"האשליה", סקירה

כמו פעילים למען מטרה נעלה כלשהי שמנסים לתפוס אותך ברחוב אבל רק לרגע וכי זה באמת חשוב, גם סרטי קוסמים נוטים לבוא בזוגות. בשנת 2006 היו אלה "יוקרה" (The Prestige) של כריסטופר נולאן ו-"אמן האשליות" (The Illusionist) של ניל ברגר, אשר התחרו ביניהם על תשומת הלב הציבורית ולעיתים אף הביכו את הקהל שהתבלבל ביניהם. מאז ועד היום, אוחזי העיניים רק הבליחו על מסכי הקולנוע פה ושם, כמו במקרה של "להקסים את הארי" (Death Defying Acts) בו גילם גאי פירס את הארי הודיני הגדול בסרט שהוא עצמו ודאי כבר שכח. או "האשליין" (The Illusionist) המונפש של סילבאן שומה המופלא, על פי תסריט נשכח של ז'אק טאטי. השנה, שוב הבטיחו לנו צמד סרטי אשליות אשר כנראה יעמדו בהשוואה זה לצד זה מחד, ואולי גם יהנו זה מתהילתו של האחר מאידך. אבל רצה הגורל ואת "The Incredible Burt Wonderstone", בכיכובם של סטיב קארל וג'ים קארי, חסכו מאיתנו המפיצים השנה. כך שאין לי מושג מי הוא הטוב מבין השניים, אלא רק מה טיבו של "האשליה" (Now You See Me), החצי השני של צמד סרטי הקוסמות של 2013, שעלה אמש לאקרנים. כאשר עוד הוזכרו השניים בנשימה אחת, היו כתבי הקולנוע נותנים בהם סימנים ו-"האשליה" זכה לכינוי "זה עם הקוסמים ששודדים בנקים". האמת, כהרגלה, קצת יותר מורכבת מזה.

"האשליה" אכן נפתח ממש כמו סרט שוד מסורתי, עם הצגתן של הדמויות שיתלכדו בהמשך לסופר-גרופ, אלא שהפעם מדובר בארבעה קוסמי רחוב, נוכלים פשוטים חלקלקי לשון וזריזי ידיים. דניאל אטלס (ג'סי אייזנברג) יכול לגרום לכם לבחור כל קלף שירצה מתוך החבילה, שכן תאבדו ריכוז לחלוטין עקב הדיבור המהיר באופן בלתי אפשרי שלו; מריט מקיני (וודי הרלסון) מנצל את כישורי ההיפנוזה והמנטליזם שלו כדי להכפיף אנשים לרצונו למשך כמה רגעים, בעיקר כדי לשרוד כלכלית; ג'ק וויילדר (דייב פרנקו) אולי לא יצליח לעבוד עליכם באופן שבו חשבתם שהוא רוצה, אבל לפני שתספיקו לומר אבראקדברה – הארנק שלכם איננו והמנעול שלכם פרוץ; והגברת הנלי ריבס (איילה פישר), מי שהתחילה בתור האסיסטנטית של אטלס, מבצעת תעלולי היחלצות מרשימים ועוד צוחקת על עצמה ועל הקהל שלה תוך כדי הופעה. כל אחד ואחת מהם מקבל בראשית הסרט קלף מסתורי אשר משנה את מסלול חייו.

שנה לאחר מכן אנו כבר פוגשים אותם בלאס וגאס, בעת מופע משותף ועתיר פירוטכניקה תחת ניצוחו של המנג'ר החדש שלהם (מייקל קיין, כי מהו סרט קוסמים בלי מייקל קיין?). במהלך המופע שודדים הארבעה בנק אשר נמצא בכלל בפריז, וחוץ מאשר הקהל והתקשורת העולמית, גם האף.בי.איי יוצא מגדרו – אבל לא בקטע חיובי. אל סוכן מיוחד (מארק ראפאלו) מוצמדת אשת אינטרפול צרפתיה (מלאני לורן) והשניים מנסים לא רק להבין כיצד ביצעו אמני האשליה את הקסם/שוד אלא מהו היעד/המופע הבא שלהם. לשם כך הם נעזרים בחושף קוסמים מפורסם (מורגן פרימן, כי אם מייקל קיין כבר פה אז למה לא מורגן פרימן?). בכל זאת, נדמה שהם תמיד צעד אחד אחרי ארבעת הקוסמים שממשיכים להדהים את העולם ולהתנהג כרובין-הודים מודרניים, כאשר הם ממטירים עוד ועוד כסף על הקהל ההמום שלהם.

את התסריט רקחו יחדיו בועז יכין ("לזכור את הטיטאנים"), אד סולומון (סרטי "ביל וטד", "גברים בשחור") ואדוארד ריקוט (עבודת ביכורים). זהו תסריט שאכן מבטיח בידור הוליוודי ברמה הגבוהה ביותר, הכולל טיפוסים נאלחים שדווקא כיף לאהוב, החלפת שנינויות מאסיבית וקצב אירועים מטורף למדי. הסרט ממריא באופן מיידי וכל העת מבטיח שאת הטריק הגדול באמת הוא ישמור לסוף, אז כדאי להישאר עד תום המופע על קצה הכסא וגם להנות מהנסיעה בדרך לשם. התסריטאים מנצלים את ארבעת האסים שלהם היטב, חולבים עד מיצוי את כל הגימיקים שניתן להפיק מדמויות הקוסמים הלא מאוד מורכבות שבראו, ומשתמשים נכון ביכולות המיוחדות של כל אחד מהם בנפרד וכן ברוב הקומבינציות האפשריות. עם זאת, הם גם מודעים לשטחיות היחסית של דמויות אלה ואת זרקור המורכבות הם מפנים אל מערכת היחסים הנרקמת בין סוכן האף.בי.איי לסוכנת האינטרפול, במה שאאלץ להכתיר כנקודת החולשה המרכזית של הסרט. כלומר, בהנחה שאתם ואתן תהיו מוכנים לספוג את הטוויסט הסופי והאחרון, זה שהובטח לנו כל הזמן. עבורי הוא החריב לחלוטין את הסרט וגרם לי לתחושה לא נעימה בקשר להיותי כה מבודר במשך רוב דקותיו הלא מעטות (115 ליתר דיוק).

הטוויסט המאוד-לא-חכם-אך-כנראה-הכרחי, השליך אותי חזרה אל אותה 2006 ואל אותו "יוקרה" של נולאן. בסרט ההוא, נבנו בי היסודות להאמין כי אמנות הקולנוע היא צאצאית מובהקת של אמנות האשליה, של מופעי הקוסמות, ולא של שום אמנות אחרת. ואם כך, הרי שכל סרט קוסמים באשר הוא יכול להיקרא ולהתפרש גם באופן מטא-קולנועי. זאת בהנחה שרוצים להבין מה עבד ולא עבד בו, לכל צופה בנפרד כמובן. ומכיוון שששתי לגלות מה התפקשש שם בדקות האחרונות של "האשליה", ניסיתי לראות אותו כמופע קסמים כולל, אשר ממנו יצאתי מרומה באופן שלילי, כלומר לא באתי על סיפוקי. זאת בניגוד ל"מרומה באופן חיובי", אותה תחושת ענווה שמקורה בעובדה שסרט הצליח לשטות בי. כך שלדעתי, הסיבה לקריסה המוחלטת של הנאתי מ"האשליה" בסיומו נעוצה בעובדה שהסרט מבקר לכל אורכו את הקוסמים הבינוניים, הרמאים, ומנסה להבדיל אותם מאותם אוחזי עיניים גדולים ואדירים באמת (זהו אחד התפקידים של הדמות של פרימן, למשל). אך מה מסתבר? שכל העת הוליך אותי הסרט שולל רק כדי להשתמש באחד הטריקים הכי ישנים בספר התסריטאות כדי לסגור קצה פרום, ולענות על החידה שמופיעה בערך באמצע הסרט ואשר למעשה הניעה אותו מההתחלה. והיומרה לקרוא לכל השאר בינוניים, בלי הכשרון או היכולת להבדיל את עצמך ממושאי הביקורת שלך, תמיד תוביל לנפילה על הפרצוף.

לכך ניתן להוסיף את הבחירה בלואי לטרייה לתפקיד הבמאי, והרי קל להקביל בכל מקרה שהוא בין במאי קולנוע לאמן אשליות, שתפקידו למשוך את הקהל פנימה ולהתמסר לסיפור בזמן שהוא מכין את ההפתעה הבאה מאחורי הגב. לטרייה, במאי צרפתי שהחל כבן טיפוחיו של לוק בסון עם סרטי פעולה נפיצים כמו "המשלח" (The Transporter) ו"ללא מחסום" (Unleashed או Danny the Dog בשמו האחר), הגיע להוליווד לפני כמה שנים ומאז איבד את אישיותו והפך לבמאי להשכיר ("הענק הירוק", "זעם הטיטאנים"). הפעם הוא מתרחק מעט מז'אנר האקשן בו הוא רגיל לפעול – למרות שיש לו מעט קטעי פעולה בסרט וגם מרדף מכוניות אחד מלהיב למדי – אבל לא משנה כלל את סגנונו. לטרייה משתמש בכל הקלפים בשרוול של במאי קולנוע כדי לתעתע מחד ולהפנט מאידך. בין אם עריכה בטמפו גבוה בפתיחה, עבודת מצלמה מסחררת ראשים באקט הראשון של הקוסמים או פסטיבל אורות מסמאים במופע האחרון – המטרה של לטרייה היא להסיט כל הזמן את המבט מפשטותו היחסית של הסיפור, תוך כדי שמירת ההבטחה שאנו כצופים עדים כאן למשהו גדול. או לפחות שמשהו גדול עומד להתרחש.

אולם, כגודל ההבטחה – גודל הנפילה. בסיום הסרט, מצאתי את עצמי מנתח בקרירות את אותם מופעים שכביכול היו אמורים להדהים אותי, או את אותם רגעים בסרט שכמו נשבעו להשאיר אותי פעור פה. אולי קצת יותר צניעות הייתה מועילה לסרט, ואולי בעצם פתרון תסריטאי גאוני באמת הוא מה שהיה חסר כדי להפוך אותו לחוויה שלמה. מצד שני, להתבדר מרוב רובו המוחלט של מוצר הוליוודי נוצץ הוא משהו שטרם הצלחתי לעשות הקיץ, השחקנים טובים ומנצלים היטב את כישוריהם והסרט בכללותו כל-כך זורם עד כי לא האמנתי שאכן חלפו שעתיים בסיומו. אלו כמה וכמה דברים שעדיף להיות אסיר תודה עליהם, בתקופה שנראית כמו קיץ לא מרהיב במיוחד מבחינת הוליווד עד כה.