"בלינג רינג", סקירה

לשני סוגים של צופים כדאי לערוך תיאום ציפיות קצר לפני המפגש עם "בלינג רינג" (The Bling Ring) – לאלו שיגיעו כדי לצפות בסרט קצבי וכיפי על טינאייג'רים פורעי חוק עם אובססיה לסלבריטאים, אופנה ומסיבות, ולאלו שיגיעו כדי לצפות בסרטה החדש של סופיה קופולה. כי הסרט "בלינג רינג" הוא שני הדברים, ובו זמנית גם אף אחד מהם, ואני חושבת שהצופה שיגיע לראות את הסרט הראשון ירגיש שהוא קיבל את הסרט השני ולהיפך. תנו לי להסביר.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בשנים 2008-9. קבוצת צעירים שגרה בהוליווד פרצה באופן סדרתי לבתים של סלבריטאים וגנבה מתוכם כסף מזומן, בגדים, תכשיטים, נעליים ועוד. הם נעזרו במגזיני רשת צהובים המדווחים על מעשיהם/ן של כוכבניות/ים הוליוודיים כדי לגלות מתי אלו עתידים להיות מחוץ לבתיהם, וב-google earth כדי לגלות היכן בדיוק הם גרים. הקבוצה, שזכתה לכינוי כנופיית "בלינג רינג" בכיסוי התקשורתי, גנבה כסף וחפצים בשווי מצטבר של 3 מליון דולר (בעיקר מביקוריהם החוזרים ונשנים בביתה הריק של פריס הילטון), עד למעצרם.

ייתכן שכעת, משקראתם את תיאור המקרה, אתם תוהים איך סיפור כזה יחזיק סרט שלם. ובצדק, כי הוא לא.

גם סרטיה הקודמים של קופולה לא מצטיינים בעלילה עשירה וסבוכה. הם איטיים (ויש שטוענים "משעממים"), מהורהרים, מלאים באווירה ונטולי התרחשויות מסעירות. אני נהנתי מהסרטים הללו, כי התכונות שתיארתי הותירו מקום לבנייה עדינה ורגישה של דמויות מעניינות וייחודיות, דרך התרחשויות מינוריות ודיאלוגים כתובים היטב. אבל לא "בלינג רינג". מתוך הערכה לקופולה, ניסיתי חזק למצוא את הדברים האלה בסרט, ולאכזבתי נכשלתי קשות. את מרבית הדיאלוגים אפשר למצות לכדי "לינדזי לוהן במסיבה הערב, אתה בא לעשות שופינג בבית שלה?", "אומייגד, התיק הזה של לואי ויטון מהמם, אני לוקחת אותו" ו"ג'וד לאו כזה סטוקר, הוא שולח לי סמ"סים כל היום".

כמו הדיאלוגים, גם הדמויות ב"בלינג רינג" הן ריקניות ומשעממות. הדמות היחידה שיכולתי למצוא בה קצת תוכן הוא מארק, שבהיעדר הגדרה מתאימה יותר, אכנה אותו "גיבור הסרט", משום שקולו הוא שמספר לנו, בקריינות, את הסיפור של "בלינג רינג" דרך עיניו. הוא מקבל מעט היסטוריה, קמצוץ של אישיות, ואפילו זכר קלוש לקונפליקט. אבל אלו היו זניחים מאוד, לא רק ביחס למכלול הנבוב של הסרט, אלא אף ביחס לדמותו של מארק ככלל, שהייתה אמנם שטוחה פחות מהאחרות, אבל שטוחה אף על פי כן.

"בסדר, אז את לא בסרט של סופיה קופולה", אמרתי לעצמי לאחר שהפנמתי את העובדות המצערות הללו. "בואי נעשה ריסטארט. את יכולה לצפות בסרט שבו כל הדמויות הן טינאייג'ריות שהשאיפה העמוקה ביותר שלהן היא להרכיב משקפי שמש של פראדה ולהתחכך בזוהר ההוליוודי הנוצץ". כן, בסרטים של קופולה אין הרבה עלילה אבל יש דמויות מעניינות ורבות רבדים, ובסרטים קצביים וקלילים אמנם אין יותר מדי מורכבות אנושית, אבל יש סיפור שקורה הרבה ומהר ומשם מגיע העניין. אולי "בלינג רינג" הוא סרט מהסוג הזה? המאפיינים החיצוניים שלו ודאי מצביעים על כך – הוא מלא בקצב, צבע, מוסיקה, תרבות פופ/טראש ועכשוויות. אבל העלילה לא עולה בקנה אחד עם אלו, ומבחינה זו "בלינג רינג" הוא בהחלט סרט של סופיה קופולה – הוא לא הולך לשום מקום.

בסרטיה הקודמים של קופולה, החזרתיות והאיטיות היו גורמים שתרמו משמעותית לאווירה וכמו שאמרתי, לעיצוב הדמויות. "בלינג רינג" הוא אמנם לא סרט "איטי" קלאסי, אבל הוא ללא ספק חוזר על עצמו. אחרי שצפיתי בפריצה אחת או שתיים לבתי הכוכבים ההוליוודיים, הנחתי שהסרט ודאי לא ימשיך כך לכל אורכו. שמשהו חייב לקרות. קונפליקט, התפתחות, מטאור שנופל על הבית של אורלנדו בלום. משהו. אבל טעיתי. שוב ושוב, אנחנו רואים את בני החבורה פורצים לביתו של ידוען, מתלהבים מהעושר, המותגים והזוהר, לוקחים כמה דברים, מוכרים או מנכסים אותם לעצמם והולכים לחגוג במועדונים אופנתיים, מתענגים על החיכוך בכוכבים הנוצצים. וזה הכל. אלו דברים שאפשר היה לומר תוך רבע מאורכו של הסרט (הלא-ארוך גם כך – 90 דקות), או אפילו בסיקוונס אחד ערוך היטב של פריצה-התלהבות-מסיבה וחוזר חלילה, שהיה מעביר את העובדה שהכנופייה חזרה על הפעולות הללו פעמים רבות.

אם כך, לא מצאתי ב"בלינג רינג" סיפור שישמור על העניין וגם לא דמויות שירתקו את הצופה בהיעדרו. אבל רגע. כשצפיתי בסרטים אחרים עם אותו סגנון של דמויות ריקניות ומטופשות, כמו "קלולס", נניח, או אפילו כמו ביצירה המחפירה של בריטני ספירס "קרוסרואודס", חשתי הזדהות כלפי הדמויות ורצון עז בטובתן. אבל הדמויות ב"בלינג רינג" לא עוררו בי דבר. לא היה לי אכפת מהן או מגורלן, ואפילו להיפך, חיכיתי לרגע שבו הן ייתפסו, אולי פשוט כי חיכיתי שהסרט יסתיים. ניכור מוחלט ומושלם. אמנם, ניכור הוא לא מוטיב הזר לסרטים של סופיה קופולה. הדמויות שלה מנוכרות מהעולם ("אבודים בטוקיו") או זו מזו ("אי שם"). אבל באף אחד מסרטיה האחרים לא נוצר, לפחות עבורי, ניכור של הצופה מהדמויות. להיפך, ההזדהות עמן הייתה עמוקה.

בעיני, זה המפתח להבנה של מה שקופולה ניסתה לעשות ב"בלינג רינג". בסרטים ובסדרות אנחנו יכולים להזדהות עם כל דמות אם הבמאי ו/או התסריטאי רצו שנזדהה עמה והיו מוכשרים מספיק כדי לעשות זאת. לעזאזל, כבר שבע עונות שאני מתפללת לשלומו של דקסטר, הרוצח הסדרתי. דווקא משום ש"בלינג רינג" הוא סרט, דוקא כי הוא של במאית ותסריטאית מוכשרת, חוסר ההזדהות עם הדמויות הוא נקודה משמעותית. גיבורים של סרט שאי אפשר להזדהות איתם בשום צורה, הם גיבורים שאין בהם כלום. ולמצב דמויות כאלו בתוך התרבות המסויימת הזו אומר הרבה יותר משאי פעם חשבתי על הריקנות של אותה התרבות. כי בהחלט, אמירה על התרבות הרדודה של השאיפה וההערצה לזוהר, היא משהו שאפשר היה לספר עליו בכמה שורות של מונולוג עצבני. ובהחלט, המחשבה "אין באמת אנשים כאלה" יכולה הייתה להתפוגג בקלות במפגש מציאותי עם אנשים כאלה, שוודאי היו מעוררים בי שאט נפש. אבל ההצבה של דמויות שאי אפשר להזדהות איתן (וניסיתי, הו, כמה שניסיתי) כגיבורים של סרט היא הדבר שאומר את מה שמפגש עם הדמויות הללו במציאות חיי לא יכול היה לומר. הסרט ריק מתוכן, הדמויות שלו ריקות מתוכן. ואני לא מצליחה לחשוב על דרך יעילה יותר להעביר בעוצמה כזו קונספט מופשט כמו ריקנות.