"ענן אטלס", ניתוח משותף

הניתוח הבא של "ענן אטלס" (Cloud Atlas) נכתב באופן שיתופי. "ענן אטלס" נעשה על ידי שלושה במאים שחילקו ביניהם את סיפורי התסריט. הטקסט הבא נכתב על ידי שני כותבים, עופר ואני (פבלו), כאשר כל אחד מאתנו כתב פסקה. אני התחלתי עם הפסקה הראשונה, ועופר כתב בעקבותיה את הפסקה השנייה ושלח אליי. בעקבות זאת, אני כתבתי את השלישית, שלחתי לעופר וכך הלאה. התוצאה, ניתוח אחד משותף. זרם מחשבות שהושפעו אלה מאלה. שני מוחות נפרדים בגוף (טקסט) אחד שמתווכחים ומשלימים אחד את השני:

פבלו: אחת ההנאות הגדולות בצפייה ב"ענן אטלס" (או כפי שהיו צריכים לקרוא לזה "אטלס עננים") הוא להיווכח בתכנון המדויק והמושלם של הסטוריבורד של אנדי ולנה וואשובסקי וטום טיקוור. לאורך כ-170 דק' סרט,  נראה שכל קאט מחושב בצורה מדהימה. הסרט מורכב משישה סיפורים שמצטלבים כאשר כל סיפור מתרחש בתקופה אחרת בתולדות האנושות, חלק בעבר, חלק בהווה, חלק בעתיד. המעברים בין תקופות וסיפורים הם גם מעברים בין ז'אנרים וטונים. למשל, הקטע שמתרחש בשנות השבעים הוא מותחן והקטע שמתרחש בהווה הוא קומדיית בית אבות בעלת רגעים מוגזמים ומצחיקים מאוד; אחד מהסיפורים שמתרחשים בעתיד הוא סרט אקשן-פילוסופי רווי אפקטים בסגנון "מטריקס", ויש עוד. היופי והדיוק בהם במאי הפרויקט מחליפים הילוכים, רגשות, טונים, זמנים וז'אנרים הם מרשימים לפחות משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שאנחנו כצופים מצליחים לעקוב בטבעיות ולהחליף צחוק במתח ואחר כך בדמעה. כל אחד מהסיפורים תופס אותנו בדרכו, ומצליח לשמור על נאמנות מושלמת לעצמו מבלי לפגוע בסיפורים האחרים. אדרבא, הקומדיה שבסיפור אחד, רק מרככת אותנו ומכינה אותנו למתח שבסיפור הבא, או לפיוטיות האפלה שבסיפור האחר. והכי מעניין: הניגודים לא יוצרים התנגשות של רגשות, אלא רצף של רגשות שהולכים ומתחלפים בצורה הרמונית. כך נחשף דבר מופלא – הרגשות אינם אלא רגש אחד בזרימה מתמדת, ורק ביטוייו הם שונים. ולכן, המעבר מעצב לשמחה, לדיכאון, לאהבה, למתח, לכעס או לסקרנות הינו כמו מסעו של ענן שמשנה את צורתו אך נותר אותו הענן. "אטלס העננים" במובן הזה, הוא גם מפת הרגש האנושי.

הסיבה השנייה לכך שהסרט מרשים שוכנת במלאכתם הקולנועית של הוואשובסקים וטיקוור. כישרון הבימוי שלהם בולט בכל שוט, אבל בעיקר בשימוש החוזר ונשנה במאץ' קאט וגשרים קוליים. כל מעבר מסיפור לסיפור מחובר שוב ושוב באמצעות דימוי או סאונד תואם. רעם בסיפור אחד נהפך לירייה בסיפור אחר, ריצה בקטע אחד מתחברת לריצה בקטע האחר, נפילה, פתיחת דלת, מוזיקות, הכול מייצר את התחושה הזאת של חיבור והמשכיות. היצירתיות והעבודה הרבה שהבמאים השקיעו באריגת האליטרציות האלה פשוט מרתקות וסוחפות.

עופר: בעצם, יותר מאשר שישה סיפורים שונים, זה הרגיש לי כמו סיפור אחד, דבר שהלך וגבר ככל שהסרט התפתח. אם בהתחלה, לאחר פרולוג שנועד בעיקר לתת אווירה מאחדת, בהמשך הסרט כל אחד מן הסיפורים נחשף בנפרד, והחלק האחרון השתמש בעריכה צולבת של הסיפורים זה בזה שיצרה קישור לוגי בין הנעשה בתקופת השונות, זאת כאשר הקשר הרוחני בין הסיפורים השונים קיים, אך נותר לא מפוענח עד הסוף, או לא מפורש מדי. האם באמת ניתן לומר כי הדמויות המגולמות בידי אותם שחקנים הם גלגול נשמות? האם המוזיקה המולחנת במאה העשרים אכן נשמעה במאה ה-22? הסרט לא מטיף בפילוסופיה שלו, או באמירות הרוחניות שלו. הוא כן מטיף בחוויה שלו – הוא מבקש מן הצופה להיות שותף ללא מעט ריגושים. גם אם ניקח כל אחד מן הסיפורים בנפרד – הרי שהוא עובר לא מעט שינויים במהלך הדרך. אגב, אני לא לגמרי מסכים עם השוואה ל"מטריקס" – אף כי מפתה, שכן מדובר באותם הבמאים, אבל הסוגיות הפילוסופיות שונות ועיצוב העולם (וגם הדילמה המוסרית) הולך יותר לכיוון של "בלייד ראנר" או של סיפור שמתרחש רחוק יותר בעתיד או בעבר כמו "כוכב הקופים" – שלא לדבר על "סוילנט גרין" ("שמש ירוקה") שחוזר כבדיחה בסיפור אחד וכפירוש אפשרי למציאות בסיפור אחר. והנה, אני מרגיש כבר שהתפזרנו יותר מדי, שזה לא בדיוק רוח הסרט שחוץ מדקות הפתיחה, הוא בעל מבנה מסודר יותר מן הצפוי. אולי כדאי שננתח אותו סיפור-סיפור ואז נחזור למארג.

פבלו: קל מאוד להפריד בין סיפור לסיפור, לעקוב בין העלילות ולקפוץ ביניהן. הסיפור הראשון (בסדר הכרונולוגי-היסטורי) מתרחש אי שם באוקיינוס השקט בשנת 1849 כאשר הנושא המרכזי בו הוא היחס בין תאוות בצע לבין הומניזם. אדם (ג'ים סטרג'ס) הוא עורך דין אמריקאי במסע על ספינה. שם הוא פוגש עבד שחור (דיויד גיאסי) שמבקש את עזרתו בכדי לחיות חיי חופש ורופא לבן (טום הנקס) שעוזר לו להבריא ממחלה. הוא קושר קשרים ייחודיים והפכפכים עם כל אחד מהם שישנו את עולמו. למעשה, כל אחד מהסיפורים עוסק במפגשים אנושיים משני גורל.

עופר: וגם בסוגיות של עבדות ושחרור עבדים – אני תמיד מופתע מחדש מכך שנושאים מסוימים פוקדים במקביל הרבה אמנים שונים – שניים מן הסרטים הבולטים הצפויים לנו בחודש הבא גם יגעו בנושא העבדות – והנושא הזה קיים ב"ענן אטלס" לא רק בסיפור הדן בו ישירות (והוא דן בו בצורה שטחית למדי, כמעט מפתה לומר "שחור ולבן"). זה נכון אגב כמעט לכל הסיפורים – הרעים הם ממש רעים. אבל הקשרים הנרקמים בין הטובים הם מעניינים למדי – קשרים המצביעים על חברות מיסטית עמוקה. הסרט באמת מאמין בגאולה באמצעות חברות, באמצעות אהבה במובן האפלטוני של המילה. בכך אני לא מבטל גם את הקשרים המיניים המוצגים בסרט, רובם מייצגים אהבה שהיא ביסודה רוחנית. זה מאפשר לי לעבור לסיפור השני בסרט – סיפור שמתחיל בשני גברים במיטה (לא ברור מה אורך הקשר ביניהם) כאשר אחד מהם נאלץ לברוח ומאותו הרגע הם נפגשים רק דרך מכתבים המוקראים לנו, חלקם בכלל בתקופה אחרת בזמן. רק אחת הדמויות דומיננטית בקו הזה של הסיפור, מלחין צעיר (בן ווישאו) העובד כעוזר למלחין ותיק ומוערך (ג'ים ברודבנט). בכך הסרט עוסק גם בנושא האמנות והיצירה.

במהלך הצפייה הרגשתי כי חלק זה מקבל לעתים פחות תשומת לב – אבל זה רק עשה את הרגעים שבו לרלוונטיים יותר עבורי. מה גם שהדמות של המלחין המבוגר היא אולי הדבר הקרוב ביותר שהסרט הגיע אליו לדמות משנה מורכבת, שקשה לפתור אותה כשלילית או חיובית. אלמנט אחר של הסיפור הזה ושל כל הסרט הוא מסירת הסיפור דרך מכתבים, דרך דיווח על החוויה ודרך ניסיון להבין עולם של אדם אחר דרך המילים שלו. בין אם מדובר במכתב התאבדות, או דבר הדומה למכתב התאבדות (הנוכח בתחילת הסרט) ובין אם מדובר במכתב אהבה, יומן מתקופה אחרת או נבואה שנראית כמו נבואה דתית.

פבלו: בכל הסיפורים יש אמנים. יוצרים שהם בעיקר מספרי סיפורים. למעשה אחד הדברים שמחברים בין סיפור לסיפור ויוצרים את שרשרת ההשפעות הוא המורשת הכתובה שדמויות בכל אחד מהסיפורים מותירות אחריהן (צריך גם לזכור שהסרט נפתח בסבא שמספר סיפור). כך נוצרת למעשה נדידת הנשמות. נוח לי יותר לכתוב נדידת נשמות מאשר גלגול נשמות, שכן כפי שנאמר, עניין גלגול הנשמות לא חד-משמעי בסרט וזה מוצא חן בעיני. אני מעדיף לראות כיצד אדם אחד, דרך הכתיבה, משאיר משהו מאחוריו שמשפיע מתישהו על אדם אחר, וכך למעשה נשמתו נודדת ונוסעת בזמן. וכך אנחנו מגיעים לסיפור השלישי המתרחש בסן פרנסיסקו של 1973.

הקטעים האלה הם שילוב בין סרט פרנויה מהסבנטיז בסגנון וויליאם פרידקין כזה, בתוספת טון של בלאקספלוטיישן פמיניסטי. אהבתי מאוד את האלי ברי בתור עיתונאית העובדת בעבור סוג של צהובון, אך מנסה לחקור לעומק. פחות אהבתי אותה כשהיא מופיעה בסיפורים האחרים. אבל בפרק של שנות השבעים היא נראית אמיתית וכנה. היא מגלה מקרה שחיתות בחברה המנוהלת על ידי יו גראנט ומוצאת את עצמה נרדפת ובסכנת מוות. היא מקבלת השראה, בין היתר, ממכתבי האהבה שכתב המוזיקאי מהפרק הקודם ואשר מגיעים לידיה. אבל כשחושבים מהי מהות הסיפור הזה, אז זה די מפתיע. כי מעבר לקשרים שדמותה של האלי ברי קושרת עם אנשים, בסופו של דבר זהו דבר משני מאוד בסיפור מה שמקדם את שרשרת ההשפעות. ראיתי שלא הרבה שמו לב, אבל החיבור בין הפרק הזה והפרק שאחריו מבחינה כרונולוגית מתקיים דרך דמותו של הילד השכן של האלי ברי, שעֶד לסיפור שלה ובעל אובססיה לסיפורי מתח. בפרק הבא המתרחש ב-2012, כתב היד שחתום בשמו של הילד הזה (וכנראה מגולל את סיפור המתח שהתרחש בפרק של 1973) מתגלגל לידיו של עורך ספרותי שהוא הגיבור של הסיפור הרביעי, וייתכן שמעניק לו השראה לקחת את חייו בידיים.

עופר: אני חייב לציין כי מאוד אהבתי את התפקיד של האלי בארי בסרט – וזה לא מובן מאליו כי לא ממש התפעלתי ממנה עד כה, גם לא בתור נערת בונד ולא בתפקיד שזכתה עליו באוסקר. שאר השחקנים המוכרים הם כאלו שאני כמעט תמיד אוהב. ולעניינינו – נראה לי שהאלמנט שכל גיבור קורא סיפור שנכתב בזמן אחר הוא דבר שחזק יותר במקור הספרותי (שלא קראתי) והסרט דווקא מרוויח מכך שהעניין הזה לא מפותח עד הסוף – אנחנו מודעים לקשר הקריאה שעוברת בין הדורות, אבל היא לא הופכת לנושא המאפיל על הדרמה, שהיא דרמה ויזואלית בעיקרה. החזרה לקולנוע של שנות השבעים ו-ויליאם פרידקין בפרט קיימת גם ב"ארגו" שיוצא כעת. אני אומר את זה רק על מנת להראות כי כמה שהסרט נראה ייחודי, הוא קרוב לסרטים היוצאים במקביל אליו. כאמור, כל סיפור הוא בעל סגנון קולנועי שונה ולכן מעניין לציין כי דווקא הסיפור המתרחש ב"הווה" הוא זה המוצג כקומדיה – ברוח של הקומדיה הבריטית.

יש משהו שונה באווירה של הקטע הזה משאר הסרט, מעבר להבדל שבין הקטעים שביימו האחים וואשובסקי הנוטים יותר למופשט ולרוחני לבין הקטעים שביים טייקוור, הנוטה לשלב מעט יותר אנושיות ורגעים קטנים. הסיפור מתפקד כאתנחתה קומית וכספק קצב לכל הסרט. הוא מכיל כמה רגעים מופלאים – כולל השימוש הכי מוצלח במילה "פוסי" מאז שון קונרי (באמצע היה גם "מישהו מטפל בך", אני יודע, אני יודע). מבחינת בניית דמויות, יש בו משהו מעט חסר – הדמות של העורך (ג'ים ברודבנט) נראית כל כך מקסימה בהתחלה אבל משהו בה נותר מעט תקוע – עם זאת, יש הרבה פיי-אוף קומי. מדובר בסיפור פחות מרהיב מבחינה ויזואלית, בסרט שהפן הוויזואלי הוא הלב שלו, אולם אני עדיין מרגיש כי הוא הכרחי לקצב ולהרגשה של הסרט.

פבלו: כמובן, גם הסיפור עם קומדיית הזקנים מתחבר היטב לצייטגייסט של ימינו, שכן הוא מהדהד לסרטים כמו "מלון מריגולד האקזוטי" וסרטי גיל הפרישה האחרים שיצאו בשנים האחרונות. לדעתי, לא מעט צופים ירגישו שדווקא הסיפור הזה הוא המוצלח ביותר בסרט. הוא בהחלט הנגיש ביותר ואני מאוד אהבתי אותו, אבל הכי ריתק אותי דווקא הפרק החמישי, זה שבא אחריו בסדר הכרונולוגי ומתקיים בשנת 2144 בעיר הנקראת "סיאול החדשה".

כוכבת הפרק הזה היא לא פחות מאשר בה דו-נה (Bae Doona) הקוריאנית, שהופיעה בסרט "המארח" (The Host), הייתה נפלאה ב"Air Doll" של קוראאדה ואני מאוהב בה קשות. היכולת שלה להיות חסרת אונים ובו זמנית להמשיך לשעוט קדימה, סיפקה עבורי את המרקם הנכון שבין ייאוש, כאב, הישרדות ותקווה לחופש וקשר אנושי. מרקם שלמעשה מרחף בכל הסיפורים. בפרק הזה בה דו-נה מגלמת מה שבסרט מכונה "פאבריקנט", בת-אדם שהונדסה באופן גנטי ועובדת כמשרתת/מלצרית בתנאי עבדות. אחד הדברים שמפריעים ובו זמנית תורמים לקטע הזה (ולמעשה לרוב סרטי האחים וואשובסקי), הוא האקשן הבלתי פוסק שהאחים לא מסוגלים להימנע ממנו. התחושה הכללית בקולנוע שלהם היא שההנחה הנרטיבית בסרטיהם תמיד שואפת לרעיונות פילוסופיים, ואף לדיון במהות החיים והאדם. אך הבעיה הגדולה איתם היא שהדרך שלהם לדון במהות הזאת היא דרך של אקשן ואפקטים מיוחדים. בסופו של דבר, ההתעקשות על מרדפים ויריות תורמת ליצירת בידור מפעים, אך מותירה תחושה שטחית למדי. זה לא חייב להיות ככה. קורוסאווה הצליח לביים אקשן עם משמעות ערכית, וגם פרידקין שכבר הזכרנו כמה פעמים. אז הבעיה היא לא בשימוש באקשן עצמו, אלא במלאכותיות הפלאסטית שלו. האקשן אצל האחים וואשובסקי הוא נפלא מבחינה ויזואלית, ממש כמו כוריאוגרפיית מחול שבה גוף האדם רוקד ואלס עדין וקטלני עם הפיקסלים הממוחשבים. ולכן לא הייתי מוותר על האקשן בשום פנים ואופן. ועם זאת, הסגנון הפלאסטי בסופו של דבר מייצר חוויה של שטיחות ואני מוטרד מכך, כי הייתי רוצה שזה יהיה אחרת. איך זה יכול להיות שסרטים שמתאמצים הרבה פחות מבחינה קולנועית, בכל זאת מצליחים לייצר חוויה של עומק, ולא להפך? למשל, יש את הסצנה המפורסמת מתוך "הכול אודות אימא" של פדרו אלמודובר, שבה הדמות הטראנסית מונה בפני קהל בתיאטרון את כל הניתוחים הפלסטיים שעברה ומסבירה למה בעצם הניתוחים האלה – כביכול דבר מלאכותי – הופכים אותה להכי אוטנטית שיש. התשובה שלה היא שהם מקרבים את המראה החיצוני שלה לאופן שבו היא מרגישה מבפנים, ולכן הם הופכים אותה לאוטנטית יותר. כלומר, אלמודובר מצליח לייצר תחושה של עומק ורבדים בסצנה שאין בה כמעט שום דבר מרשים מבחינה ויזואלית, חוץ מהופעת משחק מצוינת וטקסט יפהפה. לעומתו, באים האחים וואשובסקי עם פירוטכניקה וירטואוזית ולא מצליחים להעביר חוויה של מורכבות כשהם עוסקים בנושאים שאולי אפשר להגדיר כפילוסופיים יותר מאלה שהעסיקו את אלמודובר. וההשוואה לאלמודובר היא בשום פנים ואופן לא מקרית. כי כשחושבים על זה, אישיותה של לאנה וואשובסקי, אישה טרנסית, מורגשת בצורה עמוקה ביותר בליבו ובעקרונותיו הפילוסופיים של "ענן אטלס". כן, "ענן אטלס" הוא לדעתי סרט "טראנסי". לאורך הסרט השחקנים חוזרים בכל אחד מהסיפורים מאופרים בצורה מלאכותית ובו-זמנית מרתקת ואמיתית, ומגלמים דמויות שונות.

הסרט עוסק במתח הזה שבין הזהות המלאכותית, זאת שנראית כלפי חוץ, לבין הזהות האותנטית, וכיצד למעשה הן אחת. המלאכותי הוא אותנטי, החוץ הוא הנשמה. בנוסף, הסרט כולו הוא סרט "טראנסי" במובן של "מעבר". זהו סרט של מסעות ומעברים שהמשמעות שלהם היא ההימצאות בשלב ביניים של תנועה, מיזוג וטשטוש. זאת בניגוד להגדרות ברורות, המושכות לסטטיות. "ענן אטלס" מציג מעברים בין זמנים, בין מגדרים, בין זהויות, בין מוצאים אתניים, בין סיפורים, בין מינים, בין מעמדות חברתיים ובין ז'אנרים. וכל המעברים האלה נעשים בעיקר ברמה הצורנית והאסתטית של הסרט, באמצעות קישורים בליהוק, בפסקול, בתנועות מצלמה חוזרות, ובעריכה. כלומר, אמנם ההגדרות וההפרדות הברורות בין האפיזודות, הז'אנרים והמגדרים מתקיימות בסרט, אבל מה שמסתבר כמזויף או מלאכותי, אלה דווקא ההגדרות המקובעות האלה, ולא הטשטוש שלהן. זהו לא הטשטוש בין גבריות-נשיות מה שמלאכותי, אלא ההפרדה בין גבריות ונשיות כקיום נבדל. ככקטגוריות מופרדות. שכן ההגדרה של "גבר" ושל "אישה" היא הגדרה מלאכותית, הבנייה חברתית, או תחושה סובייקטיבית המשמשת להגדרה עצמית, יותר מאשר קביעה "ביולוגית" או "מדעית". וכך, הרעיון שיש דברים שמוגדרים כטבעיים ואנושיים ודברים שמוגדרים כלא טבעים ולא אנושיים, או כפחות אנושיים, הנו רעיון פסול: הרעיון שאישה היא רק אישה וגבר הוא רק גבר; שמוצא אתני מסוים הוא רק הוא עצמו ולא גם מוצא אתני אחר. "ענן אטלס" צועק צעקה עדינה אך כואבת למען ערכים של קבלה ואהבה וביטול המרחק בין האני לאחר. "ענן אטלס" חוגג ונמשך למה שנתפס כמלאכותי כדי להפוך אותו לדבר האותנטי והיפה ביותר, ועם זאת, בסופו של דבר "ענן אטלס" נכשל איפה שאלמודובר מצליח: בניסיון לייצר חוויה של עומק כפי שהבמאי הספרדי הצליח לעשות בקלות כה רבה. זה תמיד קורה לאחים וואשובסקי, והייתי שמח לראות שהם יצליחו לגרום למחול הפלאסטי שלהם להתפוצץ ממורכבויות וחוויית עומק. האם זה אפשרי? הסיפור החמישי של ה"פבריקנט" (שמתכתב כנראה עם הרפליקנט של "בלייד ראנר") הוא המלאכותי ביותר מכולם, והוא גם זה שמבחינתי מגיע הכי קרוב להפיכת האקשן המסוגנן ומלא האפקטים למטאפורה עצמתית לזוגיות, אהבה ושאלת מהות האדם. אך הסיפור הזה לא עומד לבדו, אלא נטען מהסיפורים האחרים ומטעין אותם בחזרה (למשל, סופו של הסיפור של הספינה ב-1849 מקבל את משמעותו העמוקה ביותר בזכות הקשר שנוצר בין הליהוק בו לבין הליהוק בסיפור מ-2144). אם כן, מהות האדם מוצגת בסרט כקשורה באופן עמוק לעיקרון טראנסי של מעבר ומיזוג מתמיד בין זהויות שמוגדרות באופן מלאכותי כנפרדות. וכן, למרות שרעיון זה מוצג בצורה שטוחה למדי, עדיין מדובר ברעיון שהוא יפה כמו שהוא נועז. הכישלון של האחים וואשובסקי הוא שבסרטם, הדגש הוא תמיד יותר על היופי של הרעיון ופחות על הנועזות או המורכבות שלו. אולי בעתיד נדע להעריך יותר את האסתטיקה של הרעיון בסרטים שלהם ונהיה פחות מוטרדים מייצוג עומקו.

עופר: נגעת בהרבה נקודות לגבי הקולנוע מהצד של האחים וואשובסקי. התחושה שלי היא שמה שיותר מפריע מהעדר העומק או העוצמה הרגשית היא התחושה שהם מנסים לייצר עומק פילוסופי עם כל משפט שנאמר, וזה רק מדגיש עד כמה הם לא באמת מקוריים או עמוקים. אבל בכל זאת, דרך ההפשטה הזו הם עושים את הקולנוע הפילוסופי לנגיש בהרבה, או לפחות עשו את זה ב"מטריקס". לכאורה, הם אמורים להיות יוצרים שאני אשנא – חושבים שהם הרבה יותר גדולים ממה שהם, חוטאים בדיאלוגים שמנסים להעביר מסר ולא להיות אותנטיים – ואם הם מנסים להיות אותנטיים זה הרבה יותר גרוע. למרות זאת, התחושה היא שהחלקים שהם ביימו הרבה פחות שלמים מן החלקים שביים טייקוור – אבל גם הרבה יותר מרהיבים, ייחודיים ובעיקר מרתקים לדיון. אני חושב שבפסקה הקודמת נגעת ברוב הדברים הפגומים שהופכים את הסרט הזה למרשים כל כך. האפיזודה שמתרחשת בעתיד הרחוק ביותר היא גם זו שניתן בקלות לבלבל אותה עם האפיזודה שמתרחשת הכי רחוק בעבר – היא גם נראית לי הלב של הסרט, כי היא מציגה את הניגודים בצורה החדה ביותר. הרבה שנים לאחר אירוע אפוקליפטי, נוצר אי ובו שבטים יריבים, אחד מהם לפחות אלים מאוד. החברה על האי מוצגת כפרימיטיבית, ואותה מבקרים "העתידנים" – אנשים אשר נעזרים בטכנולוגיה מתקדמת. בהיפוך צפוי אך אפקטיבי להיסטוריה – הילידים הם כולם לבנים והאנשים עם הטכנולוגיה המתקדמת כולם שחורים, אם כי לאורך רוב הסרט אנו רואים רק אחת מהם (האלי ברי). היא מגיעה נראית כמו אישה מושלמת – אך היא למעשה פגומה ומייצגת גם היא ציוויליזציה גוססת. היא זקוקה להצלה שיכולה לבוא מן העולם המיושן יותר, כפי שהעולם המיושן זקוק לכלים שיש רק לה. העולם הישן מיוצג על ידי הדמות שמגלם טום הנקס, דמות שאמורה להיות מיוסרת ובעלת דילמות מוסריות, למרות שיכולת החשיבה שלה לא מפותחת בהרבה עקב אוצר מילים דל. יש משהו גס מאוד בדרך שבה הדמות הזו נבנית וגם בדרך שבה הדמות הזו מתנהגת. זה בולט בהצגת הבידוד של הגיבור מרוב האוכלוסייה, השימוש בטראומה שעבר והשיחות שהוא מנהל עם שדים שספק שם, ספק פרי דמיונו. יחד עם זאת, השפה העתידית/משובשת/עתיקה אשר נבראה עבור החלק הזה מקנה לו אנושיות.

בבסיסו זהו סיפור חניכה כפול, בו כל דמות לומדת מה יש בהשקפת העולם של האחר שרלוונטי עבורה. בנוסף, סיפור זה מספק אמירה יפה על האופן שבו נוצרות דתות – דמות מסיפור קודם שרצתה לשפר את העולם הופכת לסוג של אלה על ידי מעריצים לאחר ששיבשו את כוונתה המקורית – יש הקבלות מסוימות לנצרות. בסופו של דבר, זהו הסיפור שמהווה גם סוג של חותמת על הסרט ולכן הוא הכי ישיר בהעברת המסר האופטימי – יש אהבה בעולם; יש תקווה לאנושות גם אחרי האפוקליפסה; אפשר לבנות חיים חדשים ועשירים גם אחרי הטרגדיה. לסיום, אני חושב שלעשות ניתוח ל"ענן אטלס" הוא אקט בעייתי כי הוא חושף את החולשות של הסרט ומדובר בסרט עתיר חולשות. אולם נדמה לי ששנינו מסכימים כי הצדדים החזקים של הסרט יותר ממאזנים את התמונה. מדובר באירוע קולנועי, בעיקר משום שצריך לחוות אותו בקולנוע – על מסך גדול ומחויבות להחזיק מעמד במשך שלוש שעות עמוסות בעליות וירידות. אולי זה לא סרט גדול ובטח שזה לא סרט שלם, אבל זה סרט שראוי להיות אירוע קולנועי גדול. ויהיה חבל מאוד אם ייעלם בלי הרבה תשומת לב או לא ימצא קהל רחב של סקרנים ואוהדים.

(פבלו אוטין ועופר ליברגל)

שלושת הבמאים: אנדי וואשובסקי, לאנה וואשובסקי וטום טייקוור