כך הפך הגבר הרגיש של סרטי שנות התשעים לגבר האינפנטיל של הקולנוע העכשווי

סוד הקסם של הקומדיות הרומנטיות, שוכן בין היתר בכך שהן עוזרות לנו להבין מה זו מערכת יחסים זוגית ואיך לגרום לה להצליח. כלומר, ברור שאסור להיסחף אחרי אשליית האהבה המושלמת מהסרטים, אבל גברים ונשים בקומדיה הרומנטית מייצגים אידיאל מסוים (מונוגאמי הטרו-נורמטיבי) לשאוף אליו. עד כדי כך הדבר, שהפילוסוף האמריקני היהודי סטנלי קאוול כתב על זה ספר שלם. מבחינתו הקומדיות הרומנטיות לא רק מלמדות אותנו איך להיות בזוגיות, אלא גם מלוות, בתקופות מסוימות, את המצאתן של גבריות או נשיות חדשה. קאוול מספר שהקומדיה הרומנטית בהוליווד של שנות השלושים ראתה את הולדתה של "אישה מסוג חדש", שהתעוררה אחרי הפתיחות של שנות העשרים הסוערות ובעקבות המשבר הכלכלי שבא עם מפולת הבורסה הגדולה של שנת 29' ששלח לא מעט מהנשים הללו לשוק העבודה.

הקומדיה הרומנטית חיפשה דרך להתמודד עם השינויים הפמיניסטיים שערערו על המשוואה ביחסים בין גברים לנשים. האם ניתן לקיים מערכת יחסים רומנטית שוויונית, מקבלת ומכבדת? בשנות השלושים (שנים שבהן הומצאה בכלל הקומדיה הרומנטית), התשובה לכך הייתה כן. למעשה, נראה שהתשובה בסרטים היא תמיד כן. בגלל שלרוב, הקומדיה הרומנטית נגמרת ב"סוף טוב" (ההפי אנד שכולנו מייחלים לו גם בחיינו), הסרטים האופטימיים האלה מבטיחים לנו תמיד שבסופו של דבר נמצא את הזוגיות שאנחנו מקווים לה. לכן, השאלה היא לא "האם נמצא אהבה?", אלא מהן התכונות שמאפיינות את האדם הנכון בשבילנו. גברים אמורים לצפות בקומדיות רומנטיות וללמוד להיות הגבר הזה שכל אישה רוצה, נשים יכולות לצפות בקומדיות רומנטיות ולהבין מה עליהן לעשות כדי למצוא את אהבת חייהן. אם כן, איך ניתן להסביר שבשנים האחרונות יותר ויותר קומדיות רומנטיות מציגות גבר אינפנטילי, שלא מוכן להתבגר, מנסה להתחמק מאחריות וחי את חייו באושר כמו נער בן טיפש-עשרה גם כשהוא כבר נושק את גיל הארבעים?

המטרו האחרון
אחרי הגל הפמיניסטי של שנות ה-70 וה-80, נשים כבר לא מסתפקות בגבר המאצ'ו והדומיננטי של פעם. הן דורשות בן זוג שיהיה ראוי להן. אז הקומדיות הרומנטיות של שנות התשעים בדו את הדימוי של הגבר הרגיש, הקשוב, הפתוח, המטופח והעדין יותר. בן זוג יאה לאישה החדשה, המשוחררת, החזקה, השואפת לקריירה. למעשה, לפי התפיסה הקלאסית של גבריות ונשיות, הגבר הלך ואימץ לעצמו יותר ויותר תכונות שפעם נחשבו ל"נשיות". לגבר הזה היה חוש אופנה מפותח (מטרוסקסואל), הומור מעודן ויכול היה גם להיות שבור לב ובעל עומק רגשי. יו גרנט, טום הנקס, קולין פירת', ואף איתן הוק, ג'וני דפ ואחרים אתגרו את הגבריות של פעם וניסו להמציא מחדש מערכות יחסים רומנטיות. במקביל השתנתה גם תפיסת האבהות והאופן שבו הגבר משתתף במטלות הבית. האב מחליף חיתולים, שוטף כלים, משחק עם הילדים ופותח את ליבו בפני אשתו. סרטי דיסני הרבו לתאר את המהפך הזה בצורה די ישירה. אם בין שנות השלושים לשנות השישים דמויות דיסני היו צריכות להתמודד עם "מאמי אישוז" דרך דמויות "אימהיות" של מלכות, פיות טובות, מכשפות, אימהות חורגות ואימהות מסוגים שונים ("דאמבו", "במבי", "סינדרלה", "שלגייה ושבעת הגמדים") ורוב ככל הסרטים בדקו את הקשר בין הילד לבין האם, אז סרטי שנות התשעים העלימו את האם ואת מקומה תפס האב הרגיש והאוהב ("מוצאים את נמו", "במבי 2", "צ'יקן ליטל" ועוד). מה שעמד במרכז סרטי דיסני היה בדיקת האבהות החדשה, ומה שעמד במרכז הקומדיה הרומנטית זה השינויים שהגבר צריך לאמץ לעצמו כדי להפוך למושא האהבה של האישה החדשה.

השינויים האלה הם כביכול חיובים וכשאנחנו שומעים את המושג "הגבר החדש" רואים כי טוב. אבל למעשה כמו כל השינויים, גם אלה מביאים יחד איתם המון חרדות. עבור גבר שבנה את החברה בצלמו, אימוץ המנהגים של הגבר החדש בא יחד עם אובדן כוח, מעמד ושליטה. במונחים פסיכולוגיים, הגבר מאבד מגבריותו וכך מאבד את "הפאלוס". בפסיכולוגיה, בגדול, הפאלוס הוא הסמן לשליטה וכוח. מרבים לקשר את הפאלוס לאיבר המין הגברי, אבל למעשה מדובר במושג מופשט יותר. בעל הפאלוס הוא בעל העצמה והשליטה. וכך הפאלוס מסמל את הגבריות הדומיננטית, האיתנה של פעם. במובן זה, בעשרות השנים האחרונות הגבריות חוותה את אובדן הפאלוס, או במילים אחרות, סוג של סירוס תרבותי. מצד אחד סירוס חיובי בהחלט: הוא מתחיל להבין שהוא כבר לא יכול להטריד מינית נשים ולחשוב שזה בסדר ומקובל; הוא חייב לכבד גבולות; הוא חייב להתנהג בצורה קשובה יותר לאחרות; הוא חייב להשתתף במטלות הבית וגידול הילדים ובאופן כללי להיות שותף נאמן וטוב יותר. אך יחד עם זאת מגיעות החרדות, כי הוא מאבד חלק מהתכונות שנחשבו לגבריות ולמעשה הגדירו את הגבריות שלו. המאצ'ואיזם כמובן, מסרב למות ואם הוא גוסס, הוא מייצר טראומה אצל הגבר. ולכן, צריך למצוא דרך חדשה לממש את הגבריות שלך.

צעיר לנצח
אחד הדברים המאפיינים את החברה המערבית בעשר השנים האחרונות זה עיכוב ההתבגרות. פעם, גיל ההתבגרות היה שלב קצר יחסית בדרך לחיים המבוגרים. אלה היו השנים שבין הילדות לבין הבגרות. מהרגע שאתה מתחיל להרגיש שינויים בגוף ועד שאתה מתחתן, מוצא עבודה, מקים בית והופך לאבא. למעשה, מימוש הגבריות שלך הייתה כרוכה בהישגים האלה. הפיכה לפטריארך סימנה את מימוש הדרישות המגדריות שלך. מבחינה זאת, גיל ההתבגרות נמשך פחות או יותר מהגיל 12 ועד גיל 18 או 20 מקסימום. השאיפה הייתה לגדול, לכבוש את הריבוע שלך בעולם, להקים בית ולקחת אחראיות. בגילאים 19, 20 אנשים כבר התחתנו, עשו ילדים, מצאו עבודה קבועה והתמסדו. היום השינוי הגדול הוא שתחת הכותרת של "חופש" אנחנו מוצאים את עצמינו מנסים לשמר ולמשוך עוד ועוד את גיל ההתבגרות, להיות "צעירים לנצח". במקרים מסוימים, גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יחסית, כבר בגיל 10, ונמשך עד גיל 40 בערך. הרבה צעירים היום לא רוצים להתחתן, לא רוצים להביא ילדים, לא רוצים להתחייב. בעבור הגבר, הפטריארכאליות כבר לא מה שהייתה. ההתמסרות לחיי משפחה ולקיחת אחראיות נתפסת כמחניקה. התפיסה הכללית אומרת שאם הוא מקים משפחה הוא מאבד מהחופש שלו, לא יהיה לו זמן לעצמו, חיי המין שלו ייפגעו ויקרו לו עוד אסונות שקשורים בדרך כלל להפרשות גוף של תינוקות.

כלומר, הגבר החדש והרגיש הגיע עם תופעות לוואי – הוא מוצא את עצמו חנוק בתוך הדרישות החברתיות החדשות, שהן מכבידות ומעמיסות עליו. הוא איבד את השליטה והעליונות שלו ונהפך לעבד של מערכת שמועכת, דורשת להמשיך לעבוד ולפרנס בעבודות שנהיות כל פעם פחות מתגמלות, ואז, כשהוא חוזר הביתה הוא גם צריך לחלוק את האחריות על גידול הילדים עם האישה, לשחק עם הילדים, להחליף חיתולים, להשתתף במטלות הבית ועוד להפגין רגישות וסבלנות. הקומדיות הרומנטיות של השנים האחרונות מרבות להציג את המצב הבלתי אפשרי הזה כאסון לגבר. בדרך כלל באמצעות הדמות של "החבר של הגיבור" שהחליט להתמסד וכך הרס לעצמו את החיים ונהפך לאור אדום לאזהרה לגיבור הסרט שמזכיר לו לאן הוא לא רוצה להגיע. "רווק פלוס ילד", "אחי, אני אוהב אותך", "ג'ף שחי בבית", "החבובות", "הדייט שתקע אותי", "מת על המתים", "חיים בהחלפה" ועוד קומדיות רומנטיות רבות ומרובות מציגות בדיוק את הפורמולה הזאת. בצד האחד, הגבר שהתמסד, שלא מרוצה מחייו וחנוק בתוך בית עם אישה שרודה בו וילדים שמטפסים עליו. בצד השני, חבר הילדות שלו, לרוב גיבור הסרט, שממשיך להתנהג כמו ילד מתבגר: סקס מזדמן, התמכרות לאינטרנט ומשחקי מחשב, בילוי בחברת בובות ועוד.

כלומר, על פי הסרטים, הדרך לחמוק מהבעיות שמגיעות עם "הגבריות החדשה" וההתמסדות היא פשוטה: לא להתבגר. להמשיך להתנהל בחיים כאילו אין אחראיות ולדחות עוד ועוד את שלב האבהות והקמת המשפחה. אבל זה יותר מזה, כי פתאום מגלים שזה החלום הגברי החדש: נער מתבגר תלוי בהורים שלו ולא יכול לעשות מה שבא לו. גם לרוב אין לו מספיק ניסיון כדי לנצל את גילו עד תום. לעומת זאת, אם אתה בגילאי 20 ואף 30, מרוויח משכורת ראויה, אבל לא חייב כלום לאף אחד, אתה יכול לחיות חיי מלך. אתה יכול לגור לבד בדירה שלך, לעצב לך חדר של מתבגר, להביא מאהבות, לשחק כל היום במחשב בלי שיגידו לך כלום, לצפות בפורנו מבלי שצריך להסתיר זאת מההורים, ואף מדי פעם לנסוע לחופשה בחו"ל – כל החלומות לרשותך ולא צריך לתת חשבון לאף אחד. הדירות והחדרים של גיבורי הקומדיה הרומנטית החדשה מעוצבים כמו גן עדן לילדים מתבגרים. בובות של מלחמת הכוכבים, פוסטרים של סרטים אהובים, מוזיקה רועשת, מערכת פלייסטיישן או אקסבוקס עם גיטאר הירו ומה לא. למעשה, כאשר הגבר איבד את הפאלוס, הוא ויתר עליו בשמחה. במקום להתמודד עם החרדה שמעלה הגבריות החדשה בתוך זוגיות מחויבת, הוא דוחק אותה הצידה. הוא אומר, "סבבה, אני לא רוצה את הפאלוס, גם לא צריך. קחו אותו, רק תנו לי להמשיך להיות ילד".

למעשה, האופן שבו גבר מממש את גבריותו כיום, מעט השתנה. הוא כבר לא נמדד על ידי הקמת בית והבאת ילדים, אלא על ידי כמות החופש, הבילויים וריבוי הפרטנריות והסקס שהוא מצליח לצבור. בשנות השמונים, סרט כמו "ביג", שיחד עם "כשהארי פגש את סאלי" החלו לסלול את הדרך לגבריות החדשה, הציג את הפנטזיה הנשית שלמעשה, הגבר האידיאלי הוא ילד. על פי הסרט ההוא, ילד מלא שמחת חיים, מכבד ומעריץ אותך, מפגין רגישות, לא מפחד לבכות וגם יודע להקשיב לך ולהתעניין בך. מה שפני מארשל, היוצרת של "ביג" לא קלטה, זה שהגבריות אימצה את הרעיון הזה, עיוותה אותו, הקצינה אותו, משכה אותו אל תוך שנות האלפיים והפכה אותו על פיו. הגיבורים הרומנטיים שמגלמים כוכבים כמו סת' רוגן, ג'ייסון סיגל, פול ראד ועוד, הם כולם גברים חדשים, רגישים כפי שחלמה הדמות של אליזבת' פרקינס ב-"ביג", אבל עם תוספת חדשה – הם בעיקר גברים אינפנטיליים.

הגבר האינפנטילי
לצורך ההבהרה, ברור שגיבור הקומדיות (הלא רומנטיות) לאורך ההיסטוריה, תמיד היה ילדותי. מצ'אפלין דרך ג'רי לואיס ועד אדם סנדלר ובן סטילר. כלומר, הקומדיות הגבריות תמיד הראו את הדרך הקשה שהגבר צריך לעשות כדי להשאיר את הילדות מאחוריו ולהפוך לגבר בהתאם לדרישות החברה. לכן יש משהו מטריד שצף לו מתחת לפני השטח בכל הקומדיות הללו ומתאר את החוויה הטראומטית שגבר עובר בהפיכתו מצעיר למבוגר. בסוף הסרטים האלה, הקשר עם אישה אימהית, "בוגרת" יותר, עוזרת לו להפוך לגבר-גבר. לעומתם, הגברים של הקומדיות הרומנטיות חייבים להיות שרמנטיים יותר ומתוחכמים יותר – לאורך השנים היה בהם אלמנט ארוטי בולט שהפך אותם מלכתחילה למושא אהבה פוטנציאלי. אבל משהו השתבש בדרך, והקומדיה הרומנטית החדשה אימצה במידה מסוימת את המודל הזה מהקומדיה הגברית של גבר אינפנטילי ואישה בוגרת שמבקשת מהגבר שלה להתבגר. בדרך כלל, בקומדיות הרומנטיות החדשות הגבר לא צריך "לכבוש" את ליבה של האישה, הוא כבר עשה זאת באמצעות הילדותיות שלו. כתוצאה, דרמת ההתבגרות של הגבר נהפכת למרכז סביבו הקומדיה הרומנטית החדשה סובבת. הסרטים מראים אישה אחראית ואף רודנית, והגבר הוא זה שצריך להשאיר את החופש והילדותיות שלו מאחוריו כדי לשמור על הקשר. ב"מת על המתים", המעבר הטראומטי הזה מהילדות לבגרות מומשל למתקפת זומבים. גיבור הסרט המגולם על ידי סיימון פג צריך להיפרד מההתנהגויות הילדותיות שלו ולהפוך לגבר-גבר, אך לשם כך הוא צריך לגבור על אפוקליפסת זומבים שתוקפת את לונדון. ב"הדייט שתקע אותי" לילה חד-פעמי מכריח את סת' רוגן להתמודד עם הריון זוגתו הלא מתוכנן ולשנות את סדרי חייו. ב"החבובות" איימי אדמס עוזבת את ג'ייסון סיגל ומבקש ממנו להחליט האם הוא גבר… או חבובה. השיר "גבר חבובה" הוא אחד השיאים היפים של הסרט ומזקק את כל התוכן של הקומדיות הרומנטיות העכשוויות.

הגיבורה בקומדיות הרומנטיות הללו רוצה שהגבר הילדי והרגיש שלה יהיה גם מבוגר אחראי. הוא צריך להציע לה נישואין, להסכים לעשות ילדים, למצוא עבודה טובה ועוד. מכיוון שהסרטים האלה בסופו של דבר מנסים להרגיע את החרדות הגבריות ומושכים אותנו להבין שהמצב האינפנטילי הוא מצב בועתי ובעייתי, הם מכוונים אותנו גם לקבל כי למרות הקשיים הרבים, יש יותר ערך במחויבות, באבהות, באחראיות ובהתמסדות. מסיבה זאת הקומדיות הרומנטיות החדשות לא רק מייצגות סוג של שמרנות חדשה, אלא בעיקר מציגות סוג של מיזוגיניה חדש, שבה הגבר האינפנטילי מוכנע על ידי אישה עריצה או מסרסת. הקומדיות הרומנטיות החדשות מנסות למצוא את האיזון בין אחראיות לבין חופש, ובין בגרות וילדות, אבל בדרך שוכחים שקשרים זוגיים הם הם ההרפתקה ולא הסוף שלה. קשרי אהבה לא מסרסים, אלא מרוממים, בעיקר כשהכנות והכבוד ההדדי מנחים אותם. חיסול הרומנטיקה (לרוב, הסרטים האלה פחות שמים דגש על ההיבטים הרומנטיים), פוסלים את היכולת של הסרטים האלה להמציא עבורנו, לא "גבריות" או "נשיות" חדשות, אלא מה שאנחנו באמת זקוקים לו: רומנטיקה חדשה.

הטקסט הנ"ל פורסם בגרסה מקוצרת בגיליון עכבר העיר בתאריך 21.2.2013 ובאתר עכבר העיר