבין את עולמה של הדת. חששתי שדמויות הספר והדמויות האמיתיות יהפכו לסוג של סמלים שישרתו את חזונו האומנותי ותו לא". הבא בתור לגלות התעניינות בספר והפיכתו לסרט היה ראדו גבריאה ("Too small for such a great war") שחשב בהתחלה על סרט דוקומנטארי ולאחר מכן על עלילתי. במקרה שלו, סיכמה הסופרת כי השניים ימצאו בעתיד פרויקטים לשיתוף פעולה.

בשלב מסוים, הבמאי המצליח קורנליו פורומבויו ("שם תואר, משטרה", "12:08 לבוקרשט") שקל גם הוא לעשות סרט על פי הספר, אבל הקרבה הגיאוגרפית (בעצמו יליד וואסלוי) והעובדה שלמד באותה כתה בבית הספר עם הכומר המואשם ברצח מנעו ממנו את מימוש הרעיון, שכן הוא קרוב מדי למקרה. גם הבמאי כריסטי פויו ("מותו של מר לזרסקו") היה בין השוקלים. "ניהלנו שיחה אחת בלבד והבנו שהלחץ בו נתון בעבודה על הסרט "Aurora" (עבורו כבר גייס וקיבל כסף) לא יאפשר לו להתרכז" גילתה ניקולסקו-בראן.

לשאלת המראיין האם הסיבות שהובילו אותה ואת המתעניינים לרצות לעשות את הסרט היו זהות ענתה ניקולסקו בראן: "לא. לדוגמא אנדריי שרבאן (במאי הצגת התיאטרון – ל.כ.) ראה את הספר כסיפור "צ'יכובי" ומאוד רצה לצלם את סרטו הראשון לפי ספרי, אבל עד שנפגשנו הוא שינה את דעתו מתוך מחשבה שיהיה לו קשה מאוד לגייס כסף וכך התחילה העבודה על הצגת התיאטרון. מעניין לציין שבדיוק בתקופה זאת, בהיותנו בניו יורק עובדים על ההצגה, מגיע לעיר גם מונג'יו, שהיה במסע הקרנות עם סרטו 'ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים'. הוא הגיע לאחת החזרות ובארוחת ערב  דיברנו ארוכות על איך ניתן לעבד את הספר לקולנוע". ניקולסקו-בראן ממשיכה לתאר את יחסי העבודה עם מונג'יו: "הפגישה הבאה שלנו נערכה באביב 2011 במקרה… הוא לא סיפר שהוא כבר כותב אבל הביע את רצונו לשתף פעולה באופן כללי. בסתיו של אותה שנה הוא הביא לי את התסריט הגמור לפני הגשה לקרנות. הוא היה כתוב מצוין והקפיד בשמירה על הסדר הכרונולוגי של האירועים כפי שמתוארים בספר, על אף שהיו כמה סצנות חדשות".

הסופרת מאוד התרשמה מן העיבוד של מונג'יו: "התחושה המיידית שהייתה לי היא שמונג'יו שאף מעל לכל ליצור "נפש קולקטיבית" ושאיפה זו הייתה ברורה בגרסה הראשונה (הארוכה עוד יותר – ל.כ.). זה לא סרט עם גיבור ראשי אחד. מדובר בסרט עם כמה מרכזי כובד, אבל עם רוח, עם נפש קולקטיבית, אשר מעביר את תחושת אובדן הכיוון, הדרך, ואשר מעביר סוג של השלמה מטאפיזית ופיזית של הגיבורים. מונג'יו יצר סרט מלא דקויות, בדומה לציור הפלמי המלא קווים של רגש ותמונה שאני מאוד אוהבת. השחקנים מעולים ואין לרגע הרגשה שהם 'משחקים'. ישנה הרגשה ש'נאספו מהרחוב' זמן קצר לפני הצילומים מאיזו עיירה פרובינציאלית".

לשאלה האחרונה, שלמעשה הינה סוג של הרהור בכל רם – האם "תיק טאנקו" הוא מסוג המקרים שמאיר אזורים שונים בהם הדברים מתקדמים "כאילו בסדר" על אף שכלום לא בסדר – ענתה הסופרת כך: "זה דומה לכדור צמר שמתוכו אתה שולף חוט ואז נפרם עוד חוט ועוד אחד וכל אחד מהחוטים מוביל אותך לסיפור אחר, לגורל אחר של איש או מוסד. בסיום הכל מתקשר בסוף הטרגי, תוצאה של סיבות רבות. ואז אנו מרגישים הקלה. ברור לנו מי הוא האשם והרי ברור שלא אנחנו אשמים – אנחנו הרי הטובים ,לא כך?"