"כוננות עם שחר", סקירה

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty), סרטה החדש של הבמאית זוכת האוסקר קתרין ביגלו, מעורר לא מעט תשומת לב ודיונים, אשר לא כולם קשורים לקולנוע. בהתחלה, הימין האמריקאי האשים את ממשל אובמה (או את ה-CIA) בהדלפת מסמכים מסווגים ליוצרי הסרט. אחרי זה, הסרט הפך לפייבוריט לאוסקר – וירד מן המעמד הזה בעקבות תלונות של השמאל האמריקאי על כך שהסרט מצדיק ומאדיר שימוש בעינויים כאמצעי להשגת מידע (או סתם בגלל שיוצרי הסרטים פחות אהבו את הסרט מן המבקרים). בלי קשר לעובדה שתמיד מעניין לראות מה עושים יוצרים אחרי סרט שזכה להצלחה גדולה, בטח אם מדובר באישה היחידה עד כה שזכתה באוסקר, השבה לשתף פעולה עם אותו תסריטאי.

היה עבורי די בלתי אפשרי לנתק את עצמי מן השיח על הסרט במהלך הצפייה בו, ואולי זה רק עזר לחוויה האמביוולנטית של אותה צפייה. יש הרבה סוגיות אמנותיות שהסרט מעלה שאני עדיין לא סגור לגביהן. מצאתי בו לא מעט דברים שעבדו, לא מעט דברים שיכלו לעבוד יותר טוב וסימן שאלה מוסרי שאני לא יודע אם אני יכול להצדיק – או להבדיל, אם אני מושפע מדי מדעות אחרים בביקורות עליו, בעוד הסרט מעלה למעשה תמונה מורכבת יותר. כך או כך, מדובר בסרט שמעניין לדון בו.

כתבתי "סרטה של קתרין ביגלו", אבל שייך לא פחות לשותפה ליצירה, התסריטאי מארק בול. ביגלו ידועה לא מעט שנים כבמאית טכנית מוצלחת מאוד, בעיקר של סרטי פעולה. את הקפיצה שלה לתואר יקירת הביקורת ומועמדת תמידית לפרסים היא עשתה יחד עם בול, שהוא תסריטאי די חריג בנוף הקולנוע האמריקאי. למעשה, התחושה שלי הינה שהוא יותר עיתונאי מתסריטאי. אני לא אומר זאת משום שהוא החל את דרכו כעיתונאי – או משום שהתסריטים ל"מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר" החלו כתחקירים עיתונאיים – אלא משום שבמידה רבה הם נשארו כאלו. או לפחות, הם יותר דומים לרצף כתבות מאשר לתסריט הוליוודי שגרתי.

ב"מטען הכאב" היה בכך משהו מעט חדשני ומרתק – סרט מלחמה הבנוי מאפיזודות שהקשר ביניהן די רופף, ובמקום תהליך של שינוי בדמות, ראינו תהליך של הישארות באותו מצב, עם כמה סצנות שיצרו מתח דרמטי רגעי, אך לאו דווקא התפתחות. הקשר בין מערכה למערכה בסרט ההוא היה רופף עד לא קיים. גם "כוננות עם שחר" החל את דרכו כנראה כתסריט כזה – תיאור של אישה אשר מנסה לתפוס את אוסמה בין לאדן ולא מצליחה. במהלך העבודה על הסרט המציאות השתנתה ולפתע יש בסרט עלילה המציגה התפתחות דרמטית בנויה – אבל לא ממש. כפי שיש סצנות שתורמת להתקדמות העלילה, יש בסרט הרבה סצנות שעומדת בעיקר בפני עצמן – רובן טובות אגב – אבל הרצף המשולב הופך לארוך ומתיש.

המסר של הסרט הקודם היה "המלחמה היא סם" והוא גם פחות או יותר גם המסר של הסרט הזה. אמנם, כאן לא מדובר במנטרל מטענים אלא בסוכנת חשאית המנסה ללכוד בן אדם (ואת האנשים הקשורים לו) גם כאשר מוטלות עליה משימות אחרות, המקבלות חשיבות גבוהה יותר מן הממונים עליה. במהלך הצפייה בסרט, הייתה לי תחושה כי את הסרט הזה כבר ראיתי מאותם יוצרים. זה שהסיפור החדשותי הפעם יותר ידוע, עדיין לא הצליח לשמור על רמת מתח אחידה עבורי.

בכל זאת, חייבים לציין כי חלק ניכר מן הסצנות בסרט אפקטיביות מאוד וכי ביגלו מצטיינת כתמיד גם בבניית אקשן וגם בהדרכת שחקנים. ברגעיו החזקים של הסרט – ויש לא מעט כאלו – הוא אכן מורט עצבים למרות שמדובר בסיפור שהסוף שלו כנראה ידוע כמעט לכל צופי הקולנוע. כשמדברים על נקודת חוזק חייבים גם לציין את ג'סיקה צ'סטיין. לא ברור איך היא הספיקה לעשות כל כך הרבה סרטים שיצאו בשנתיים אחרות ולהיות שונה ומעולה בכל אחד ואחד מהם. גם לא ברור איך עולם הקולנוע הסתדר בלעדיה. צ'סטיין מצליחה לקחת את הסרט על כתפיה ולהקנות אמינות לדמות שמופיעה כמעט בכל סצנה, למרות שמלבד "חזקה, נחושה ואובסיסיבית" אני לא יודע אם יש לי יותר מדי מה להגיד עליה. אבל צ'סטיין מהפנטת בגילומה, כפי שהיא עושה תמיד. גם שחקני המשנה עושים ברובם עבודה טובה.

לגנות הסרט, חייבים להתייחס לאורכו. בעיה אשר הוא חולק עם יותר מדי סרטים שיצאו השנה – שעתיים וחצי זה קצת, או הרבה, יותר מדי בשביל הסיפור הדי מונוטוני שהסרט הזה מעביר. גם חלק ניכר מן הסצנות החזקות בסרט נמשכות יותר מדי זמן, שלא לדבר על סצנות שניתן היה להסתדר בלעדיהן. זה לא שיש חלקים בסרט שעשויים לא טוב, אלא שהוא פשוט לא מצדיק את האורך שלו. אולם, מדובר בסרט שהסגנון שלו מפלג קהלים – אני יכול בהחלט להבין את כל מי שיהיה מרותק לכל פריים ופריים בסרט, אך גם את מי שהשתעמם בכל רגע, כולל הקטעים שהיו מוצלחים בעיניי.

כל החסרונות של הסרט היו בטלים, אם הייתי בטוח מה הוא מנסה להגיד. התחושה שלי היא שביגלו היא במאית בלי עמדה אידיאולוגית, שזה דבר שהוא לא פעם מרענן (וכך זה היה בסרט הקודם), אבל בסרט שדן בנושא שהוא עדיין שנוי במחלוקת, ייתכן והיה מקום לגישה מעט יותר מעמיקה.

שתי סוגיות מוסר מרתקות עולות בסרט – שתיהן לדעתי בצורה לא מספיק מפותחת. הסוגיה הראשונה – האם מצוד אחר בין לאדן הוא אכן מטרה שצריכה להיות בעדיפות ראשונה ולא מטרה שמונעת בעיקר על מנת לספק את יצר הנקם, דבר אשר בא במידה מסוימת על חשבון בלימת הטרור, שהוא חזק הרבה יותר מאדם אחד. השנייה, אשר עולה לדיון כבר בדקות הפתיחה של הסרט – האם המטרה מקדשת את כל האמצעים, כולל עינויים קשים מאוד של אנשים שלא בהכרח יודעים משהו.

ייתכן ואין בסרט אמירה על נושאים אלו ויתכן ויש. אם אין – זה דווקא די מרתק, ולקהל נותר לפתח משמעות לבדו. לצערי, אני חושב כי בסרט יש אמירה לכיוון אחד – כיוון המצדיק את הגיבורה ובעיקר מהלל את כוחות הביון האמריקאי, בעיקר מפני שאמריקה היא בצד הצודק. אני לא בטוח מהי עמדתי לגבי הסוגיות המועלות בסרט, אבל הן סוגיות מורכבות ואם הסרט הרגיש לי לפרקים כסרט תעמולה – אז מדובר בפספוס במקרה הטוב, או בסרט פשיסטי. מצד שני, יש כמה רגעים קטנים בסרט של אמביוולנטיות ואת תמונות הסיום שלו ניתן לפרש בכמה דרכים, כך שניתן אולי לפטור את היוצרים בכך שהם לא התכוונו להציג אמירה חד מימדית והם כן רצו לעורר מחשבה. אם כך הוא הדבר, קשה לי לומר כי הם הצליחו – כי אני לא יודע עד כמה המחשבות שלי בנושא נובעות מן הסרט ולא מן הרתיעה שלי מחלקים ממנו או מן הדיון שהתפתח סביבו.

בסופו של דבר, הסרט מתיימר להיות עיתונאי וריאליסטי, אבל אני לא בטוח עד כמה הוא באמת אמין ואם הוא לא מציג, תחת תחפושת של עלילה לאו-דווקא לינארית ומתיחת הזמן – עמדה אישית אידיאולוגית. מעניין להשוות את הסרט ליצירה כמו "לינקולן" של ספילברג, יצירה העשויה בסגנון הוליווד קלאסי הרבה יותר ומציגה את האידיאולוגיה שלה בצורה ישירה ובלי תחפושת. קהל הצופה בסרטו של ספילברג יודע מהי עמדת היוצרים ויודע כי הם מנסים להעביר אותה בצורה מודגשת. כחובב קלונוע "אמנותי" אני אמור להעריך יותר את סרטה של ביגלו. בפועל, אני חושב שהסרט של ספילברג לא רק סוחף יותר, אלא גם מרשים יותר ומאתגר יותר את המחשבה.

ולסיום: כותרת הסרט באנגלית, "Zero Dark Thirty" מתייחסת לשעה בו החל המבצע ללכידת/חיסול בין לאדן – חצי שעה אחרי חצות הלילה (00:30). מישהו יודע למה לעזאזל מתייחסת הכותרת העברית שלו?