"אור לאחר החשכה", סקירה

ייתכן ולפעמים פסטיבלי קולנוע אינם המקום האידיאלי לחוות "סרטי פסטיבלים" – זו הדרך שלי להסביר מדוע כמה אנשים שאני מאוד מעריך את דעתם סנטו במהלך ואחרי פסטיבל קאן בסרטו האחרון של קרלוס רייגדרס "אור לאחר החשכה" (Post Tenebras Lux), סרט שהיה עבורי חוויה רוחנית עשירה. אולי בקצב של כמה סרטים ביום צריך קצת מנוחה עבור סרט כזה, שחשוב להיות במצב רוח המתאים לקראת ובמהלך הצפייה בו, גם אם קשה לפעמים להגדיר מהו אותו מצב רוח.

יש לומר זאת כבר בפתיחה: זה סרט שרבים, יותר נכון רובם, לא יאהבו. זה סרט שלא מתאמץ יותר מדי להסביר את הכוונה שלו או את העלילה שלו, אשר חלקים מהותים ממנה כלל לא נראים בפריים וחלקים ממה שכן נראה לא מתקשר אליה בהכרח. זה סרט שיכול לעצבן את הקהל רק מעצם יחס המסך בו הוא מוצג, או סוג עדשות הצילום בהם נעשה שימוש. זה סרט שקצת קשה לי להסביר מה טוב בו. הסרט הזה הוא במקרה אחת מחווית הצפייה הכי ייחודיות ועשירות שהיו לי, סרט שאני לא יכול להשוות אותו לשום דבר אחר, לא של אותו במאי ולא של אף יוצר אחר. הסקירה הזו תנסה לתת מעט מן הטעם של החוויה הרוחנית שהיה עבורי "אור לאחר החשכה". לניסיון פענוח נוסף את עולמו של קרלוס רייגאדס, פנו לראיון של פבלו.

לאדם הלא דתי ו/או הלא מאמין, קולנוע יכול להיות סוג של דת. אם לא דת, סוג של חוויה מיסטית, ו"אור לאחר החשכה" הוא סוג של הרהור מיסטי. לא מדובר בסרט על הקשר של האדם עם הטבע ועם כדור הארץ (אף כי המימד הזה קיים בסרט) אלא בסרט על בני אדם אלימים, אכזריים, עם בעיות לא פשוטות בחיים, אבל מעל הכל, סרט מיסטי. סרט שגורם לך לחשוב על הדרך בה אתה חווה את העולם ואת הקולנוע, או את שניהם ביחד, בהנחה כי אכן קיים הבדל בין התחומים.

הסרט הזה הוא לא רק על מה רואים, אלא גם על איך רואים. זאת משום שכבר מן ההתחלה, אנו שמים לב לא רק לדימויים, אלא גם לאופן בו הם מוצגים: בעוד הקולנוע נוטה מאז שנות החמישים למסך רחב או למסך רחב מאוד, "אור לאחר החשכה" מתעקש לראות נופים עוצרי נשימה והתרחשיות בעלילה בדווקא באמצעות מסך צר מאוד ובאמצעות עדשות שמעוותות חלק מן התמונה ובכך מצמצמות אותה עוד יותר.

אולם, "אור לאחר החשכה" אינו סרט רפלקסיבי בהכרח ובוודאי שאינו סרט מנוכר. הוא מנסה לסחוף את הקהל לעבור מסע רגשי עם הגיבורים הפגומים שלו ועם הטבע הפגום שהוא מציג. גיבור הסרט הוא בן המעמד הגבוה-יחסית במקסיקו, בן לתרבות אירופאית-בורגנית הבונה את ביתו באזור של בני מעמד נמוך הקשורים יותר לתרבות הילדים, או אפילו להעדר תרבות. אבל הסרט (אולי בניגוד לגיבור שלו) לא מתנשא ובין הגוונים הדקים של פערי עולמות הוא בונה מערכת של דרמות עדינות הנרמזות דרך אירועים שגרתיים ולכאורה ולא שגרתיים בעליל. הכל מועבר בקצב איטי, עם מינימום שיפוטיות של המצלמה והשארת מקום לרגש ולמחשבה מצד הקהל.

אבל כל קריאה בסרט תהיה מוגבלת לעיני המתבונן וגם לעיני ההתבוננות עצמה, כי במקרה הזה הדימויים הם לא רק המשמעות שלהם, אלא גם הדימויים עצמם. סצנת הפתיחה המהפנטת עוקבת אחר ילדה-פעוטה, הרצה בטבע ומציינת את החיות שעוברות לידה. זוהי סצנה מרהיבה ביופיה במיוחד לקראת סופה, לאחר שהיא מתחלפת או משתלבת בסופת ברקים. לאחר מכן אנו חוזים באור יפהפה, הבוקע מדלת בית בורגני, אולם מתוך האור הזה פוסעת דמות מצויירת מאיימת – ספק שטן או מלאך מוות. ואז אנו חוזים בחיי השגרה, בעבודה באוזר לא מפותח. או בחיי משפחה, או זוגיות במשבר. הסרט כולל קפיצות מופשטות בזמן בחלקו הראשון, המובילות לסוג של לכידות עלילתית בחלקו השני, לכידות עלילתית אשר מצליחה להוביל למספר שיאים רגשיים בסיום. יש בסרט בגידות באמון, פשעים, ניכור, חולי, אהבה, חמלה, וחשבון נפש – כל אחת מן המילים הגדולות הללו לא בדיוק נאמרת, אבל נבחנת מכמה כיוונים שונים.

אם התיאור שלי נשמע לכם מבולבל זה רק משום שהדרך היחידה לספר את הסרט הזה בצורה הגיונית היא לחוות אותו. הסרט עצמו מדבר חזק יותר מן התיאור שלו. ניתן כמובן לנתח בו לא מעט דברים – למשל השזירה של סצנות רוגבי נערים (אולי מעברו של הגיבור, אבל לא בטוח) שמקשרות את תרבות הספורט לאירופאיות בריטית, שכוללת גם חתירה לניצחון אך גם אלימות הנוכחת במשחק. או סצנת האורגיה המדוברת (בהנחה שיש דיבור על הסרט הזה) המתרחשת כנראה בצרפת אבל ייתכן שרק בחלום. בכלל, לא ברור עד כמה חלק מן הסצנות בסרט שייכות למציאות העלילתית. חלקן יכולות להיות פנטזיה של הדמויות, חלום או אפילו פרשנות של הבמאי להענקת מימד נוסף לדמויות. אשתו של הגיבור, למשל, חווה סיפוק מיני באורגיה אבל בסצנות אחרות לא רוצה לשכב עם הגיבור ,שבעצמו זקוק לגירוי פורנוגרפי על מנת לחשוק באשתו.

ניתן לומר כי זהו סרט על זוגיות, או מערכות יחסים בכלל. דקות הסיום המהפנטות ושוברות הלב של הסרט מציגות, בין היתר, מערכת יחסים רבת רבדים בין הגיבור לבין אחד מפועליו, מערכת יחסים שמובילה לסיום קשה ופשוט, לא שגרתי בכל אופן אפשרי. סיום שהיה נראה תלוש בכל סרט אחר, אבל הסרט הזה נראה בעיקר כמו המשך של טבע העולם וטבע האדם. בכותרת הסרט האור גובר על החשכה. החשכה יכולה להיות המוות או החולי, הנוכחים בסרט, או גם חיי המעמדות השונים והפערים בין בני זוג. או האלימות ויצר ההרס העצמי, תכונות הקיימות בכל הדמויות בסרט שאנו לומדים להכיר, או להכיר במידה מוגבלת. האור יכול להיות אמנות. או השחרור המגיע עם המוות. הוא היכולת להשתחרר מן החוויה. או הילדים. או כל מה שתרצו.

אני לא יודע עד כמה הבנתי את הסרט, אבל חשתי את הסרט. אני עדיין חש אותו. הוא היה עבורי מדיטציה, או שער לחלק אחר מעצמי. חוויה רוחנית-מיסטית, לאו דווקא בידורית, אלא יותר חיפוש עצמי יחד עם יצירת האמנות. חלק ניכר מן המחשבות שצצו בי בעקבות "אור לאחר החשכה" לא נוכחות בטקסט זה כי הן לא רלוונטיות לסרט, אלא רק לדרך בה הוא השפיע על האופן בו אני תופס את חיי, את העולם ואת הקולנוע. שוב, בהנחה שבאמת יש הבדל מהותי בין המונחים הנ"ל.