"להישאר בחיים", סקירה

ערן ריקליס מצליח בשנים האחרונות לעשות דבר שנראה כמעט בלתי אפשרי -ליצור בקולנוע הישראלי בקצב של סרט פעם בשנתיים או פחות. ועוד סרטים בתקציב גבוה הדורשים הפקה מורכבת. דבר זה ראוי להערכה והצדעה, בעיקר כי דומה כי בשנים האחרונות הקולנוע של ריקליס הופך לממוקד יותר סגנונית ותמטית, אחרי שהיו שנים בהם הוא הואשם כ"במאי להשכיר" היכול לייצר סרטים גם על הסכסוך הישראלי-ערבי, גם ביוגרפיה על זוהר ארגוב, גם סרט נוסטלגי על להקת רוק בראשית שנות השבעים וגם עיבוד לספר של רם אורן. ככל שהקריירה שלו מתקדמת, כך הקולנוע הפוליטי תופס מקום מרכזי יותר ויותר ביצירתו של ריקליס, כאשר הגישה שלו נותרת פחות או יותר זהה: מבט שמכיל הרבה מאוד ביקורת על הממסד, והרבה מאוד אמונה באדם הקטן העומד מול הממסד. לכן, אני יכול להכניס גם את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לקטגוריה של סרט פוליטי, למרות שהסכסוך הישראלי-ערבי נוכח בו בעיקר כמאורע מחולל. אותו הדבר נכון גם לגבי "פלייאוף" שהעתיק לגרמניה מפגש בין ניצול שואה למהגרת טורקיה ודיבר על היכולת לסלוח ולהתגבר באופן אישי על טראומות אישיות ולאומיות, בעזרת האהבה.

אותו "פלייאוף" היה בעיניי אחד מן הסרטים המפוספסים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי: רעיון נפלא, במאי עתיר ניסיון המגיע אחרי זכייה בפרסי האופיר וסרט שכמעט שום דבר, או אולי אפילו ממש שום דבר, לא עובד בו. והנה מגיע "להישאר בחיים" ועולה חשש כי גם כאן הנפילה עלולה להיות דומה: שוב הפקה בינלאומית עם שחקן הוליוודי שמככב בתור דמות ישראלית ובעיקר שוב התחושה כי מדובר בסרט שאמור להיות "חשוב", ולרוב דווקא סרטים כאלו מתגלים כנטולי חשיבות מעודף אמירות או ניסיון ליייצר אמירה פוליטית נוקבת מחד אך לא מעילבה מדי מאידך. במידה לא מועטה, "להישאר בחיים" חוטא בחטאים של סרט "חשוב" ולכן לא מתרומם לרמה של יצירה חשובה באמת. אולם בכל זאת ובניגוד ל"פלייאוף", מצאתי בו כמה דברים שכן עובדים ולא מעט עניין באמירה שהוא מנסה לייצר, גם אם אני בספק אם הוא אכן מצליח לבטא אותה בצורה מזוקקת מספיק.

"להישאר בחיים", אשר נקרא גם "זייתון", מתרחש בשנת 1982 בלבנון ומתחיל בשבועות שקדמו למלחמת שלום הגליל. הסרט מתמקד בפאהד, ילד פלשתינאי המנסה להתקיים ולשרוד בביירות של מלחמת האזרחים, אליה הוא בורח מול איומי צבאות שונים ומשונים ממחנה הפליטים שתילה, בו הוא מתגורר. פאהד אוהב כדורגל ואף מכנה את עצמו "זיקו" על שם כוכב נבחרת ברזיל. כשהוא לא משחק כדורגל, בורח מירי או מנסה למכור סיגריות ומסטיקים, פאהד הצעיר (בן 10 פחות או יותר) עובר אימונים צבאיים על מנת שיוכל יום אחד לשחרר את פלשתין ולשוב אליה עם סבו ואביו, כאשר האב מטפל בשתיל עץ זית שהוא מתכנן לשתול בכפר שננטש. אלא שכעבור דקות ספורות האב יהפוך לשהיד. לא הרבה זמן אחרי זה, פאהד מנופף ברובה שלו מול מטוס F-16 צה"לי המצוי בגיחה בשמי לבנון. באורח פלא, המטוס נופל ופאהד מצטרף לצוות המחזיק בשבי את הטייס הישראלי.

בראשית, פאהד מתאכזר לשבוי, אולם כשזה מבטיח שהוא יכול להביא אותו לארץ ישראל, כלומר פלשתין, פאהד מזהה הזמנות, גם אם קלושה, לשתול את העץ לו אביו הקדיש את חייו – ולממש את מטרתו ולשוב לנחלת אבותיו. כך יוצא לדרך סיפור המסע של הסרט, בו שני אנשים תלויים זה בזה במסע בלתי אפשרי, כאשר הצלחתו תאפשר להתגבר על שתי טראומות מרכזיות בחיי העמים החיים כאן: הפלשתינאי יממש, גם אם ברמה אישית ושלא כוללת את זכות השיבה, והנעדר הישראלי ישוב הביתה בלי צורך במשא ומתן (הטייס הישראלי הוא סוג של מקבילה לרון ארד, בעוד את שמו של מחנה הפליטים בו גר פאהד כבר ציינתי).

מסע זה הוא תמצית הקולנוע של ריקליס – הקולנוע שמציג את המציאות הקשה של הסכסוך על רגל אחת ומנסה לגשר עליה על ידי יצירת קשר בין אנשים שונים מאוד עם אידיאולוגיות שונות מאוד, מתוך אמונה עיקשת כי הקשרים שנוצרים בין אינדווידואלים יכולים להוות אלטרנטיבה לפוליטיקה הדורסנית, גם אם לא תמיד האלטרנטיבה הזו מנצחת. במידה רבה, הסרט הזה נראה כמו סיכום של כמה מסרטים המוצלחים של ריקליס: העיסוק בכדורגל וגביע העולם של שנת 1982 (שכאן טרם נפתח אבל מצפים לו) מתכתב עם סרטו "גמר גביע"; עץ הזית מזכיר קצת את "עץ הלימון" ויש גם צרפתייה מהאו"ם, שמזכירה דמות נהדרת שהופיעה בסרטו של ריקליס "הכלה הסורית". גם הסרט עצמו יוצר קשר בין העמים, כאשר את התסריט כתב הפלשתינאי נאדר ריזק.

נדמה לי כי רק תיאור העלילה הצליח להרגיז חלק מן הקוראים, אך באורח פלא הסרט עצמו כמעט ולא מרגיז. בכך כוחו, בכך חולשתו. הסרט נוגע בנושאים הכי טעונים ומכיל סצנות של מראות קשים, אך הוא מטפל בכל נושא וכמעט בכל סצנה במגע של נוצה, דבר המונע עיסוק מעמיק במלחמת האזרחים בלבנון, בעיית הפליטים, הסכסוך הישראלי-ערבי או כל נושא אחר. מצד שני, הוא מאפשר יצירת הזדהות רגשית עם שני הגיבורים, דבר אשר מוביל לכמה סצנות בעלות עוצמה דרמטית לא קטנה.

מאידך, הסרט לוחץ לא מעט על בלוטות הרגש ובכמה וכמה מקרים התחושה היא שהוא הולך מעט רחוק מדי. ריקליס הוא במאי מיומן מאוד בטכניקה קולנועית והדבר ניכר גם בסרט זה (למשל בשוט ארוך מרשים המציג את דמותו של פאהד בפתיחה), אך הוא לא תמיד מצליח לאזן בין הכישרון שלו לתשומת לב לפרטים קטנים הבונים לא רק הזדהות עם הסיטואציה, אלא גם דמויות מורכבות. למרות שכל דמות מקבלת הזדמנות לדבר על העבר שלה, התחושה שלי היא שרוב הדמויות נותרו שטוחות למדי, והדבר נכון בעיקר לגבי דמותו של הטייס הישראלי, בגילומו של סטיבן דורף.

אבל לא ניתן לקחת מריקליס את היכולת שלו לתאר סיטואציות שהן בו זמנית אבסורדיות ואמינות. הדבר הזה היה בבסיס כמה מסרטיו המצליחים ביותר והוא נוכח גם בסרט זה, באופן המשלב צחוק, מעט דמע וגם אמירה כלשהי על המצב הפוליטי באזורינו ובעולם בכלל. סצנות אלו מזכירות לנו כי ריקליס זוכה לתקציבים גבוהים וליוקרה בינלאומית לא רק בגלל הנושאים האופנתיים בהם הוא בוחר לעסוק. לריקליס בהחלט יש ראייה ייחודית של הסכסוך והיא עוברת מסרט לסרט, בין אם בצורה מוצלחת ובין אם בצורה כושלת, מה שהופך את היצירה שלו למעניינת גם כאשר היא מעט פושרת, כמו במקרה של סרט זה.