לקראת "עומד אחרון": הקולנוע של קים ג'י-וון

ההתרגשות הגדולה שלי לקראת עלייתו לאקרנים של סרטו החדש של ארנולד שוורצנגר – שמסמן את הקאמבק הגדול שלו בתפקיד ראשי אחרי שנים בפוליטיקה – מוצלת רק על ידי ההתרגשות העוד יותר גדולה שלי לקראת יציאתו לקולנוע של סרטו ההוליוודי הראשון של אחד מגדולי במאי דרום קוריאה – קים ג'י-וון. וכן, למרות שזה נשמע בלתי הגיוני, מדובר באותו הסרט: "עומד אחרון" (The Last Stand) – ושיתוף הפעולה המצופה בין קים לבין שוורצנגר דווקא מרגיש לי טבעי לחלוטין.

קים משתייך לדור של במאיי קולנוע קוריאנים שמזוהה עם מה שכונה "דור 386". אנשי "דור 386" הם אנשים שנולדו במהלך שנות ה-60 של המאה העשרים (משם ה-6 שבמספר), היו באוניברסיטה בשנות השמונים (ה-8) והחלו להשפיע על החברה והתרבות הקוריאנית בשנות השלושים לחייהם (ה-3). למעשה, הכינוי נדבק בתחילת שנות התשעים, כאשר אמנים, אנשי עסקים, אנשי תרבות ועוד אנשים בני הדור הזה החלו להיות בחזית החברה הקוריאנית ולהוביל אותה בדרך של התפתחות, שינויים, קידמה והצלחה ברחבי העולם יחד עם התבססות הדמוקרטיה במדינה. בכינוי נולד גם כי באותה התקופה יצא מעבד המחשבים "386" שנחשב למחולל מהפכה בעולם המחשבים האישיים בשל המהירות והעצמה שלו. ואכן, הדור הקוריאני הצעיר של כניסת הדמוקרטיה והגלובליזציה הקוריאנית ניחן במהירות, דינמיות ועצמה – מילים שגם לא במקרה די מתאימות לתיאור הקולנוע של קים ג'י-וון ושל בני דורו. קים ג'י-וון משתייך לדור שגדל תחת דיכוי טוטליטרי, ראה את קוריאה מתפתחת, לחם כדי להפיל את הדיקטטורה, והביא לשלטון את המנהיג "DJ" (קים דה-ז'ונג) שהצית תהליך מדיני של הידברות עם צפון קוריאה.

מבחינה קולנועית, קים היה חלק משינויים קריטיים בתעשיית הסרטים כאשר נכנס אליה בדרך לא מקובלת. באותה התקופה (שנות התשעים) עדיין היה נהוג בקוריאה שיוצר סרטים מתחיל כעוזר במאי זוטר והולך ומתקדם בסולם התפקידים עד שמקבל הזדמנות להיות במאי. קים דילג על כל השלבים ועשה את סרטו הראשון כאשר היה לו מעט מאוד ניסיון על סטים. האגדה מספרת שלאחר תקופה ארוכה כבטלן וסטלן שלא ממש התעניין בענייני פרנסה, יום אחד, נקלע לתאונה עם המכונית שלו וכתוצאה הוא היה זקוק לכסף בעבור התיקונים. פתאום ראה מודעה שמודיעה על תחרות תסריטים והחליט שהדרך הטובה ביותר להשיג את הכסף שהוא זקוק לו זה לשלוח שני תסריטים לתחרות. אחד מהם זכה, וחברת ההפקה החליטה לתת לו הזדמנות לביים את הסרט בעצמו, מה שהפך להיות קומדיית האימה "משפחה שקטה" (The Quiet Family), מ-1998.

ההומור השחור והיכולת הויזואלית של קים בלטו במיוחד בסרט הביכורים שלו. קאסט רחב של שחקנים שכלל את צ'וי מין-סיק (בעתיד יופיע ב-"אולדבוי") וסונג קאנג-הו (בעתיד יככב ב-"זיכרונות מרצח") גילם משפחה רחבה שעוברת להתגורר על הר כדי לנהל שם בית הארחה. הבעיה היא שכל לקוח חדש שמגיע, נמצא בבוקר למחרת מת בחדרו והמשפחה צריכה להיפטר מהגופות. העלילה, כמובן, רק הולכת ומסתבכת.

ואמנם קהל הצופים שעוקב כיום אחר הקולנוע הדרום קוריאני יודע שסרטי אימה הם לא דבר יוצא דופן שם, אך בזמנו, קומדיית האימה של קים נחשבה לפורצת דרך – סרט משונה בנוף הקולנוע הקוריאני שנטש את הז'אנרים הללו מזה שנים רבות. זאת אומרת, מבחינה קולנועית, קים משתייך לדור שעשה את המהפכה בקולנוע הקוריאני המיינסטרים כאשר אימץ ז'אנרים כמו סרטי פשע, פעולה, מערבונים, אימה ועוד. לצדו החלו לפעול פארק צ'אן-ווק ("אולדבוי"), אים סאנג-סו ("לגמור עם הנשיא"), בונג ג'ון-הו ("זיכרונות מרצח"), יו-הא ("קרנבל מלוכלך"), ז'אנג ג'ון-הוואן ("הצילו את הכוכב הירוק") ואחרים. מה שמשותף לדור הבמאים האלה (386) הוא שכולם גדלו תוך זלילת התרבות האמריקאית והמערבית. הם ראו בטלוויזיה ובקולנוע סרטי פעולה, אימה ומדע בדיוני הוליוודיים בתקציבים גבוהים ובתקציבים נמוכים, הקשיבו למוזיקה מערבית ועוד. לעומת הדרמות הפוליטיות-חברתיות או המלודרמות הארוטיות שנהגו לעשות בקוריאה  בשנות השמונים, החבר'ה האלה חלמו לעשות קולנוע ז'אנרי בתקציבים גבוהים. ובסוף שנות התשעים, תעשיית הקולנוע הדרום קוריאנית הייתה מוכנה לקבל אותם, עם מפיקים ומקורות הפקה גדולים שאיפשרו להם להתפרע ולממש את חזונם הויזואלי.

מלך הטריקים

ההתאהבות שלי בשחקן הנפלא סונג קאנג-הו היא זו שהובילה אותי לראות את סרטו השני של קים ג'י-וון, "מלך הטריקים" (The Foul King) משנת 2000, עוד לפני שלמדתי להעריך אותו בתור במאי. בסרט, סונג מגלם עובד משרד שסובל מהשפלות מידי הבוס שלו. כל פעם הבוס תופס אותו מאחורה ונועל אותו בנעילת זרועות שסונג המסכן לא מצליח להשתחרר ממנה. כדי לשים קץ להשפלות, הוא מחליט ללמוד היאבקות בסגנון WWE וכך מתגלגל להיות "מלך הטריקים" שחקן די עלוב במופעי היאבקות שונים. עם זאת, ההופעות הללו מביאות לו תהילה מסוימת ומחזירות אליו את תחושת הערך העצמי והגבריות הפוטנטית. היכולות הפיזיות והקומיות-טרגיות של סונג משוחררות מכל רסן בסרט הזה, שאמנם הוא לא אחיד ברמתו, ולפרקים אף מרגיש טיפה ארוך, ועם זאת, כמיטב המסורת של קים, ניתן למצוא בו מלא הברקות. קים יודע לשים את המצלמה בזוויות מעניינות ומפתיעות ולייצר התפעלות אצל צופיו. למעשה אם צריך להתחיל להגדיר את הסגנון הקולנועי של קים ג'י-וון, אז שם הסרט הזה יושב עליו כמו טייץ צמוד. קים מצליח כל פעם מחדש לשלוף משרוול המצלמה שלו טריקים מפתיעים, ואם מבחינת המבנה הסיפורי הוא לא תמיד מגובש, כישרון הבימוי שלו והיכולת להמציא סצנות שיא מבריקות, מצליחים לגרום לנו לקבל את נפילות המתח והטרחנות הנרטיבית שלעתים פוקדת את סרטיו.

אך אם בשני הסרטים הראשונים הוא השתעשע עם הקומדיה, ונראה שבעיקר מדובר בבמאי של רגעים טובים יותר מאשר במאי של סרטים טובים – אז בסרטו השלישי משנת 2003 קים עולה מדרגה ומביים סרט אימה אווירתי-תודעתי סוחף. "סיפור של שתי אחיות" (A Tale of Two Sisters) מספר אכן על שתי אחיות שמגיעות להתגורר עם אביהן לבית גדול ומבודד. בבית נמצאת המאהבת של אביהן, שתהפוך למעשה לאימן החורגת. קים לוקח מוטיבים של אגדות עם (הסרט עצמו מבוסס על אגדה קוריאנית עתיקה) ומשחק איתם כדי לייצר סרט בעל יופי ויזואלי מהמם שמתנגש עם החרדות האיומות שחשות גיבורות הסרט. למעשה המתח הזה בין יופי לבין חרדה הוא המוטיב המרכזי של הסרט שעוסק בין היתר בהתבגרותן וגילוי מיניותן של הנערות. מציאות ופנטזיה מתערבבות באמצעות חלומות, הזיות, הופעות של רוחות רפאים, וחוסר יכולת להכריע מה אמיתי ומה לא. רוב הסרט מתרחש בתוך הבית וקים מצליח להשתמש במרחב בצורה מבריקה כדי לייצר הפתעות הקולנועיות המעצימות את האימה וההבהלה. אך הכי חשוב, הסרט עובד לא רק בזכות הטריקים וההפתעות, אלא בשל היותו יצירה שלמה.

היופי הויזואלי של הסרט מזכיר יצירות של אלמודובר ו"סיפור של שתי אחיות" זכה לכינוי "אימה של טאפטים" בגלל שהתחושה היא שמה שמייצר את האימה זה למעשה התפאורה ועודף היופי המוזר שסובב את הדמויות. אחד הדברים המפתיעים בסרט, הוא שהרבה נערות מתבגרות אימצו אותו ונהרו לראות אותו באולמות. דבר יוצא דופן בהקשר של סרטי אימה. לכן, הסרט הוגדר כבעל "רגישות נערתית". כמובן, המון סרטי אימה שמים במרכז העלילה נערה מתבגרת או אישה צעירה שצריכה לשרוד את ההתקפה של מפלצת-רוצח סדרתי. ועם זאת, קשה להגיד שהסרטים האלה נותנים ביטוי לרגישות של הנערה המתבגרת הזו. לעומתם, קים מצליח ב"סיפור של שתי אחיות" לייצר סרט מסוג אחר, סרט אימה שהרגש המרכזי בו הוא לא רק חרדה, אלא בעיקר עצב. ויש בכך משהו מהפנט ומפעים, ובסופו של דבר גם מעורר מחשבה.

הצתה מאוחרת

אני חייב להודות שלעומת במאים אחרים של הגל הקוריאני של שנות האלפיים, את קים ג'י-וון גיליתי בהצתה מאוחרת יחסית. בערך ב-2005 כשראיתי לראשונה את "סיפור מריר מתוק" (Bittersweet Life). צפיתי בסרט כי חלק ניכר מן העבודים באוזן השלישית דיבר עליו בהתלהבות והשווה אותו ל"אולדבוי" (שהוקרן בארץ שנה לפני כן תחת השם "שבעה צעדים"). ההשוואה לסרטו המופתי של פארק צ'אן-ווק הייתה לא הוגנת עבור קים, וגם הקיטלוג של "סיפור מריר מתוק" כסרט "נקמה" לא היטיב עימו. הרי מדובר פחות בסרט נקמה ויותר בסרט על אדם נבגד שעולמו מתמוטט ומתחיל במסע הרס חיצוני ופנימי כדי למצוא תשובות, הסברים והגיון לחייו. כשראיתי את הסרט לראשונה קצת התאכזבתי, הוא נראה לי מעט שטחי וציפיתי למשהו אחר – לא הבנתי שמדובר ביצירה קולנועית מבריקה ופילוסופית. למשל, לא ראיתי כיצד קים ג'י-וון קושר בין הדמות הראשית שלו לבין "הסמוראי" של מלוויל. גיבורו בודד, חסר רגשות, נאמן וצייתן, ויום אחד מגלה שיש לו אישיות, מחשבות ורגשות משלו. הסרט מבקש לבדוק כיצד מתמודדים עם עלייתו של רגש. וכיצד הרגש המציף הזה מתחיל למוטט את המערכת שהעניקה ביטחון ואיזון בחיים. גיבורו של "סיפור מריר מתוק" עובר מהפך פנימי כל כך קיצוני שנהפך למהפכה חיצונית.

"סיפור מריר מתוק" מספר על סון-וו, חייל בג'ופוק (מאפיה קוריאנית). איש קר שנמצא תמיד בשליטה ופועל בנאמנות מוחלטת לבוס שלו. יום אחד, הבוס נוסע ומבקש ממנו שבהיעדרו יעקוב אחר חברתו הצעירה שכן הוא חושד שהיא בוגדת בו. "אם היא בוגדת, תהרוג אותה על המקום" הוא מצווה עליו. בין היתר הסרט עוסק במשבר במערכת הערכית ההיררכית הקונפוציאנית הקשוחה והעתיקה ששלטת בחברה הקוריאנית מאות שנים. במערכת שכזו, סירוב הוראה מהבוס, משמעו למוטט את כל המוכר ולסכן את החברה כולה. זה אומר להעיז לצאת נגד המצופה ממך, ולפתח ראיית עולם אינדיבידואליסטית. ככל שחזרתי וצפיתי בו שוב ושוב, "סיפור מריר מתוק" רק הלך ונהיה מורכב ומרתק יותר. ברור שמדובר בסרט עשיר ורב ממדים. בנוסף, הסרט מלא בדימויים שאי אפשר לשכוח, כמו סצנת מכות אינטנסיבית שמתחילה משיחת פלאפון, כל הרגעים בהם יורד גשם, או סצנת קניית נשק חם בשוק השחור (בקוריאה המאפיה נוהגת להסתובב בלי נשק חם, ולהשיג נשק כרוך בתהליך מסובך שהסרט מתאר בצורה אירונית ויפה). הופעתו הכריזמטית של לי ביונג-הון בתפקיד הראשי החלה את שיתוף הפעולה הפורה בינו לבין קים ויצרה את הבסיס לעיצוב דמותו בתור "הסופרמן הקוריאני".

הטוב, המצוין והמעולה

אחד המוטיבים החוזרים בחוויות הצפייה בסרטיו של קים ג'י-וון, הוא שבדרך כלל הם מרגישים ארוכים, או מסורבלים. התחושה היא שהסרטים נמשכים תמיד קצת, או הרבה יותר ממה שהם אמורים. הטריקים וההברקות גורמים לצופים להתלהב, ואז הרשלנות התסריטאית גורמת להם לאבד קצת את הכיוון ומקשה עליהם להגיע לשיא של הסרט בצורה זורמת ואורגנית יותר. מה שמעניין זה שבגלל שיצא לי לראות את סרטיו יותר מפעם אחת, גיליתי שלמעשה אני נהנה הרבה יותר מכל סרט שלו ככל שאני מרבה לראות אותו. בצפייה הראשונה אני מתרשם מהסרט, אך יוצא טיפה מאוכזב. בפעם השנייה אני מתחיל להבין שלמעשה הסרט מצוין, ושהקטעים שנראו לי מיותרים למעשה לא באמת מפריעים ואפילו מתחיל להבין את חשיבותם. נראה שבשלב כלשהו פשוט צריך לשחרר את הצורך בסיפור מהודק ולתת לקים לספר את הסיפור שלו בדרך המופרזת שלו. בפעם השלישית שצופים בסרט של קים, אין ספק שכבר יודעים למה לצפות, איפה להשקיע את האנרגיות וכיצד להתחבר אל הסרט בצורה הטובה ביותר. ואז החוויה די קרובה למושלמת. "הטוב, הרע והמוזר" (The Good, The Bad and The Weird) מ-2008, הוא סרטו הארוך הרביעי (קים עשה לא מעט סרטים קצרים שאני אדלג עליהם בכוונה בכתבה הזאת) והפרויקט הגדול ביותר שלו בקוריאה. מדובר כמובן במחווה למערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, בהשראת המערבונים הקוריאנים מסוף שנות השישים ותחילת השבעים שזכו לכינויים "מערבוני קימצ'י" ו"מערבונים מאנצ'וריים" (Manchu Western), שכן הם מתרחשים בשטחים הפתוחים של מאנצ'וריה.

עלילת הסרט מתרחשת בתקופה שבה קוריאה כבושה על ידי האימפריה היפנית, ולכן, פורע חוק יכול גם להיתפס כמרדן או לוחם חופש (סרטי המאפיה המתרחשים בתקופה, מתארים את ההתנגדות למשטר היפני דרך פעולות לא חוקיות של פושעים קוריאנים שמקבלים מעמד של גיבורים לאומיים). הסרט מספר את סיפורם של שלושה אקדוחנים בחיפוש אחר אוצר. לאט לאט מתגלה סיפור הרקע של כל אחד מהם עד לסצנת מרדף ענקית לקראת הסוף שמובילה כמובן לתלת-הקרב הקלאסי המצופה. קים חוזר לשתף פעולה עם שני שחקניו האהובים: לי ביונג-הון ("סיפור מריר מתוק") וסונג קאנג-גו ("מלך הטריקים"). שניהם מתפרעים בתפקידים מוגזמים, גרוטסקיים ומענגים. היופי ב"הטוב, הרע והמוזר" זה השילוב המושלם בין אלגנטיות, וירטואוזיות והומור אירוני. קים מרגיש בבית בעת בימוי כוריאוגרפיות אקשן, אבל בעיקר פורח כשהוא מצליח להכניס בהן גם קריצה הומוריסטית. השילוב הזה בין האבסורד לבין האנרגיה הקינטית מייצר מרקם קליל ומרומם כאחד.

המחריד והאבסורד

 למרות ש"הטוב, הרע והמוזר" כן עוסק בנושאים כמו לאומיות, בגידה, אגואיזם והשפלה – הסרט למעשה מאמץ טון קליל ומהווה בעיקר חגיגה קולנועית בידורית נהנתנית. לעומתו, סרטו הארוך האחרון של קים לפני המעבר שלו לארה"ב, מחזיר אותו למחוזות אפלים וקשים יותר ומספר את סיפור הנקמה האכזרי של איש ביטחון שרודף אחר רוצח סדרתי שרצח את אשתו. שם הסרט הוא "ראיתי את השטן" (I Saw The Devil) מ- 2010, ושוט הפתיחה כבר רומז על המעמד החלומי-סיוטי שלו: לילה. המצלמה ממוקמת בתוך מכונית ומצלמת את הכביש דרך השמשה. בצדי המראה האחורית תלויים קישוטים בצורה של כנפי מלאך. שלג יורד בחשכה החיצונית והמגבים נעים בקצב אחיד ומנקים את השמשה. אם מסתכלים היטב, כנפיי המלאך הלבנים נראים למעשה כעיניים זוהרות באמצע האופל שביחד עם המגבים יוצרות דימוי של פנים של שד. כפי שכותרת הסרט רומזת, נוצר כאן מפגש עם השטן, עם רוע – אך המפגש הזה נוצר דרך סמלים סותרים וגרוטסקים בסימבוליות שלהם: כנפי המלאך הם עיני השטן. עם תחילת העלילה אנחנו מגלים שהמכונית שייכת לרוצח הסדרתי והוא עוקב אחר הקורבן שלו.

האבסורד מאוד חשוב לקים ומרכזי מאוד ליצירתו – המגוחך והמוגזם הוא מה שמאפשר גם לשחרר את הכאב ולהעצים אותו. המפגש הזה בין המחריד לבין האבסורדי מייצר התנגשות, פרדוקס שתורם לאווירה הפסיכולוגית המסויטת של הסרט. הסרט יהיה גדוש ברגעים קיצוניים שקשה להחליט אם אמורים לצחוק או להזדעזע מהם. וברגע שחשבנו שקים הלך עד הסוף, אז הוא ילחץ עוד קצת ויעשה צעד נוסף שיביא את כל המצב "אד אבסורדום". הקיום האנושי, על פי סרטיו של קים, הוא מרקם של סתירות וסטיות, פארודיה שהיא בו זמנית גם טרגדיה – צחוק שמבטא למעשה כאב, וכאב שהדרך להתמודד איתו היא הצחוק. "ראיתי את השטן" מנוהל כולו כדו-קרב סדיסטי בין שני הגיבורים. התעללויות והשפלות חוזרות כדי לתת ביטוי לצורך לרפא את הכאב שלך באמצעות גרימת כאב למישהו אחר. זהו תהליך ריפוי חסר סיכוי, כמו גירוד של פצע מגליד שמוביל בסופו של דבר לפתיחתו. כמובן, הדו-קרב בין הדמויות הוא גם הדו-קרב בין השחקים שמגלמים אותן, צ'וי מין-סיק חוזר לגלם דמות מפלצתית אך מעוררת רחמים שפיתח ב"אולדבוי", ולי ביונג-הון מבסס את עצמו כהשחקן האהוב על קים, אשר מצליח לבטא את הטירוף ופרץ הזעם שיכול לגרום הכאב, אפילו אם כלפי חוץ אתה נראה תמיד בשליטה. צ'וי מין-סיק הוא השטן הנראה, המתפרץ, המוחצן, לי ביונג-הון הוא השטן שבפנים, הבלתי-נראה, זה שאוכל את הנפש דרך ביטויים פיזיים מינימליים. האלגנטיות והשלמות הפיזית של לי ביונג-הון מסייעים לו לגלם את דמות "הגיבור הטיפוסי". הוא יפה, הוא מוכשר, הוא חכם, הוא חזק. אבל קים מצליח להוציא ממנו את הטירוף, גורם לנו להרגיש אי נוחות מולו, ולכן מכריח אותנו ללוות אותו במסע הארוך והמפרך, ולהפוך אותו לסתירה מהלכת, המפגינה שליטה וקור, כשלמעשה היא מתכלית מבפנים. (וזו הסקירה של אורון על הסרט)

הרומן שלי עם ארני

שיתוף הפעולה עם ארנולד יכול להוות ירידת מדרגה בקריירה של קים – שכן רבים יעדיפו את סרטיו האפלים יותר. בנוסף, החלו כבר הדיווחים על הכישלון הגדול בקופות בארה"ב. נוצרת התחושה ששוורצנגר אינו מתאים לסוג הסרטים של קים, ושאם כבר, החיבור הטבעי ביותר בין קים לבינו, לפחות בשלב הזה של הקריירה שלהם, הוא דרך האקשן הקליל והקומי. שם החיבור מרגיש טבעי ביותר. שוורצנגר ידע תמיד לשלב בין קשיחות לרוך, ובין עצמה פיזית וקומדיה. הוא ידע גם להקיף את עצמו בבמאים מדרגה ראשונה כמו ג'יימס קמרון או פול ורהובן ולאפשר להם לבנות את הסרט סביבו מבלי שזה יפגע ביכולת הקולנועית שלהם. הטיימינג הקומי המושלם של שוורצנגר והנוכחות הגופנית האדירה שלו יכולים להוות קרקע פורייה עבור קים לפיתוח הפרדוקסים המופלאים שלו. שוורצנגר כיום פגיע, בגלל הגיל, וזה רק יכול לעבוד לטובתו של במאי כגון קים. מה שברור זה ש"עומד אחרון", סרטו ההוליוודי הראשון של אחד מגדולי במאי קוריאה היום, יהווה תפנית בקריירה שלו. עד כמה הקאמבק של שוורצנגר מהווה עבור קים משקל ואחראיות כבדה, ועד כמה שוורצנגר היה מוכן לזרום עם הראש הפרוע של קים, נדע רק כשהסרט ייחשף מולנו על המסך. ועם זאת, למרות הכישלון הקופתי, בדומה לכל סרטיו הקודמים של קים ג'י-וון, גם עם הסרט הזה לא הייתי ממהר לחרוץ את גורלו. הקולנוע של קים מאתגר אותנו, הן דרך ההגזמות המופרזות שלו, והן דרך האוויליות האבסורדית. עם זאת, הוא גם מבקש מאתנו להחזיק מעמד, להתמיד ולסמוך על כך שמאחורי כל הטריקים שהמלך הערמומי הזה יודע לבצע, שוכן מוח מבריק שלא ממהר לחשוף את עצמו, ומעדיף להישאר עלום עד שנהיה מוכנים להתוודע אליו בכוחות עצמנו.