"הכל יחסים", סקירה

מאז ש"הדייט שתקע אותי" (Knocked Up) קיבע את מעמדו של ג'אד אפטאו כנער הזהב של הקומדיות הרומנטיות בתור מפיק-במאי, הוא ידע עוד כמה הצלחות וכשלונות בתור מפיק. אבל בתור במאי הולך אפטאו בדרך מאוד ייחודית וקיצונית: במקום להתקרב עוד יותר ללב הנוסחה ההוליוודית, אפטאו מקצין בסרטיו דווקא את המקומות בהם הוא חורג מהתבנית המוגבלת של הקומדיה או הקומדיה רומנטית. אפטאו המפיק הוא אחד מן הגדולים בהוליווד, בעוד אפטאו הבמאי יוצר את הקולנוע ההוליוודי הכי לא הוליוודי שיש, לפחות מבחינת מבנה תסריט.

זה התחיל ב"אנשים מצחיקים" (Funny People) סרט שהיה אמור להיות קומדיה, התגלה כדרמה על קומיקאיים ובאמצע הסרט התסריט שלו עבר סיבוב רציני והוא הפך להיות סרט אחר לגמרי. וכעת מגיע "הכל יחסים" (This Is 40), סרט שקשה מאוד לדבר בו על מבנה תסריט, למרות שאני חושד כי אפאטו אכן התכוון כי יהיה מבנה כזה. זהו סרט אפיזודיאלי הנע סביב נוכחות של דמויות בסיטואציות מסויימות ולא בהכרח סביב התקדמות העלילה, למרות שיש עלילה ובעזרת עריכה אחרת וקיצור מסיבי של הסרט, מסתתרת בו קומדיה סטנדרטית ומהנה על חיי הנישואין. אבל זה לא הסרט שאפאטו רצה לעשות. איזה סרט הוא כן עשה, אחרי הקפיצה.

יש הרבה מאוד דברים שניתן להגיד נגד "הכל יחסים" – עם רובם אני גם יכול להסכים, אף כי מאוד אהבתי את הסרט.  אבל בהחלט אפשר לטעון כי זה סרט ארוך מדי, שמכיל כמה רגעים מביכים וכמה סצנות שנמשכות הרבה אחרי רגע השיא. זה סרט על בורגנים שמתלוננים על חיי הבורגנות ועל רוב הצרות שלהם אפשר להסתכל גם בבוז (אז יש לכם בעיות כלכליות בבית הענקי והעמוס בכל מכשיר אלקטרוני חדיש שלכם?). יש בו שרידים של שנאת נשים וגם של שנאת גברים, למען האמת. יש בו הרבה דברים שלא עובדים – ולכן הסרט עובד כל כך טוב עבורי.

קשה לי להגדיר את הסרט הזה מבלי לעזר בהשוואת ליוצרים גדולים יותר מאפטאו, שעצם ההשוואה עושה עוול לשניהם, אבל "הכל יחסים" הזכיר לי יותר מכל יוצר אמריקאי אחר את הסרטים של ג'ון קאסווטס. הכוונה שלי היא בכך שהתסריט נבנה מן הדמויות ותוך היכרות עמוקה עם השחקנים ועם הכישרון שלהם, שמגיעה לשיא דווקא ברגעים בהם הסרט יוצא משליטה: הרגעים בהם הסצנה נמתחת מעבר לשיא, הסצנות שלכאורה לא מלמדות אותנו שום דבר חדש על הדמויות ולא מקדמות את העלילה. הסצנות הנראות מאולתרות. אבל אם למידת קאסווטס למידה אותי משהו (ולדעתי זה נכון גם במקרה הזה) מי שחושב שהוא יודע מה כתוב ומה מאולתר שוגה בכל כך הרבה רמות.

נדמה לי כי לזלי מאן – זוגתו של הבמאי והשחקנית הקבועה שלו, שהתפקידים שלה גדלים מסרט לסרט וכאן היא לראשונה בתפקיד ראשי לגמרי – היא הדוגמה הטובה ביותר להשוואה עם קאסווטס ולהגדמת הגישה של אפטאו לדמויות. כמו ג'ינה רולנדס של הבמאי העצמאי המהולל, מאן מגלמת סוג קיצוני למדי של נשיות ומדגישה במשחק שלה דווקא את הרגעים של טירוף וחולשה. אבל יש בה גם משהו אמין מאוד ובסופו של דבר מעבר לטירוף נחשף משהו פגיע מאוד, אבל גם חם וכנה מאוד. אני לא חושב שמאן מגלמת את עצמה – היא מגלמת גרסה מוקצנת של מה שהיא הייתה יכולה להיות, ובעלה שכתב לה את הדמות מתענג דווקא על הרגעים בהם הוא לכאורה שונא אותה.

לצידה, פול ראד מגלם גבר מן הסוג שנפוץ למצוא בסרטים של אפאטו ובסרטים בכלל בימינו – הגבר האינפטילי, כפי שהגדיר זאת פבלו. ראד גם מקשר את הסרט לסוג קונבנציונלי יותר של קולנוע – הבעיות שלו בסרט נעות בקצב סטנדרטי יותר והדילמות עימן הוא מתעסק מעט שחוקות יותר (ולא, קו העלילה הראשי של הדמות הנשית – אישה אשר לא רוצה להזדקן -הוא לא קו שחוק באיזושהיא מידה). הגבר הוא הגוון השפוי יחסית של הסרט, גם אם גס ואינפנטלי יותר מדי לפרקים, כפי שהקולנוע של אפטאו נוטה להיות. הנוכחות של ראד בסרט, גם קשורה להיבט חשוב אחר בקולנוע של אפאטו – תחושת הקהילה של שחקנים ויוצרים שהוא קיבץ סביבו. בסרט יש הופעות קטנות, וקטנות פחות, של מיטב השחקנים (והתסריטאים) שעבדו בפרוייקטים שונים שהפיק אפטאו. והוא יודע להתאים לכל אחד ואחת מהם רגעים קטנים שעושים חסד עם הכישרוון שלהם והמפגש האישי שלהם עם המצלמה.

אולם בניגוד מסוים למה שכתבתי עד כה, יותר משהקולנוע של אפטאו הוא קולנוע גס וילדותי, הוא קולנוע של רגעים קטנים מתוך חיים, תובנות על הדור הנוכחי והמצב הנכוחי בעולם. זהו בין היתר (אבל לא רק) סרט שדן בהשתלטות הסמארטפונים ומכשירי האלקטרוניקה האחרים על חיינו. או בדעיכת האמנות הבידורית המסורתית יותר, שמודגמת בסרט גם עם קריסת חברת המוזיקה של הגיבור וגם, בצורה מרומזת יותר, על ידי כך שהבת של הגיבורים צופה בכל הפרקים של "אבודים" במשך קצת יותר משבוע, דבר שנראה טבעי אך לפני מעט יותר מעשור היה נתפס כדרך לא סבירה לחוות סדרת טלוויזיה. העיסוק של אפטאו בעידן החדש מכיל לא מעט מלנכוליה וביקורת, אבל הוא לא תוקפני בשום אופן ובטח שלא דידקטי. אפטאו לא עוסק בביקורת, הוא עוסק בתיאור, או בהקצנה מסוימת של צדדים מצחיקים בקיום בקליפורניה במאה ה-21, צחוק שיש בתוכו גם עצב וגם השלמה.

הדבר נכון גם לגבי הנושאים המובהקים יותר בהם דן הסרט: הורות, התמודדות עם משבר אמצע החיים (כפי שמרמז השם הלועזי של הסרט) וקשיים בזוגיות אוהבת (כפי שמרמז השם העברי). סצנות שנראות תחילה כביקורתיות כלפיי הדמויות, מתגלות כסצנות המצדיעות לדמויות ובעיקר יוצאות עימן למסע ברגעים השגרתיים והמוזרים של החיים. בסופו של דבר, זהו סרט על זוגיות לא ממש מתפקדת, אבל כזו שעובדת היטב איכשהו. ניתן גם לומר כי מדובר בסרט לא מתפקד, אבל הוא עובד.

והוא עובד בין היתר כי בניגוד לכל מה שכתבתי עד כה ובניגוד לחלק מן התפיסה הרווחות לגבי הבמאי, בהיבט מהותי אחד אפטאו הוא בראש ובראשונה ממשיכה של הוליווד הקלאסית – המסר העולה מסרטיו, המקדש בסופו של דבר את ערכי המשפחה ומאמין כי יש אהבה בעולם. מבעד לכל הקשיים, האכזריות ההדדית וכשלי הגוף, הסרטים של אפטאו תמיד הופכים להיות סרטים רומנטיים ואופטימיים לגבי האפשרות ליצירת קשר. בדרכו, זה לא רק סרט השואל את דמויות המשנה מ"הדייט שתקע אותי" אלא כמעט רימייק של הסרט הקודם, שנושאים וסצנות ממנו ומיצירות אחרות של הבמאי שבים במפתיע בסרט זה, המהווה סוג של סיכום לכל היצירה שלו. בסופו של הסיכום הזה, יש בחיים הרבה מאוד הומור. ומאחורי ההומור הזה יש תכלית: הכל יחסים וטוב להיות ביחסים עם בני אדם אחרים, גם אם לפעמים מדמיינים את המוות שלהם.