מבט לקראת "מבט נוסף – פרויקט קולנוע אירופאי משוחזר"

בזמן הקרוב צפוי להיות מאוד מעניין בסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה. זאת בין היתר בזכות פסטיבל/אירוע "מבט נוסף – פרויקט קולנוע אירופאי משוחזר" שיערך בהם החל 10 בינואר. הפסטיבל מתקיים בשיתוף עם האיחוד האירופי ו-10 שגרירויות של מדינות שונות בו, כאשר הכוונה היא להציג 10 סרטים שיסבירו את החשיבות של הקולנוע כתרבות גבוהה המשקפת צדדים ייחודיים בהשקפת העולם האירופאית, שיש לקצות משאבים לשימורה ולחידוש מצב העותקים של הסרטים, עמדה שבלוג זה תומך בה, כפי שכל מי שביקר בו יותר מפעם כנראה הבין.

הפסטיבל הדחוס מציע 10 סרטים מגוונים מאוד עם מכנה משותף אחד – מבט אחר על ההיסטוריה והפוליטיקה של כל מדינה למדינה. לרוב זהו מבט כפול: גם מבט על התקופה בה צולם הסרט וגם מבט על התקופה בה מתרחש הסרט, כאשר כמעט בכל הסרטים מדובר בתקופת שונות, או במבט על האופן בו העבר משתקף בהווה. בין היתר, עולות כמעט בכל הסרטים שאלות הנאמנות למולדת או לחשיבה פוליטית/דתית מסוימת והמאבק בין הפוליטיקה לחיים האישים. נושאים אלו באים לביטוי שונה וייחודי מאוד אצל כל יוצר בכל מדינה, אך בכל המקרים התמונה נראית רלוונטית גם לחיינו כיום. הצמדת הסרטים יחדיו מאפשרת לנו לבחון את היחס שלנו למציאות הסובבת אותנו, אבל גם ובעיקר להתפעל מן העוצמה שיש לקולנוע להעביר השקפת עולם ומצבים מורכבים.

אני ממליץ על כל סרט וסרט בפסטיבל, אם כי בחלק מן המקרים מדובר על המלצה משמיעה בלבד. בכל זאת, ועל מנת לייצר מדריך מסוים, גם אם מקוצר וחלקי, לצופה בתוכנית העמוסה, ארחיב על ארבעה מן הסרטים בפסטיבל והייחוד האמנותי שלהם.
סנסו

לכל מי שרוצה קולנוע גדול מהחיים, מן הסוג שצריכתו בכל פורמט שלא כולל מסך קולנועי פשוט לא יכולה להיחשב כצפייה בסרט, זוהי ההקרנה המומלצת. הרוזן לוקינו ויסקונטי הוא אחד מן הבמאים המרתקים והגדולים ביותר שיש לקולנוע להציע- בן לאחת ממשפחות האצולה הגדולות ביותר באיטליה, אשר נמשך דווקא לסבל של בני המעמד הנמוך והמקופחים חברתית. בסרט הזה הוא זנח לראשונה את הניאו-ריאליזם לטובת מה שהוא עושה הכי טוב – קולנוע של סגנון עשיר, של פאר, גם אם פאר המצביע על כאב וחוסר יכולת להגיע לאושר, לממש את התשוקות – בין אם אלו תשוקות רומנטיות או תשוקות מדיניות. המאבק לאיחוד איטליה משמש לויסקונטי רקע על מנת לספר סיפור של אהבה אבודה בין אישה איטלקיה לקצין אוסטרי שכנראה אוהב אותה הרבה פחות. ויסקונטי, שהיה חשוב כבמאי אופרה כפי שהיה חשוב כבמאי קולנוע, מרהיב כבר בפתיחה עם שילוב בין פתיחת העלילה לאופרה של ורדי – ולא מפסיק להרהיב לאורך כל הסרט. בהמשך הקריירה ויסקונטי פיתח את סגנונו המפואר והאופראי עוד יותר ושייף עוד יותר את תשומת הלב שלו לפריטים קטנים לצד עבודה בקנה מידה גדול. יחסית לסרטיו האחרים, הסרט הזה עשיר יותר בעלילה אך גם קצר יותר בזמן – דבר המעניק לו מימד מלודרמטי רב יותר ולדעתי גם הופך את הסרט למעט יותר נגיש מיצירות המופת המאוחרות יותר של ויסקונטי. ויסקונטי הוא במאי שלוקח את הזמן שלו, עוסק ברגשות עזים ובתשוקה ליופי מאוד מיוחד, ולכן הוא בפירוש לא במאי שכל הצופים יאהבו. אבל באותה נשימה, הוא גם מציע קולנוע שחייבים להכיר וחייבים, פשוט חייבים, לצפות בו רק בקולנוע ולא על גבי מערכת ביתית, משוכללת ככל שתהיה.

רכבות שמורות היטב

סרטו של יז'י מנזל הצ'כי הוא סוג של ניגוד סגנוני לויסקונטי – הוכחה שניתן לעשות קולנוע יפהפה גם בסטים פשוטים ועם שימוש שגרתי יחסית במצלמה. מדובר בקולנוע מאוד שונה, אך לאו דווקא פחות גדול ובטח לא פחות מעורר מחשבה. בדומה לרוב הסרטים שהופקו בצ'כיה בתקופה הזוהרת של "האביב של פראג", מדובר בסרט עשיר בהומור מכל הסוגים, יחד עם סיפור המעלה שאלות של משמעות הגבורה שמגיעה לפעמים דווקא ברגעים הכי לא צפויים, אל ידי האנשים הלא צפוים. הסרט הזה לועג להירואיות ומאדיר אותה בו זמנית, וגורם לקהל קודם כל לצחוק, אחר כך לבכות ולבסוף לחשוב. יש דברים שמשפרים אוטומטית כל קומדיה – למשל סיפור התבגרות ורצון לאבד את הבתולין, לבקר את הבירוקרטיה או מלחמה בנאצים. הסרט עושה עבודה טובה בשילוב בין כל אלו. מדובר באחת מן הקומדיות הגדולות בתולדות הקולנוע, סרט שצפייה בו בחברת קהל גדול רק תוסיף להנאה ממנו.

יאדופ ובל

התגלית של הפסטיבל עבורי. לא היכרתי את שמו של הבמאי ריינר סימון ולא שמעתי על הסרט המזרח גרמני הזה – ואיזה פאר של עשייה קולנועית. הבחירה לייצג את גרמניה דווקא באמצעות סרט שנעשה בצד הקומוניסטי והפחות מוכר של המדינה מתבררת מהר מאוד כמוצדקת ומרהיבה בדרכה הצנועה. סרטו של סימון (או כפי שהוא מאוית בתכנייה, "זימון") מתאר את המתרחש בעיירה קטנה כאשר ספר המתגלה בבית שנהרס במקרה מזכיר לתושבים את הקשר בין ראש העיר לבין פליטה שעברה אונס בעיירה לאחר מלחמת העולם השנייה – דבר המעמיד באור חדש את ההיסטוריה של העיר ואת ההווה שלה בראשית שנות השמונים, לאחר שלכאורה נבנתה חברה סוציאליסטית הוגנת. אבל הסרט הזה הוא הרבה, הרבה יותר מאלגוריה פוליטית המשלבת את העבר בהווה של זמן עשיית הסרט –  יש כאן שני סיפורי התגברות המתוארים בעידון וברגישות, בנייה מורכבת ורבת מימדים של דמויות ראשיות ושל דמויות משנה ושילוב בין העלת סוגיות מוסריות לדרמה עדינה ומדוייקת, לא בלי הומור, לא בלי מימד מסוים של מאגיה. סרט שבו בסופו של דבר האנושי מנצח את הפוליטי והפוליטי הופך לאנושי. סרט שהוא שיר הלל לחמלה, דווקא דרך תיאור של יחס מזוויע של אוכלוסיה שלמה לנערה אחת ולזרות בכלל.

דרך קשה לדבלין

סרטו היחיד של העיתונאי פיטר לנון הוא מסמך תיעודי היסטורי יותר מיצירה בעלת ערך קולנועי ייחודי – ואני אומר זאת למרות שהצלם הצרפתי הדגול ראול קוטאר מעניק לסרט ערך אסתטי לא מבוטל ולמרות שאירלנד תמיד מצטלמת יפה, גם כאשר מצולמים הצדדים הפחות מחמיאים שלה. לא סתם הקרנת הסרט הלא ארוך תכלול גם סרט המתאר את עשייתו והפצתו – שני הסרטים נותנים יחד תמונה מלאה על אירלנד כפי שראה אותה לנון וצילם אותה קוטאר – גם מן הבחינה הויזואלית וגם מן הבחינה הפוליטית. לנון מזכיר בפתיחת סרטו את הסבל ארוך השנים שעבר העם האירי תחת הכיבוש הבריטי, אבל מהר מאוד עובר לסבל לא פחות גדול: הסבל של העם האירי לאחר שזכה לעצמאות. הוא מבקר את השמרנות האירית, את הצנזורה, את חוסר היכולת להתגבר על המצוקה החברתית – זאת תוך האדרת התרבות האירית הייחודית, דרך הספורט, שירי העם ותרבות השתייה. המרואיינים השונים, בהם אנשי דת וממשל לצד לצעירים, מצליחים להפתיע. יחסית לסרט ביקורתי, לנון מציג מכלול עמדות מורכבות כולל עמדתו שלו, המובאת באמצעות וויס-אובר שלא מנסה לרגע להיות אובייקטבי. עבור חובבי התרבות האירית מדובר ביצירה שכדאי מאוד להכיר.