"איגור ומסע העגורים", סקירה

כבכל שנה, לקראת חג הפסח מציפים את המסכים שלל רב של סרטים המיועדים לילדים/לכל המשפחה. רצוי שיהיו באנימציה, תלת מימד או שניהם. רצוי גם שיתבססו על דמויות מוכרות. בתוך השפע הזה, יוצא לקולנוע גם "איגור ומסע העגורים" הפיצ'ר הראשון של הבמאי המבטיח יבגני רומן (שחתום על דרמת הטלוויזיה "לנין באוקטובר"). השחרור של הסרט הזה, בתוך ים סרטי הילדים הזרים, מעלה שאלה מרתקת: האם יצליח למצוא קהל רחב בקרב הילדים והורים, למרות שאין בו כוכבי ילדים או דמויות מוכרות, הוא מצולם בדו מימד והעלילה שלו נובעת ממעקב אחר נדידת ציפורים? אם הסרט הזה אכן יזכה להצלחה, ייתכן כי קהל צופי הקולנוע הישראלי חכם יותר מן הקרדיט הניתן לו.

גיבור הסרט הינו איגור (איתי שצ'רבק) ילד בגיל היסודי, בן להורים גרושים החי ברוסיה. יום אחד אמו (אולה שור סלקטר, נהדרת כרגיל) מודיעה לו כי הם עוברים לגור בישראל, מעבר בו איגור אינו מעוניין. הוא מעדיף להישאר עם אביו הצפר (תומס סובצ'ק). אך האב עוסק יותר מדי במעקב אחר ציפורים נודדות ואין לו פנאי לגדל ילד. כך איגור נשלח לישראל, עם האם. בארץ, איגור משתלט די מהר על קשיי השפה, אבל לא ממש מצליח להשתלב בחברה, פרט לידידות הנוצרת עם ורד (כליל ארבל) בתו של מנהל בית הספר (מנשה נוי בתפקיד מנשה נוי).

אבל לאיגור יש פתח קטן של תקווה להשבת אביו. האב עוקב בבלוג צפרות (שפתח יחד עם איגור) אחרי נדידה של משפחת עגורים. אם הציפורים ישרדו עד להגעה לארץ ישראל, הרי הוא יפגוש את האב. אולי אפילו משפחת העגורים תהיה אחת מן המשפחות הספורות המעבירות בישראל את כל החורף, דבר אשר יאריך את האיחוד – אולם לשם כך איגור צריך את עזרת חבריו לבית ספר ואולי גם את עזרת צוות המורים, אשר לא ממש אוהב את איגור. ברקע יש גם את האם המנסה להתסגל לחיים בארץ כמו גם לאופציות רומנטיות חדשות.

קשה למצוא דבר אחד בסרט החביב הזה אשר לא ראוי למחמאות: החל מן התסריט שכתבו דיטה גרי ואיתן לונדנר, תסריט הנע אומנם בקווים צפויים למדי ומשתמש בדימויים על סף הבנאלים, אבל עושה זאת בעידון ובחוכמה; דרך השימוש המידתי בקטעי אנימציה, הצילום המרשים לפרקים אך לא המשתלט של אדם סיקורה; ועד למשחק המוצלח של פחות או יותר כל צוות השחקנים, כולל לא מעט ילדים. יבגני רומן מפגין בסרט הזה בימוי מאופק ושליו, לא דבר של מה בכך בפיצ'ר ראשון. הסרט הזה מרגיש כמו סרט של במאי עתיר ניסיון. חשוב מכל, הסרט הזה עושה טוב על הלב המהלך הצפייה, גם אם לא נשאר ממנו הרבה אחר כך.

זו אולי נקודת התרופה של הסרט – יש בו משהו "קטן" ושליו, מוסר השכל עשוי בחן אך מוכר, הרבה הומור אך אף בדיחה זכורה. הרבה כישרון מופגן בכל היבט של העשייה, אבל התחושה הסופית היא של סרט שעלול ליפול בין הכסאות. יש משהו באופיו הצנוע של הסרט שעלול למנוע מן ההמלצות עליו להיות גורפות, משהו שמונע מקהילת הקולנוע לדון בו באופן רציני. הסרט לא זכה ולו למועמדות אחת בפרסי אופיר שנערכו השנה – וסרטים פחות טובים עד פחות טובים בהרבה כן זכו ליחס מצד האקדמיה.

זאת משום שהסרט הזה כלוא בהגדרה של "סרט ילדים", כאשר הגדרה מדוייקת יותר תהיה "סרט לכל המשפחה". אך גם תחת הכותרת הזו, הסרט זוכה אוטומטית ליחס פחות רציני. חבל, כי מדובר בסרט שמכבד מאוד את הקהל שלו, בין אם מדובר בילדים בגיל בית הספר היסודי או בהורים שלהם. כי מכל סרטי הילדים שיש עכשיו על המסכים, דומה כי" איגור ומסע העגורים" הוא הסרט שהכי סביר כי גם הילדים וגם ההורים יפיקי ממנו הנאה.