"תופעות לוואי", סקירה

"תופעות לוואי" (Side Effects) הוא סרט הקולנוע האחרון של סטיבן סודרברג, כך לפחות על פי הצהרת הבמאי. זוהי הודעת פרישה מוגבלת, מפני שהבמאי הצהיר כי הוא ימשיך לביים סרטי טלוויזיה (כבר השלים אחד) ואם לשפוט על פי קצב העבודה שלו בשנים האחרונות, הוא הולך לייצר הרבה מאוד סרטי טלוויזיה.

מצד שני, אם הוא אכן פורש מן המסך הגדול, זוהי בשורה עצובה כי הקולנוע של סודרברג הוא יצירתי ומפואר בשימוש שלו בכל כלי המדיום והוא פשוט נראה טוב בהרבה על גבי המסך הגדול. יתרה מכך, דומה כי השפה הקולנועית עצמה היא נושא מרכזי של רוב הסרטים שלו, גם אם לא במוצהר – סודרברג תמיד נהנה להקצין קונבנציות של שימוש קולנועי בז'אנרים מסויימים, לשבור את כללי הצילום התסריט הנהוגים וגם נהנה מאוד לצלם בזוויות נמוכות – והוא מצלם את סרטו בעצמו, וכנראה אוהב לעבוד קשה. את האהבה של הבמאי למדיום הקולנועי רואים בכל שוט של "תופעות לוואי", שיש מבקרים שמקטלגים אותו משום מה כמותחן צנוע. זה אומנם סרט המבוסס בעיקרו על מספר לא גדול של דמויות בעלות חשיבות לעלילה, וכמות לוקישנים יחסית מוגבלת – אך זה קולנוע גם ראוותני מסוגו ומדויק מאוד באווירה הנוצרת בכל סצנה.

עד כמה שזה מפתה ליחס את "סרט הפרישה" הזה לבמאי בלבד, אני חש כי הסרט הוא פרי שיתוף הפעולה שלו עם התסריטאי סקוט ברנס, לו זהו שיתוף פעולה שלישי עם סודנברג, אחרי "המודיע" (!The Informant ) ו"התפשטות" (Contagion). במידה רבה, לשלושת הסרטים הללו יש קצב מיוחד משלהם, הם קצת כמו סרטים שהתסריט שלהם חולה בהפרעת קשב – נעים לכל מיני כיוונים לא צפויים, מחליפים נושא מרכזי או גיבור מדי פעם, אך בסופו של דבר, כשמרכיבים אותם מחדש, מייצרים סוג של תמונה ברורה. גם אם לא תמיד הנושא שחשבנו שבו עוסק הסרט הוא הנושא שלסרט יש הכי הרבה מה לומר עליו. יותר מכל, הסרט הזה נראה כמו סרט משלים ל"התפשטות" – הסרט ההוא היה סרט על מגפה, הסרט הזה הוא במידה רבה סרט על תרופות ורפואה, גם אם רפואה פסיכיאטרית בעיקר, אך כפי שאור הצביע בניתוח הנהדר שלו על "התפשטות" יש בסרטים הללו הרבה יותר.

"התפשטות" היה בין היתר סרט על נזק שנוצר בקשר בין אישי, בהעברת מידע או מחלה בין בני אדם. לעומת זאת, "תופעות לוואי" הוא סרט על בדידות. הוא נפתח ונסגר עם מבט מבחוץ על בניין, תוך התקרבות לחדר ספציפי בו נמצאת דמות בבידוד. והבידוד ילבש צורות שונות במהלך הסרט: תחילה על ידי אסיר, אחר כך על ידי דמות המצויה בדיכאון קליני, גם סוג של בדידות, ולאחר מכן על ידי אדם אשר דומה כי רוב העולם הפנה לו עורף, אך הוא בודד בעיקר בגלל שהוא מפתח אובססיה אשר אין איש החולק אותה עימו.

הפתיחה והסיום בבניין הזכירו לי גם שני סרטים של רומן פולנסקי – "הדייר" ו"תינוקה של רוזמרי", ואולי גם את "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק – איני סבור כי זהו הקשר מקרי. מבחינה עלילתית וסגנונית, "תופעות לוואי" עובד כסרט מתח המשלב בין הסגנונות של שני המאסטרים ויש בו כמה רגעים נוספים הנראים כמחוות ישירות לפולנסקי, בעוד דומה כי רוחו של היצ'קוק נוכחת בכל סרט מתח, בטח בשנים האחרונות.

בעוד פולנסקי, ובעיקר היצ'קוק, הרבו לעסוק בפסיכולוגיה, באופן מלומד אך גם ביקורתי ואירוני, סודרברג עולה מדרגה ועוסק בעולם הפסיכיאטריה, כלומר בפסיכולוגיה עם סמים, להם יכולה להיות השפעה יעילה ומיידית, אך גם תופעות לוואי, ככותרת הסרט. רוב הזמן, עושה רושם כי הסרט די לועג לענף זה. לא מפני שהוא טוען כי הוא לא יעיל, אלא מפני שהוא טוען כי הוא כן – האם בן אדם שלוקח כדורים הוא עדיין אותו בן אדם? האם השלווה הנפשית שווה את תופעות הלוואי? אלו שאלות שעולות בחלקו הראשון של הסרט.

העלילה עוסקת באמילי (רוני מארה) בחורה אשר זה עתה בעלה (צ'נינג טייטום) השתחרר מן הכלא, אך היא סובלת מדיכאון קליני חמור ואף מנסה להתאבד. מה שמוביל אותה לטיפול אצל ד"ר בנקס, פסיכיאטר (ג'וד לאו) המתייעץ לצורך הטיפול גם במטפלת הקודמת של אמילי (קתרין זיטה ג'ונס, מופיעה בעיקר בחלקו האחרון של הסרט). חלקו הראשון של הסרט מתעכב על תיאור חוסר היכולת של הבחורה להסתגל לחיי חברה נורמליים נוכח מצבה הנפשי ולאחר מכן – אוף, קשה לכתוב על הסרט הזה בלי ספוילרים.

בהדרגה גם הרופא שלה מקבל דגש, בקווי עלילה שלא כולם קשורים ישירות לאותה פציינטית. בין היתר, אנו חוזים בחיי הזוגיות של הרופא עם אשתו, דיירדרה (Dierdre). כיוני החיבה של הפציינית הינו M, ושל האישה D, ביחד זה מרכיב את ראשי התיבות MD, כלומר רופא. האם רפואה היא עיסוקו העיקרי של ד"ר בנקס? הוא חושב שכן, אבל במהלך הסרט יש רמיזות שיש לו גם רצונות סותרים וייתכן כי טובת החולה לא תמיד עומדת בראש סדר העדיפיות שלו, למרות שסצנת ההיכרות הראשונה עימו בונה היטב הן את המקצועיות שלו והן את המסירות שלו לחלשים בחברה. במהלך הסרט יוטל ספק בעברו, בשיטות הטיפול שלו, בתאוות הבצע שלו וגם במצב הנפשי שלו, אשר יהפוך להיות אובססיבי בנקודה מסוימת במהלך הסרט.

רוני מארה וג'וד לאו עושים עבודה טובה מאוד עד מצויינת, בגילום דמויות הדורשות מהם מגוון רחב של סגנונות משחק. זאת בעוד צ'נינג טייטום וקתרין זיטה ג'ונס עושים היטב את מה שנדרש מהם, שזה בעיקר להיראות כמו צ'נינג טייטום וקתרין זיטה ג'ונס. הצילום של סודרברג נפלא, הסרט נע בקצב שהוא לעיתים איטי ומחושב ולעתים מהיר. גם אם קשה להתחבר רגשית לסגנון הבימוי, המתח בסרט עובד, אודות ללא מעט תפתניות בעלילה, ובשורה התחתונה זהו סרט מרתק. מתחת לשורה התחתונה, המשך הדיון יכיל ספוילרים, אז ניתן להפסיק לקרוא כעת.

החלק הראשון בסרט דן בדיכאון, שהוא רק מראית עין של דיכאון. החלק השני דן באובססיה שמתגלה כמוצדקת, וגם נבנית ככזאת. החלק האחרון מראה לנו רומן לסבי שהוא לכאורה המניע, אך לא המניע האמיתי. הסקס, לאורך כל הסרט, מוצג כדבר קר למדי, כאשר המניעים הכלכליים גוברים על המניעים המיניים, שגוברים על מניעים רגשיים אחרים. רגשות הם בכלל דבר הנתון להשפעת כדורים. תאוות בצע היא נושא שמרבה לחזור אצל סודרברג, אבל בדרך כלל יש גם חמלה המאזנת אותו.

אך לא בסרט הזה. "התפשטות" הסתיים באקט של מחילה. בסרט הזה כל דמות, או כל דמות המקבלת זמן ראוי להתפתחות, ממהרת לנטוש את האידיאלים שלה, את המחויבות שלה לבן/בת הזוג או שלחלופין היא נהנית מנקמה ואכזריות לאחר, גם אם יש הצדקה מוסרית מסוימת לנקמה זו. אמילי נכנסת לבידוד, אולי לכל חייה וד"ר בנקס זוכה לכאורה באושר עם המשפחה שלו ששבה לקדמותה (עם ילד לא שלו) ומשרד חדש. אבל הניצחון של בנקס כרוך בהריסת האחר וגם אם הדמויות הנשיות בסרט ראויתו לכל ביקורת על המעשים, יש דבר מטריד בשמחת הניצחון של בנקס, הבוגד במידה מסוימת בשבועת הרופא: הוא לא נותן את הטיפול הטוב ביותר האפשרי, הוא משקר והוא גורם נזק ביודעין. תפקיד הרופא הוא לעזור, לא להיות שופט בעזרת עיוות של הכלים שהחוק נתן לידיו.

הסרט תוקף את הסגידה האמריקאית לכסף, על ידי מזימות הון הפותחות את הסרט (הבעל בכלא על סחר במידע פנימי) ומהוות חלק מהותי בטוויסט האחרון שלו (גרימה לנפילת מניה על מנת לעלות את ערך התחרות). דומה כי בעולם של הסרט לא יכול להיות קשר רגשי כלשהו ללא הגב הכלכלי. הגבר עליו חלמה הגיבורה בראשית חייה היה בעיקר גב כלכלי והתשוקה שלה הפכה לבוז ברגע שעושר כבר לא היה חלק מן האושר שהוא הבטיח.

ויש גם את עניין הכדורים הפסיכיאטרים. לכאורה, הטוויסט האחרון של הסרט מחליש את הביקורת כלפיהם: תופעת הלוואי ההרסנית הומצאה, הכדורים הוכיחו את עצמם ככלי יעיל בכל המקרים האחרים המתוארים בסרט. אבל הסרט גם מציג צד הרסני של שליטה במוח על ידי חומרים כימיים, או על ידי מרות של אחר, בין עם זה רופא, בן זוג או שתי הפונקציות בו זמנית. אם כי בסופו של דבר, הסרט לא דן ביחס שבין אדם לאדם או ביחס שבין תרופה לאדם, הוא דן בבני אדם הכלואים באובססיה שלהם – בין אם זו אובססיה לכסף, לנקמה או לטיהור שמם. הוא דן בבני אדם ההופכים את עצמם, או הופכים מחוסר רצון, למבודדים מהחברה, לזרים. לבדידות הזו יש תופעות לוואי כמו לכל תרופה. היא בעצמה תופעת לוואי של המירוץ אחר הכסף, אחר החלום.

הקולנוע של סודרברג מצטיין בשימוש אקספסיבי בזוויות ועריכה על מנת להעביר מצב נפשי, וזה המצב גם בסרט זה. אבל סודרברג הוא במאי שמטיף לאופטימות ואהבת אדם ברוב סרטיו, והסרט הזה הוא כמו כתב האשמה כלפי החברה כולה, בלי קשר לתרופות: החברה איבדה את החמלה, את המחילה. אולי לכן החליט הבמאי לוותר על המסך הגדול ועל הצפייה הקבוצתית העתידית בסרטיו – הפכנו לתרבות מבודדת, הצורכת את הבידור שלה לבד מול טלוויזיה או מחשב. החברה בחרה להעניש את עצמה בבידוד מבחירה על פני מפגשים בין אישיים רחבים יותר, וסודרברג עובר לציית לתכתיבי החברה ונוטש במידה מסוימת את אהבתו הגדולה, הקולנוע.