"האויב בתוכנו – סטארטרק", (סוג של) סקירה

לכתוב סקירה נורמטיבית על הסרט השני במיתוג המחודש של "מסע בין כוכבים", שזכה לשם העברי המלבב "האויב בתוכנו – סטארטרק" (Star Trek Into Darkness), נדמה לי כמו משימה בלתי נחוצה. בטח כאשר הרשת כבר הוצפה בטקסטים על הסרט, שרובם ככולם מסכמים אותו פחות או יותר אותו הדבר. הנה דעתו המנוסחת היטב של אור, ואם אתם רוצים גרסה באמת מקוצרת אוכל לרשום כך – כמות מספקת של אקשן חללי, שחקנים לא רעים שמעליהם זורח בנדיקט קאמברבאץ' כנבל, חוסר היגיון או עקביות קולוסאליים בעלילה ויותר מדי סינוורי עדשה המכונים "פלרים", סימן ההיכר של הבמאי ג'יי ג'יי אברהמס. אה, והאפקטים השתפרו מאז הסרט הקודם ובהחלט ניכר ניסיון לייחד אותו בעזרתם. בקיצור, נחמד כזה.

נראה כאילו אין סיבה אמיתית להתעמק ב"סטארטרק 2" כי הוא פשוט סרט שמאוד לא רוצה שיתעמקו בו, או אולי אפילו מפחד מכך. שכן אם תסתכלו מקרוב ייחשפו הפגמים, שאותם מנסה הבמאי להסתיר, כבכל סרט שלו, בעזרת אותם ריצודי אור מרגיזים. ואם תסתכלו ממש מקרוב, יכול להיות שתגלו אמת איומה אף יותר – הסרט הוא למעשה רימייק לסרט הקודם. כלומר הוא שכפול של "סטארטרק" (Star Trek) שהיה הניסיון הראשון המצליח כלכלית של אברהמס להפיח חיים מחודשים במותג השחוק של "מסע בין כוכבים", אשר מכיל 11 סרטים באורך מלא ועוד סדרות טלוויזיה ובנות של סדרות טלוויזיה שמספרן כמספר הכוכבים בשמיים.

אולם, שום דבר מכל אלה לא יעצור אותי מלנסות להבין בכל זאת (ובכתב) מדוע הצלחתי רק להעריך במקום להתאהב טוטאלית בסרט הזה, המשתייך לאחד הז'אנרים האהובים עליי. זה נכון שבחיי לא ראיתי אף אחד מהסרטים המקוריים ורק קומץ מזדמן של הרפתקאות ספינת הכוכבים אנטרפרייז על קפטניה השונים בטלוויזיה, אבל לפי כל החיישנים שלי הייתה לי הרגשה שזהו יקום בנוי להפליא שמתכתב בהצלחה עם עברו ושניתן לייצר ממנו בקלות איזשהו סרט קוהרנטי ואפילו מהנה בו ספינות חלל רודפות זו אחר זו במהירות בלתי נתפסת ואנשים/חייזרים צועקים דברים כמו "פייזרים לעוצמה מירבית – אש!". אבל כרגיל במערכת היחסים החד-צדדית של אברהמס ושלי, הוא מפשל ואני צופה.

אזהיר מראש מספוילרים, פשוט כי אזכיר מדי פעם את הסרט הראשון ומכיוון שאני טוען שזהו רימייק – יכול להיות שאספיילר בכך גם את השני. אבל אני מבטיח שלא יהיה זה שום דבר קריטי. ואם תסמכו עליי בעיניים עצומות (טוב, לא בעיניים עצומות כי אז לא תוכלו לקרוא) אני מבטיח שאי אפשר לספיילר את הסרט הזה מהסיבה הפשוטה שאין בו שום רצף או היגיון עלילתי. וגם אם תדעו על אירוע שמתרחש במרכזו, אני מבטיח שהוא לא ישפיע כלל על הסצנה הבאה אלא ייזרק החוצה אל החלל הקר והאינסופי, ושם ימות לבד ובמנותק מהסצנה הקודמת.

אגב ספויילרים, היה יכול להיות מעניין להשוות בין "האויב בתוכנו – סטארטרק" לבין שני סרטי קיץ נוספים מיבול 2013, אחד שבא לפניו ואחד שמגיע ממש אחריו. אני מתכוון הן למוטיב/רעיון שהופיע גם ב"איירון מן 3", שהפך נשק עבור התוקף (החליפה) לכלוב או לכלא עבור האויב, והן לדברים שנראה לי שיהיה נבזי לגלות, אשר מופיעים גם ב"איש הפלדה" (Man of Steel) הבא עלינו לטובה. או לרעה, תלוי את מי שואלים. אבל על סופרמן נדבר הרי ממילא בעוד שבוע, ועל איירון מן כתבנו מספיק. אולי באיזה פוסט עתידי (ולא מובטח) של סיכום הקיץ הקולנועי יהיה אפשר לעמוד כמו שצריך על הדומה והשונה בין הסרטים הגדולים של הקיץ, או להבין כיצד קרה שרעיונות כמעט זהים מצאו את עצמם ביותר מסרט אחד מפס הייצור השנתי של הוליווד.

חזרה אל "סטארטרק 2", מסתבר שקצת כמו בסרט הראשון, המנוע העלילתי הוא הבאד-גאי. גם הפעם מדובר במורד חסר כוכב בית, שמלא ברגשות נקם נגד הפדרציה הבין-עולמית שנתנה לפלנטה ולגזע שלו להיחרב. אה, ומאוד אוהב להסתובב עם גלימה שחורה. או שאולי זה מעיל ארוך ושחור. משהו שמתנופף מאוד יפה כשהוא רץ או מקפץ, בכל מקרה. בסרט הראשון גילם אותו אריק באנה, ובסרט הזה, כאמור, זהו בנדיקט "שרלוק" קאמברבאץ' שלא זקוק לשום איפור כדי להיראות כמו משהו מכוכב אחר. בהחלט מדובר בשדרוג רציני, שכן דמותו, גרסה מודרנית של הנבל האיקוני חאן (Khan), באמת מבעיתה ומשוחקת לעילא הודות לקאמברבאץ', שמגייס את כל הבריטיות והשייקספיריות שלו כדי לזקוף את גופו המרשים וכמעט לסדוק את המצלמה במבטו המצמית.

מולו מציב את הסרט את הצמד שהפך יריבות לידידות בפרק הקודם – הקצין הראשון ספוק (זאכרי קווינטו), שחציו אדם וחציו חייזר מכוכב וולקן וכל כולו צדקנות מוסרית ולצידו הקפטן של האנטרפרייז, הלא הוא ג'יימס טי. קירק (כריס פיין), כנראה הגיבור המעצבן ביותר שנראה על מסך הקולנוע מאז מיסטר פנטסטיק של "ארבעת המופלאים". הוא תמיד צודק, תמיד מתווכח, תמיד מחפיץ נשים מכל פלנטה שהיא ותמיד שחצן בצורה שאני פשוט לא מסוגל לחבב. ברמת התיאוריה, אני מבין שספוק אמור לייצג את קול ההיגיון בעוד קירק הוא תחושת הבטן החזקה ששמורה למנהיגים גדולים באמת. בפועל, קווינטו עושה עבודה טובה ביצירת טיפוס אנאלי שכביכול נאבק עם החצי האנושי שלו בניסיון של השכל לגבור על הרגש, בעוד פיין, שחקן מוגבל מאוד לטעמי, פשוט לא מצליח לייצר איזושהי סיבה בשבילי ללכת אחרי הטווס הנפוח והמשוחק רע (אולי יהיה מדויק יותר להגיד "ללא שום ניואנס משחקי") שהוא קפטן קירק.

שוב כמו בסרט הראשון, זה יציל את זה שיציל את ההוא שיכעס עליו, אנשים יבצעו קפיצות בלתי סבירות אך מהנות לצפייה בחלל החיצון, קפטן האנטרפרייז יפנה אל העתיד כדי לרמות ולפתור פלונטר עלילתי ומה שינסה להחזיק את כל העסק הוא הדינמיקה בין ספוק וקירק. היא בהחלט משעשעת לפרקים, וגם כתובה כך, אבל תבינו לבד מדוע בחרתי להריע כל העת דווקא לבחור ה"רע" במקום לצוות הדושבאגים שמטיס את החללית המפורסמת בכל הגלקסיות. כמו במקרה של "מהיר ועצבני 6", אין ספק שנבל טוב הכרחי לסרט קיץ טוב, אבל רק אם עומדים מולו חבר'ה ששווים לו או עולים עליו. חאן כאן, זה לא המקרה.

בגזרת השחקנים התומכים, קשה להצביע על מישהו שעושה עבודה יותר מסבירה, כאשר היחיד שמצליח לברוא משהו שקרוב לדמות הוא קארל אורבן בתור ד"ר מקוי המכונה "Bones", רופא הספינה. השאר מגלמים דמויות חסרות אופי שניתן לסכם במילה אחת – זואי סלדנה בתפקיד "האשה", ג'ון צ'ו בתפקיד "האסיאתי", אנטון ילצין בתפקיד "הרוסי", והתוספת החדשה לצוות – אליס איב בתפקיד "הבלונדינית". עם זאת, שמחתי מאוד לראות הרבה יותר סיימון פג מאשר בסרט הראשון, בתפקיד הגאון הטכני סקוטי. אגב, מעניין שגם הפעם בחרו היוצרים לוותר על השורה הכמעט יחידה שאני מכיר מהיקום של סטארטרק – "Beam me up, Scotty". מצד שני, יש לי הרגשה שזהו הרגע היחידי מההיסטוריה של המותג שלא זכה לקריצה, כפי שציין דורון פישלר בביקורתו שלו על הסרט. כל הרגעים האלה שלא עובדים בסרט? הם כנראה רפרנסים שלא הבנתי לכל מיני רגעי מפתח אינטרגלקטיים מסרטים או פרקים קודמים. הסיבה האמיתית לשטחיות הדמויות? מי שכתב אותן, ולא אלה שמגלמים אותן. וכאן בדיוק נעוץ הכשלון המתמשך הן של אברהמס והן של צמד התסריטאים הכי מתועבים בהוליווד בעיניי.

נתחיל עם האשמים הראשיים. בחיי שאני לא מבין מי מת ומינה את רוברטו אורסי ואלכס קורצמן להיות מלכי העולם. בעשור וחצי האחרונים, השניים האלה חתומים, כתסריטאים וכמפיקים, על כל מה שרע-אבל-מרוויח-בוכטות-של-כסף או סתם רע, בעיר הסרטים. בין אם זו סדרת "רובוטריקים" (שבואו נודה על האמת, גם במאי גדול ממייקל ביי לא היה מצליח לסדר את הבלאגן הסיפורי שם), שני סרטי סטארטרק של אברהמס או סתם "זורו 2", "איילנד" ו"הפלישה למערב". כמו במקרה האחרון, גם הפעם הם חתומים על התסריט יחד עם דיימון לינדלוף ("אבודים") אבל תרשו לי להתעלם ממנו ולהתייחס רק אל שמשון ויובב של עולם התסריטאות. נדמה לי שהשניים האלה לא יצליחו לכתוב סרט עם היגיון פנימי או תחושה כלשהי של המשכיות גם אם אורך הסרט יהיה שניות ספורות. אני עוד זוכר איך התעצבנתי על כך שהמערכה השלישית של "רובוטריקים: הנקמה" היה שרשרת מרתיחה של דאוס-אקס-מכינות – אבל כנראה שאני היחיד. לקהל לא אכפת אם לשפוט לפי מכירות הכרטיסים, מה שאומר שלהוליווד בטח שלא אכפת.

תסריט קלאסי של אורסי את קורצמן יהיה דומה ברוחו לשני ילדים כבני שבע המשחקים במשחק שזה עתה המציאו. כיוון שדמיונם לא מפותח דיו עקב מאגר דל יחסית של חוויות חיים, אך מוחם כבר ספג כמות נאותה של סיפורים ומבנים עלילתיים דרך סדרות וסרטים – יש להם קצת עם מה לעבוד, אבל מקורי זה בטוח לא יהיה. כילדים, שעדיין מסוגלים להתלהב ללא ציניות, הם תמיד יכוונו וישאפו לדבר הגרנדיוזי ביותר שניתן להעלות על דעתם. בכל רגע מחדש, יצעק האחד "אבל לא נכון! לי יש מגנים הכי חזקים בעולם שיהדפו את התותחופלצת שלך!", בעוד האחר יגיב במשהו כמו "אז אני יפציץ אותך במגה-סופר-תותחופלצת החדש שלי שהמצאתי עכשיו ושאף אחד עדיין לא המציא מגנים נגדו כי המצאתי אותו עכשיו!". וכן הלאה.

החוקים מומצאים תוך כדי משחק, בלי שום התחשבות בחוקים הקודמים. הכל קורה עכשיו, בהווה החמקמק, ואם תנסו לעשות כל דבר אחר מלבד להחזיק חזק את הרגע הנוכחי – תמצאו עצמכם מחוץ למשחק. ברמת העיקרון, בחיי שאני בעד חלליות שנעות מהר ממהירות האור, מסע בזמן (אבל לא כדי לרמות), שיגור של צורות חיים ממקום אחד ביקום למקום אחר בשבריר שניה וכו'. אבל לא כאשר האחד סותר את השני, והשימוש בכל אחד מאותם טריקים מתאפשר ואז לא מתאפשר לנוחיותם של הכותבים. אני יכול לקחת כל סצנה שניה בסרט הזה ולהסביר איך היה ניתן לפתור בה את התסבוכת של הגיבורים בדיוק בעזרת הכלי בו השתמשו שתי סצנות קודם לכן. אבל זו לא חוכמה, כי אז זה אומר שאפילו לא ניסיתי להנות. וכאן אנחנו מגיעים אל אברהמס, ששנוא עליי אפילו יותר מצמד הלא יוצלחים שכותבים לו.

אברהמס הוא במאי אקשן סביר בהחלט, שיודע לתקתק נכון גם רגעים קומיים. כל עוד הדמויות בסרטיו לא צריכות להביע רגש, או לתפקד דרמטית במרחב – אני איתו. הבעיה מתחילה כאשר הוא חותר תחת מוסכמות הז'אנרים בהם הוא נוטה לפעול. הרי החוק מספר 1 של סרט קיץ בומבסטי ודבילי תמיד יהיה "סחרר את הצופים". אל תיתן להם להבין שהאשליה שהם רואים מופרכת ברמות שהמוח האנושי לא אמור לעמוד בהן, פשוט בנה נכון את הקצב ושחק עם ההתרחשויות שהתסריטאים הלא-מבריקים שלך רקחו. אבל אברהמס כל הזמן זורק (אולי רק אותי?) החוצה מהסחרור. בעיקר בהתעקשות הילדותית שלו לסנוור עם "סימן ההיכר שלו".

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא יכול להסתכל על המסך אם הוא יורה עליי אור. זה עניין של רפלקס. ואם התמונה דוחה אותי הרחק ממנה, הסיכוי שאשאר בתוך המניפולציה הקולנועית והסיפורית הוא קלוש. עם זאת, אני משער שאחת הסיבות שאברהמס מייצר את מסך האור הזה, דומה לסיבה לייצר מסך עשן – כדי להסתיר רגעים שלא עובדים. כאשר דמות א' מסתכלת בעיניה של דמות ב' ואומרת לה משהו מרגש, אבל ברקע מרצדת הלוך ורצד איזו קרן אור צבעונית – העין שלי נמשכת לשם. זה לא אני, זה האינסטינקט האנושי. אברהמס הורס לעצמו כל סיכוי לדרמה עם הגחמה המטופשת שלו. או שאולי הוא יודע בסתר ליבו שהסצנה גם ככה לא עובדת מבחינה דרמטית ולכן עדיף כבר לתת לצופים משהו אחר להתרכז בו, וכך הם לא ישימו לב שלא התרגשו באמת ואולי ישלימו לבד את תחושת ההתפעמות?

כך או כך, אני ממשיך למצוא את עצמי מחוץ לחוויה. מלבד בוהק העדשה האופקי הידוע לשמצה שלו, אברהמס טרם התבגר והתעצב כבמאי באספקטים נוספים לטעמי – הנטייה שלו למתוח רגעים שלא לצורך עד שהם נקרעים ממש, לא עושה סימנים של היעלמות; ההתעקשות שלו לצלם בקלוז-אפ דווקא את השחקנים שלא יכולים להביע רגשות ממשיכה להיות לו לרועץ בעיניי, כמו גם המשיכה לחתוך אל הקומי ברגע דרמטי או הרה גורל, אולי משום ששם הוא מרגיש נוח יותר; התפיסה האמריקאית לפיה חייבים להסביר לקהל כמה וכמה פעמים מה לעזאזל קרה עכשיו גם כשזה לא חשוב אשר ממשיכה לעצב את סרטיו; ועוד כהנה וכהנה הבדלי גישה, שכנראה והופכים אותו לאחד הכוחות החזקים בהוליווד ואותי למבקר קולנוע מפוטר.