"סטוקר" של פארק צ'אן-ווק, מחשבות לאחר צפייה ראשונה

השבוע ראיתי את "סטוקר" (Stoker), אחד הסרטים המצופים ביותר במאגר הציפיות שלי לשנה הקרובה. ההקרנה הייתה באולם מפואר ועתיק בעיר בארי שבאיטליה, במהלך פסטיבל הקולנוע "ביפסט" (bifest) הטרי (קיים רק ארבע שנים) של העיר. עבור מי שחי ביקום שבו סרטים קוריאנים אינם חשובים, "סטוקר" הוא סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הדרום קוריאני הנודע פארק צ'אן-ווק ("אולדבוי", "סימפתיה לגברת נקמה", "סימפתיה למר נקמה" ועוד) והסרט השני של חבורה של במאים דרום קוריאנים מצוינים שעברו למערב, או ליתר דיוק, להוליווד. בינואר נחשפנו לסרט הראשון בסדרה – "עומד אחרון" (The Last Stand) של קים ג'י-וון ("פגשתי את השטן") עם שוורצנגר והסרט השלישי המצופה הוא סרטו של בונג ג'ון-הו ("המארח", "אימא" ועוד) שעובד על עיבוד לספר הקומיקס "SNOWPIERCER".

הניחוש שלי היה שקים ג'י-וון יעבור להוליווד בצורה החלקה ביותר מבין השלושה. הוא ממילא אוהב אקשן, הומור וכיף. היה נראה שהשילוב עם שוורצנגר הנו שילוב מושלם. ניחוש רע מאוד – טעיתי בגדול. סרטו הראשון של קים באמריקה היה כישלון בכל קנה מידה. היו בו כמה רגעים יפים, אבל שום דבר לא נותר מהגאונות ומהרגעים המפעימים שקים ידע לייצר בסרטיו הקוריאניים, ונותר רק לקוות שהוא יפצה אותנו על כך בסרט הבא, יהיה היכן שיהיה.

והנה עכשיו תורו של פארק צ'אן-ווק.

פארק נהנה מהציפיות הנמוכות שיצר סרטו של קים. מה הסיכויים שהוא יצליח? צריך לקחת בחשבון שהוליווד נוטה להרוס קריירות של במאים זרים מוצלחים. היא מזמינה במאי קולנוע ייחודיים ובעלי חזון שעובדים באסיה או באירופה, מפקידה בידיהם סרט עם תקציב נאה ושחקנים מן השורה הראשונה, אבל התוצאות לרוב גורמות רק לתסכול ועצבים. לפני כמה שנים היה גל של במאים גרמנים שקרסו לתוך עצמם כשעשו סרטים באנגלית ("התייר" עם אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ של הבמאי של "חיים של אחרים", "הפלישה" עם ניקול קידמן ודניאל קרייג של הבמאי של "הנפילה") ואם פעם איכשהו הוליווד הייתה מקבלת בכבוד את הבמאים הזרים (מילוש פורמן, פולנסקי, לוביטש, מורנאו ועוד רבים), כבר כמה שנים נראה שבאופן שיטתי אמריקה לקחה על עצמה את המשימה ליטול מהעולם את הבמאים המוצלחים ביותר שלו ולהפוך אותם לבמאים סוג ג'.

עוד משהו שצריך לקחת בחשבון זה שהעבודות שהבמאים הזרים האלה עושים בהוליווד הן לרוב עבודות בהזמנה. לא בהכרח יש לבמאים האלה שליטה מלאה על הפרויקטים שלהם, לא בהכרח מוצעים להם התסריטים הטובים ביותר בסביבה, שיטת העבודה בהוליווד מאוד שונה ולפעמים לוקח זמן להסתגל אליה, וכמובן, פערי השפה פוגעים לעתים ביכולת בימוי השחקנים.

כל הבעיות האלה קיימות ב"סטוקר" של פארק צ'אן-ווק, ואף על פי כן מדובר בסרט מפעים, שופע גאונות קולנועית, וללא ספק בעל אסתטיקה שזועקת באופן חד-משמעי "סרט של פארק צ'אן-ווק". בגדול העלילה מספרת על נערה מתבגרת (מיה וסיקובסקה) בעלת חושים חדים במיוחד. היא רואה את הפרטים הקטנים שאחרים לא מסוגלים לראות, היא שומעת את הרחשושים המרוחששים ביותר שאחרים לא שומעים. הסיפור מתחיל עם יום הולדתה השמונה עשרה. באותו היום, אביה מת בתאונת דרכים ובחייה מופיע גבר אלגנטי וחתיך (מתיו גוד) שכולם מציגים בפניה בתור הדוד צ'ארלי. אימה (ניקול קידמן), אלמנה טרייה, מפתחת מייד התלהבות מהאורח החדש בעל העבר המסתורי ומערכת מורכבת של סודות, ארוטיקה, משיכה ושקרים נרקמת בין השלושה.

התסריט הבעייתי ביותר של וונטוורת' מילר (כוכב הסדרה "נמלטים") שואב בלי בושה מ"צל של ספק" של היצ'קוק, שם דמות של פושע בשם "הדוד צ'ארלי" מגיעה לעיירה קטנה ומפתחת קשר ארוטי ומעין כפילות עם אחייניתו צ'ארלי. מילר משחק אמנם עם החומרים של הסרט ההיצ'קוקי בצורה מעניינת, כמו היו הדהודים, עיוותים או עולם מקביל לזה של "צל של ספק", אך הבעיה המרכזית של הסרט היא שבמקום להתמקד בנפש הדמויות ובדרך שבה הן חושפות את עצמן ומגלות בעצמן את זהותן (זהו בכל זאת סרט התבגרות), התסריט של מילר לוקח אותנו למסע של טוויסטים עלילתיים ופצצות תסריטאיות שמעט משטיחות את כל העולם שהסרט בונה.

למזלנו פארק לא נופל במלכודות האלה. מה שמילר לא מדגיש בתסריט, פארק מדגיש בבימוי. ומה שמודגש יתר על המידה בתסריט, פארק מצניע. היופי בסגנון של פארק הוא שהוירטואוזיות הקולנועית המפעימה שלו משתדלת תמיד גם להתחבר לאנושי שבדמויות. הסגנון המרהיב של "אולדבוי" היה נותר התייפייפות גרידא לולא העומק הרגשי של הו דה-סו גיבורו. "סימפתיה לגברת נקמה" מקבל את כוחו האמיתי לא רק מהגשרים הויזואליים הבלתי פוסקים שפארק מייצר במעבר בין סצנות, אלא בעיקר מנשמתה הפצועה והאפלה של הגיבורה שכמהה לטהרה ומצפון נקי.

פארק לוקח את קווי המתאר לדמויות שהותיר לו וונטוורת' מילר וממלא אותם בעוצמות מרשימות – והעיפרון של פארק חד כתמיד (את ההערה הזאת תבינו רק אחרי שתראו את הסרט, אבל באמת הקטע עם העיפרון הוא אחד הרגעים הנפלאים בסרט מבחינה קולנועית). פארק מאמץ את נקודת המבט של הדמות הראשית ומעצים את ערוצי הסאונד, מרבה בעדשות טלסקופיות ומכניס אותנו עמוק אל תוך הפרספציה הייחודית של גיבורת הסרט. באופן זה מסתמן הקשר בין היכולת לזהות ולחוש פרטים קטנים – שכביכול מקנה יתרון – לבין חוסר היכולת להרכיב תמונה מלאה, כי הפרטים האלה מעמיסים ומייצרים גודש. למעשה, המתח הטראגי הזה עומד במרכז הקולנוע של פארק צ'אן-ווק בכלל, הן מבחינת תוכן – מי אני? איך כל הפרטים הקטנים הופכים אותי לאדם שלם? – והן מבחינת צורה – גודש סגנוני שבונה רגעים מפעימים רבים, אך האם הם מתחברים לכדי סרט שלם, אחיד ובעל משמעות?

פארק צ'אן-ווק מצליח להגיע להוליווד, לקחת על עצמו תסריט של מישהו אחר ולעשות סרט אישי ביותר בכל המובנים. ב"סטוקר" פארק ממשיך את החקירה שהקולנוע שלו מבצע בפער שבין הגדול, הגאוני והמופרז, לבין האנושי, העדין והקטן. יש שיגידו שהסרט אלים מאוד (והוא אכן כזה), ואפשר לטעון שפארק מחפש את הפיוטי שבאלימות, אבל התחושה היא דווקא הפוכה: פארק מחפש לחשוף את האלים שקיים בפיוטי. אקט של פיוט הוא לעתים סובלימציה של יצר, ולכן, פארק מביא את היסוד הייצרי והאלים הזה אל קידמת הפריים ומייצר דימויים של פיוטיות אלימה, יותר מאשר אלימות פיוטית. אחת הדוגמאות היפות ביותר היא בסצנה של נגינת פסנתר בארבע ידיים, בה הנגינה ושיתוף הפעולה מתמזגים עם קשר פרוורטי ואלים שנרקם בין הנגנים.

פארק עורך ומצלם את הסרט בצורה מופלאה, מסתכן כרגיל במנייריזם ופוסע על חבל דק מאוד, רועד ועל סף נפילה. זה מי שהוא, במאי טוטאלי שרוצה להפגיז אותנו בכישרונו הוירטואוזי, לספר לנו על מעמקי הנפש דרך קומפוזיציה צבעונית וקאט מכאיב, אפילו אם זה אומר לסכן את עצמו בשבלוניות מסוימת. הוא הגיע להוליווד, ואמנם לא עשה שם את הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו, אבל הוא גם לא איבד קמצוץ מיכולותיו האדירות. "סטוקר" הוא דרמת מתח פסיכולוגי חודרנית, המתנהלת כולה בשדה מוקשים קולנועיים. מה שבטוח זה שהמוקשים של פארק תמיד מתפוצצים; לפעמים הפיצוץ פוגע בסרט, אבל לפעמים הפיצוץ הוא בדיוק מה שהופך את הסרט הנפיץ גם למרטיט.

 ** הערה לסיום: כוונה או מקרה? טרנטינו ופארק צילמו את סרטיהם ("ג'אנגו" ו"סטוקר") פחות או יותר במקביל. בשני הסרטים יש שוט נהדר דומה ואף זהה של דם הניתז על פרחים לבנים/כותנה. הקשר בין השניים הוא ארוך שנים – טרנטינו העניק לפארק פרס בפסטיבל קאן, ותמיד נערכו השוואות בין השניים. מעניין אם פארק ראה גרסה מוקדמת של "ג'אנגו" והעתיק/עשה מחווה, או שפשוט, כמו שאומרים "Great Minds think alike".