"אבדון", סקירה

כשרוג'ר איברט הלך לעולמו בשבוע שעבר, האינטרנט נשטף בגל של הספדים חמים ומרגשים. איברט היה מבקר קולנוע משפיע מאז שנות ה-60, והפך לסלבריטי כשהחל להופיע בטלוויזיה בשנות ה-80. הפופולריות שלו רק הלכה וגברה לקראת סוף חייו, כשהפך לאושיית טוויטר והגביר את קצב כתיבת הביקורות שלו לשיאים חדשים, במקביל למאבקו במחלת הסרטן שגזלה ממנו את יכולת הדיבור. איברט זכה בפרס פוליצר, מכר מיליוני עותקים של ספרי הקולנוע שלו, והנגיש את ביקורת הסרטים להמונים כפי שאף אחד לא הצליח לעשות לפניו. אבל הדבר שזוכרים לו יותר מכל הוא דווקא גימיק שטחי יחסית: שיטת ה"אגודלים למעלה" לדירוג סרטים. בתכנית הטלוויזיה שלהם נהגו איברט ושותפו, ג'ין סיסקל, להתפלפל על הסרטים שראו, ולבסוף להניף אגודל מעלה או מטה, מחווה פשוטה שחרצה את גורלו של הסרט בעיניהם, לחובה או לזכות. קצת אירוני לזכור את איברט – שהיה מבקר רגיש, חד אבחנה ועם זאת מרבה לפרגן – דווקא בזכות אותו גימיק דירוג פשטני, שמסתכם ב"לייק" או "אנלייק" לסרט. (אפילו שיטת הדירוג בכוכבים, שעדיין נהוגה בכל מיני מקומות, לא חביבה עליי ועל יתר כותבי סריטה.)

נזכרתי באיברט ובאגודל שלו לאחר הצפייה ב"אבדון" (Oblivion). למרות שזה סרט לא מוצלח, בעיניי הוא ראוי ל"אגודל למעלה". אנסה להסביר למה.

ראשית כל, זה סרט דל מאוד בעלילה. למרות שהתסריטאי/במאי ג'וסף קוסינסקי דאג לקצב טוב של התרחשויות כדי שלא נשתעמם, בסיכומו של דבר זה סרט עם עלילה דלה וחסרת כל היגיון. "אבדון" מתרחש ב-2077, 60 שנה אחרי אפוקליפסה שמחקה את האנושות. הניצולים נטשו את כדור הארץ וסימנו את טיטאן, ירח של שבתאי, כמקום מחיה חלופי. כדור הארץ של "אבדון" הוא מקום ריק מאדם, והמבנים היחידים בו הם תחנות כוח ענקיות שמפיקות אנרגיה ממי האוקיינוסים. היחידים שנותרו מאחור הם אנשי תחזוקה שמטפלים בתחנות הכוח האלה וברובוטים המעופפים שמאבטחים אותן. גיבורינו, ויקטוריה וג'ק, חיים בבדידות מזהרת בדירת פאר על עמוד בגובה 3,000 רגל, מעל הישימון שהיה בעבר החוף המזרחי של ארה"ב. מדי בוקר טס ג'ק אל הקרקע המסוכנת כדי לטפל ברובוטים שהתקלקלו, ובערב חוזר אל בת זוגו המקצועית והרומנטית. בכל זאת, ג'ק רדוף זכרונות מעבר לא נודע, ומתחיל בהדרגה לחשוד שסיפור הרקע שהאכילו אותו לא בדיוק נאמן למציאות.

אעצור כאן, למרות שאם ראיתם את הטריילר, אתם יודעים עוד פרטים רבים על המשך העלילה. אבל כמו שאמרתי קודם, העלילה והתסריט הם הצדדים החלשים ביותר של הסרט הזה. הסרט מצטיין דווקא בחלקו הראשון, בו הוא בעיקר מתאר את העולם הייחודי שלו, לפני שמגיעים לדברים כמו "קונפליקט" ו"נקודות מפנה". הקטעים הנפלאים ביותר בסרט הם אלה שיש בהם מינימום דיאלוגים, קטעים של קולנוע טהור שמתרחשים בסביבה פוסט-אפוקליפטית מפעימה ויוצרים במוחנו את הקסם שגורם לנו לחשוב שאנחנו מסתכלים על עולם אמיתי ושלם.

אם קראתם את הסקירה שלי על "ג'ק ריצ'ר", אתם יודעים שאני לא בדיוק נשיא מועדון המעריצים של טום קרוז, אבל הוא מצוין כשחקן הראשי של "אבדון". "ג'ק ריצ'ר" היה שיר הלל לגיבור על-אנושי, ועל הדרך הבליט את כל החסרונות בפרסונה של קרוז; אבל "אבדון" תפור בדיוק לפי מידותיו – גיבור כריזמטי, יעיל מהבחינה המשחקית ומהבחינה הפיזית, שבסיכומו של דבר הוא רק בורג בעולם השלם שנברא בסרט.

קוסינסקי, המוח שמאחורי הסרט הזה, הוא הבטחה גדולה בעיניי. הוא עורר את תשומת לבי לראשונה לפני שנים, כשנתקלתי במקרה בתרגילי תלת-מימד שהוא יצר והעלה לרשת כאלמוני גמור. (למרבה הפלא, הסרטונים האלה עדיין קיימים ברשת, באותו המקום בדיוק: דף המשתמש של JosephKosinski ביוטיוב. לחלקם יש פחות מ-300 צפיות). כבר ממבט ראשון רואים שהוא אוהב ליצור סביבות תלת-מימד פוטו-ריאליסטיות נקיות ומינימליסטיות, לרוב על רקע טבע פראי, ויש בהן גם עוד משהו – תחושה של אימה מתחת לפני השטח. המשטחים הנקיים הם שקר, ומאחוריהם מסתתר משהו מפחיד. דוגמה בולטת היא הסרטון Desert House. היום הוא כבר התיישן קצת, אבל ב-2008 הוא התבלט בשטח והותיר בי רושם חזק:

הסרטון הזה מכיל בתוכו את הבסיס של "אבדון" – בית העתיד הבוהק והמושלם שמתגלה כמלכודת. השוו אותו עם הסרטון הזה על מאחורי הקלעים של "אבדון":

מעניין לראות אמן תלת-מימד שמגיע להוליווד והולך דווקא בכיוון ההפוך מהצפוי: מאפקטים ממוחשבים אל אפקט אופטי, תפאורה גדולה שמוקמת במציאות במקום בפיקסלים, ושימוש בטכניקת front projection, טכניקה ישנה שנזנחה מזמן בהוליווד (הסרט המפורסם ביותר שעשה בה שימוש היה "2001" של סטנלי קובריק). קוסינסקי לא בחר בטכניקה הזאת במקרה, שכן נראה שבדומה לחובבי קולנוע רבים, יש לו אובססיה לקובריק המנוח. בתרגיל מוקדם אחר, השתעשע קוסינסקי האנימטור בגרסה דיגיטלית של מלון אוברלוק מ"הניצוץ" (ותשתדלו להתעלם מהמיתוג האנכרוניסטי בסוף):

גם בסרטון הזה אפשר לראות שמעבר למעצב פיקח, יש כאן יוצר שמבין בקולנוע. הוא עושה שימוש נהדר בתאורה ובסאונד כדי ליצור אווירה, ואז שובר אותה; משחק בציפיות שלנו ומערער את תחושת הביטחון שלנו. גם קטעי האקשן הרבים ב"אבדון" בנויים היטב, מותחים כראוי ומפחידים כשצריך. הצילום של קלאודיו מירנדה ("חיי פיי") מעולה, והעריכה של ריצ'רד פרנסיס-ברוס אפקטיבית, פיוטית לעתים ולא סובלת מתזזיתיות יתר.

האם קוסינסקי הוא קובריק חדש? ממש ממש לא. סרטו הארוך הראשון, "טרון: המורשת", היה רע מאוד, וגם "אבדון", סרטו השני, הוא מוצר הוליוודי בינוני בסיכומו של דבר. אבל אני נוטה להאמין שהבעיה העיקרית של קוסינסקי היא שהוא לא יודע לבחור תסריטים. התסריט של "טרון" היה קטסטרופה. ( דווקא חצי השעה הראשונה של הסרט, זו שמתרחשת מחוץ לעולם הדיגיטלי של ה"גריד", הייתה מהממת ומבוימת נפלא בעיניי.) התסריט של "אבדון" אמנם טוב בהרבה מזה של "טרון", אבל בינוני במקרה הטוב. (הפעם קוסינסקי חתום גם על הרומן הגרפי שעליו מתבסס הסרט, אז אין לו אפילו תירוץ). העלילה הולכת למקומות מוכרים מדי, שלא לומר גנובים מסרטי מד"ב אחרים. כל מי שראה סרט או שניים בחייו יידע לנחש פחות או יותר לאן הסרט הולך, ולקראת הסוף יש כמה רגעים מטופשים ברמות שקשה לתאר. למרות כל זאת, אני בעד הסרט הזה. לצד החסרונות יש בו גם רגעים של פלא והתרגשות, שהם חיוניים כדי לברוא עולם עתידני אפשרי. אם הייתם צריכים לקחת אחיין בן 12 לסרט המד"ב הראשון שלו, הייתם יכולים לבחור סרט גרוע מזה. מי שיצליח לנתק את השכל וללכת לאיבוד בעולם של "אבדון" יפיק מהסרט חצי שעה או שעה של שיטוט בעתיד פנטסטי ומפעים, ובימינו זה לא מעט. עכשיו נותר רק לאחל לג'וסף קוסינסקי שיצליח לשים יד על תסריט מוצלח, ואולי יום אחד הוא יוציא תחת ידיו איזו יצירת מופת.