פוסט אורח: רון פוגל על הקולנוע של וולטר היל

בשבועות האחרונים הוצג בבתי הקולנוע סרטו החדש של הבימאי וולטר היל, "כדור בראש" (Bullet to the Head). הסרט, בכיכובו של סילבסטר סטאלון, היא הזדמנות מצוינת להיזכר בפועלו של במאי אמריקאי ותיק שיחסית אינו מוכר כמעט לצופים בארץ הקודש ושחלק מסרטיו הפכו עם השנים ליצירות הנחשבות היום לקאלט.

היל תמיד העריץ את ז'אנר המערבון ואף ביים בקולנוע ובטלוויזיה בז'אנר זה סרטים כ"ג'רונימו" (Geronimo: An American Legend) ו"תשעה שרכבו" (The Long Riders) ואת הסדרה "דדווד" (Deadwood). היל העלה על נס בסרטיו את דמותו של הרוכב הבודד והלאקוני הדוהר לעבר השקיעה. גם כשסרטיו אינם עוסקים במערב הפרוע ניתן לראות בהם את התבנית הברורה של המערבון: קונפליקט במקומות נטולי מערכת חוקתית מוסדרת, מלחמת הטובים ברעים, גבריות העומדת למבחן תמידי ועלילה פשוטה ללא תפניות מפתיעות כמעט .כך טום קודי הרוכב על אופנוע (המקבילה העכשווית לסוס) ב"רחובות לוהטים" (Streets of Fire) הנפלא, כך ריאן אוניל ב"הנהג" (The Driver), הדוהר לו במדבר האורבאני המאיים וכך קבוצת הנחתים ב"שובו של הנוסע השמיני" (Aliens), שהיל חתום כאחד מתסריטאיו, הנדמית כחבורת אקדוחנים בחלל.

היל אינו במאי של הרהורים פילוסופיים והגיגים. גיבוריו הם אנשי מעשה ולא אנשי דימוי. אני מוצא בסרטיו של היל מופשטות עד לרמה שגיבוריו נדמים לעיתים כמיתוסים מהלכים או כקלישאות מדברות. לא לחינם נקרא היל "במאי ההייקו" כאותו שיר מסורתי יפני-קצר לעניין וחד כתער. ועוד דבר חשוב אחד – היל יודע לביים סצנות אקשן. סצנות אלו שלעיתים נדמות כמסוגננות יתר על המידה הן עוד נדבך ביצירת הפואטיקה של האלימות בקולנוע-פואטיקה שגדול משורריה היה סם פקינפה ובימאים כג'ון וו הלכו בדרכו.

אחרי שהספיק להיות עוזר במאי של פקינפה בסרט "הבריחה" מביים היל את אחד מסרטי המופת, לטעמי, של סוף שנות השבעים -"הנהג". בסרט זה חוזר היל לדמותו של הלוחם הבודד שפועל ללא יראה מהחוק אבל עם מערכת מוסר משלו –ממש כמו אלן דלון ב"סמוראי" של מלוויל וצ'או יון פט ב"רוצח" של ג'ון וו. דמותו הלאקונית ונטולת השם של אוניל (מי אמר"האיש ללא שם"?) שמוציא מפיו בקושי כמה מאות מילים לכל אורך הסרט הופכת בעזרת הבימוי החסכן של היל לשיר הלל קומפקטי לגיבור האורבאני החדש שעבר מערבות טקסס אל העיר הגדולה והמנוכרת. בג'ונגל האספלט והניאון, אליבא דהיל, מערכות היחסים הן בדיוק כמו במערב הפרוע. אדם לאדם זאב ומה שקובע את סיכויי ההישרדות הם יכולות השליפה וההשלמה עם העובדה שקהות רגשית היא התרופה האולטימטיבית לכל מחלה. כזכור, גם דלון וגם יון פט מסתבכים ברגע שאישה נכנסת לחייהם, שלא לדבר על גיבור "דרייב", סרט שמהווה מחווה ברורה לסרטו של היל.
בסצנה אחת מופתית מני רבות ב"הנהג", מדגים אוניל את יכולות הנהיגה שלו לאלו ששכרו אותו להיות נהג השודים שלהם. בעוד אחד מאותם לוקיישנים עירוניים מצמררים שהיל אוהב לצלם בהם. בחניון נטוש, לוקח אוניל מרצדס הדורה ובחריקת צמיגים נוסע איתה בחניון ומרסק אותה לחתיכות, חוץ מאזור הנוסעים שכמעט ומקבלים התקף לב. סצנה נטולת מילים שבסיומה שואל אוניל בלגלוג את מעסיקיו הפוטנציאליים -נו, איך הייתי?

היל ביים עוד כמה וכמה יצירות ראויות כמו פנטזיית הרוקנרול "רחובות לוהטים" וסרט החברים האולטימטיבי "48 שעות" (48 Hrs.) אבל בעיניי יצירת המופת שלו היא הסרט "חבורת הלוחמים" (The Warriors) משנת 1979. סרט שמצליח להנציח את רוח התקופה, שמראה את הכרך המודרני במלוא כיעורו, סרט מטריד שהייתי מכנה "סיוטו של תושב העיר".

מאמצע שנות השבעים ועד לתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת הפך מצב הערים בארה"ב בכלל ומרכזי העיר בפרט לגרוע. ההזנחה נראתה בכל מקום, תחושת הביטחון מזמן נעלמה ונוצרו אזורים שלמים שבהם אדם שפוי לא היה מעז להסתובב. מעין פינות אקס-טריטוריאליות בתוך הישות העירונית. בסרטו המבדר "הבריחה מניו יורק" מציג ג'ון קרפנטר את ניו יורק כבית כלא אחד גדול שמשמש להרחקת הפושעים המסוכנים משאר החברה. דימוי העיר כשדה קרב ללא רחמים הועצם גם באותם סרטי ויג'ילנטי כ"משאלת מוות " עם צ'רלס ברונסון.

הסרט "חבורת הלוחמים" מבוסס על האנאבסיס של קסנופון, שתיאר חזרה של שכירי חרב יוונים לכיוון הים השחור כשהם עוברים בשטח פרסי עוין. בסרט שכירי החרב הפכו לחבורת הרחוב "הלוחמים", שנחשדים בפשע שאותו לא ביצעו ונאלצים לחזור כל הדרך ממנהטן לטריטוריה שלהם בקוני איילנד. בדרך ימתינו להם לא הצבא הפרסי אלא מבחר מכנופיות העיר שכולן רוצות להרוויח את הפרס שהוצע לתופשי ה"לוחמים". הסרט כולו מתרחש בלילה, ומצולם בתחנות רכבות תחתית נטושות ובסמטאות האפלות של ניו יורק. הצד האפל והמסויט של העיר מוצג לצופה בבימויו המאופק עד כאב של היל שמנציח שוב ושוב מחדש את החוויה האורבאנית באופן בוטה וישיר .חברי ה"לוחמים" עוברים תלאות מסמרות שיער המספקות לצופה הצצה לסיוטיו הגרועים ביותר. לאחר הצפייה בסרט מרגיש הצופה צורך עז ממש לשטוף את עצמו מכל הזוהמה שנשקפת אליו מן המסך.

כמה סצנות נפלאות לדוגמה: התחלת הסרט, כשהכנופיות מגיעות לכינוס במנהטן – בוב גירלדי שביים את הקליפ של "ביט איט" וגם מרטין סקורסזה שביים את הקליפ של "Bad" סיפרו שהסצנה הנ"ל מ"חבורת הלוחמים" היא שנתנה להם את ההשראה לקליפים שייצרו. בסצנה נוספת נתקלת החבורה ב"בייסבול פיוריס", כנופיה שלבושה כשחקני בייסבול ומאופרת כלהקת קיס, ובמקום שהבייסבול ייצג את החלום האמריקאי הוא הופך בידיו של היל לסיוט אמריקאי. הגיבורים בורחים מכנופיית הבייסבול לתוך אחד הפארקים והיל מצלם את המרדף ללא עריכה וחיתוכים עד שהצופה מרגיש בעצמו חסר נשימה. סצנה אלימה ומאד מטרידה.

סצנת הסיום בקוני איילנד היא מחווה ברורה של היל ל"יוג'ימבו" שגיבורו, בגילומו של טושירו מיפונה, הוא עוד גיבור לאקוני ונרגן – סמוראי ללא אדון המתגלה בסופו של דבר כבעל מצפון. היל אף ביים את הסרט "הגבר שנשאר אחרון" (Last Man Standing), עם ברוס וויליס, מעין גרסא חדשה ליוג'מבו.

הסרט "חבורת הלוחמים" התקבל בתחילה בקרירות אבל עם השנים הפך ליצירה מוערכת עם אזכורים אין ספור בתרבות הפופולארית – כמו בקליפ של טופאק וד"ר גרה "קליפורניה לאב" שבו אומר הרשע את המשפט האלמותי "can you dig it" משפט שבו משתמש מנהיג הכנופיה החזקה בעיר בתחילת הסרט.

אחרי השיאים של "הנהג" ו"חבורת הלוחמים" המשיך היל בעשייה מרשימה ובין היתר גם ביים עוד יצירה העוסקת בבחינת דמות הגבר במרחב. הסרט "גברים במבחן" (Southern Comfort) הוא המחווה של היל ל"גברים במלכודת" עוכר השלווה של בורמן שכבר היללתי בעבר בבלוג זה. בימינו ואחרי הפסקה של כמעט עשור חזר היל בגיל 71 עם סרט "כדור בראש"' לדבריו מחווה לסרטי האקשן של פעם. הסרט הוא יצירה מאכזבת ובינונית שנדמית לעיתים כפרודיה על סרטי פעולה ולא כסרט פעולה הלוקח עצמו ברצינות. אישית, הייתי מעדיף שהיל יצא לפנסיה ייהנה מהתגמולים על סדרת "הנוסע השמיני" שהוא בין מפיקיה וכך אוכל לזכור אותו כאחד מהבמאים המבריקים של שנות השבעים והשמונים. מצד שני, מי יודע מה עוד הוא מחביא באוכף שלו?