"פלאות", סקירה

אבי נשר הוא תופעה די ייחודית בנוף הקולנוע הישראלי – מצד אחד, הוא אחד מן הבמאים היחידים שכל סרט שלו זוכה להצלחה מסחרית בארץ, במאי שהשם שלו אומר משהו לקהל וכנראה שלחלקים גדולים מן הקהל המשהו הזה הוא "סרט שאני רוצה לראות". מאידך, בשנים האחרונות קיימת תחושה כי הזרם המרכזי בביקורת הישראלית מתייחס אליו בבוז ולא רק מפני שהוא עושה סרטים לא עבור המבקרים או הקהל בחו"ל אלא עבור הקהל הישראלי, ולא רק משום שדומה כי נשר מעדיף את הקולנוע האמריקאי על זה האירופאי (אך כי מסרטיו ניכר כי הוא בקיא בשניהם).

חלק ניכר מהזלזול בנשר נובע מן הסליזיות של הקולנוע שלו. בלא מעט מסרטיו מתענג נשר על סצנות עירום ועל מבט מציצני כלפי הגוף הנשי. עבור צופים מסוימים יש בכך משהו זול ואיני יכול להכחיש זאת, רק לציין כי הקולנוע של נשר מאוד מודע להצגה הזו של מיניות ולא מנסה להסתיר את המבט המציצני שלו, בניגוד ליוצרים אחרים. בנושא זה, כמו בכל הנושאים בעצם, הקולנוע של נשר הוא קצת מטא-קולנועי, אבל מבלי שהדבר יפגע באהבה הגדולה לסיפור סיפורים באמצעות תמונות וליופי של תמונות בתור עצמן. אפשר לא לאהוב את הקולנוע של נשר, אבל נדמה לי שקשה לטעון כי נשר לא אוהב מאוד קולנוע ומשתמש בו על מנת לראות דברים גדולים מן החיים. מה גם שתשוקה היא גם ככה דבר גדול מן החיים ונשר לא מתנצל על כך שהוא מראה אותה בסרטיו.

כל זה רלוונטי לדיון על נשר בתור הבמאי, אך פחות לסרט הזה, "פלאות", אשר מכיל מעט מאוד רגעים סליזיים כאלו ולא מכיל עירום בכלל. הוא מכיל את הכישרון של נשר לספר סיפור ואת האהבה שלו לדמויות ואסתטיקה. הסרטים של נשר נראים נהדר דרך קבע ומרגשים ומהנים במהלך הצפייה. גם אם לרוב לתחושתי לא מדובר בסרטים גדולים באמת, מדובר בסרטים אשר מרגישים בהם יד של במאי שיודע את העבודה היטב וחשוב מכך – אוהב אותה ונהנה ממנה.

את "פלאות" כתב נשר בשיתוף פעולה עם שאנן סטריט, סולך להקת הדג נחש שגם משחק בסרט בתפקיד קטן. סטריט מביא לסרט את קצב ההיפ-הופ של הלהקה שלו ובעיקר את ההכרה והאהבה לירושלים, בעיקר לשכונת מוסררה, השוכנת על הגבול שבין מרכז העיר לאיזור החרדי שבה. וכמו השכונה גם הסרט – על הציר המרכזי (והחילוני) של הקולנוע הישראלי, אבל קרוב מאוד לאווירה של חיים דתיים (לאו דווקא לדת) וגם לא רחוק מאוד מן הערבים. לא סתם זכה הסרט לתקציב מן המיזם לקולנוע בירושלים בגלל הלוקיישן – ירושלים היא בנשמתו.

בכך אגב ממשיך נשר מסע בארץ ישראל שמתקיים בסרטיו האחרונים – הנגב ב"סוף העולם שמאלה", צפת ב"הסודות" וחיפה ב"פעם הייתי" – כאשר תחושת המקום נוכחת בכל הסרטים, גם כאשר העלילה נודדת על מנת להשוות את מקום ההתרחשות המרכזי לשאר הארץ. ירושלים של "פלאות" מוגדרת בין היתר על ידי השוני שלה מתל אביב ומן השטחים, שני מקומות אשר גם בהם מצולמים חלקים מן הסרט.

מתוך הירושלמיות בורא נשר סרט שהוא סוג של יצור כלאיים אוקסימורוני: אגדת פילם-נואר יהודית. הפילם נואר הוא ז'אנר מושך באופן טבעי – ז'אנר שהפך לז'אנר (אם בכלל) רק אחרי שהיה קודם סגנון. נשר משלב את הסגנון האפל עם אלמנטים של אור בוהק, את ראיית העולם הפסימית עם אופטימיות ותחושה של גאולה. נשר עסק בעבר בפילם נואר באופן ישיר יותר בסרטו הקצר הנהדר "מוזיקת לילה זעירה" וכן בסרט שביים בארה"ב, "חוקר המס", ובכל המקרים הגישה של נשר היא ניאו-נוארית – התענגות על הסמלים של הסגנון והעלילה (למשל דמות האישה המפתה מול דמות האישה התמימה במקרה של "פלאות") אך תוך חשיפתם ושבירתם במקרה הצורך.

במקרה של הסרט הזה, הוא מעמת את העולם האפל והתחושה כי כל אדם נמצא במעקב וכל חבר ובן ברית הוא רק בגידה הממתינה להתרחש, עם תחושה של – ובכן – פלאות. תחושה כי יש בעולם מימד מיסטי אשר יכול להיות קשור לדמות של רב עילוי החוזה את העתיד, אך אני מרגיש כי הוא קשור בצורה טבעית יותר לפלא היכול לפרוץ מכל אדם, כמו ציורים הקמים לתחייה לשעשועים קצרים במהלך הסרט. וכשם הסרט מאדיר את האמונה, הוא גם מבקר את הדת הממוסדת ואת העסקנים הקשורים לדת, דבר המקבל משמעות בשכונה אשר מצויה במאבק מול התחרדות לצד מציאות ארוכת שנים של דו-קיום בין זרמים שונים של אמונה והעדר האמונה המתקיימים בה.

הסרט עוסק במיסטיקה ובדת, אך הוא אינו מטיפני בשום צורה לשום צד, פרט לצד הדוגל באהבת הזולת ולא באהבת הכסף. הוא מספר את הסיפור שלו דרך דמותו של בחור בשם ארנב (אורי חזקיה), ברמן ואמן צעיר אשר בניגוד לרצונו מוצא את עצמו משתף פעולה עם חוקר פרטי (אדיר מילר, אשר נשר מודע היטב ליתרונותיו וחסרונותיו כשחקן) במעקב אחר דירה בה מוחזק רב בעל כוחות (יהודה לוי בתפקיד מפתיע). מכיוון שהמדובר בעלילת מתח בעלת לא מעט תפניות וחילופי נאמנות, לא אחשוף יותר על העלילה, פרט לכך שיש גם את האישה המפתה אשר לא ברור לגמרי מה המניעים שלה (יובל שרף) ושהגיבור מזגזג בינה לבין ידידות מתמשכת עם האקסית החוזרת בתשובה שלו (אפרת גוש).

דמותו של ארנב נעה בין לקיחת החיים בקלות לבין ערכיות חזקה, גם אם לא מוצהרת, ומתגלה כדמות די מרתקת, אבל יותר מכך מעוררת הזדהות, ברמה כזו שגורמת לרצות לעשות יחד איתה את המסע שהסרט מציע. בכך, הסרט הופך לחוויה שכיף לצלול אליה, גם אם לפעמים העלילה מעט מקרטעת או שחילופי הז'אנרים של הסרט, אשר יכול פתאום להיראות כקומדיה רומנטית או כמערבון, מוציאים אותו קצת משיווי משקל. מדובר בסרט לא מרהיב, אבל שכל דבר בו – החל מן המשחק, דרך העיצוב והצילום ועד למוזיקה – עשוי מתוך מקצעיות והבנה. התוצאה היא סרט לא גדול, אבל כן מהנה מאוד ולדעתי גם טוב מאוד. יהיה מעניין להמשיך לבדוק את היחס של נשר למקומות השונים בהם הוא מצלם – בעיקר להקבלה בסרט בין ירושלים לתל אביב והטינה המסוימת בין תושבי הערים הלא רחוקות הללו, טינה אשר מועברת בסרט באורח מורכב מן הנדמה.