"ג'קי" + "חיי פיי", סקירה כפולה

בסקירה זו אעסוק בשני סרטים חדשים, המעמידים במרכזם מסע חוצה יבשות – רק שיותר מכך, הם מבקשים להביע עמדה רוחנית, במידה זו או אחרת. אחד מהם מבוסס על רב מכר ענק, בוים בידי אחד מן הבמאים המוכרים בעולם, נעזר בתקציב של כ-120 מיליון דולר ונישא על באזז שצופה לו מספר מועמדויות לפרס האוסקר. על השני יכול מאוד להיות ששמעתם לראשונה בכותרת של פוסט זה. אתחיל עם הסרט שיותר נגע בי, שהוא גם זה השאפתני פחות מבין השניים.

"ג'קי" ("Jackie")

מעשה בשתי תאומות הולנדיות שגדלו לזוג אבות הומוסקסואלים. אחת מפתחת קריירה בעיתונות ואחת נשואה ומתכננת להקים משפחה עם בעלה. אבל נראה שמלבד ארוחה משפחתית עם האבות הן לא נפגשות לעתים קרובות. כל זה משתנה כאשר מגיע טלפון מארה"ב – מסתבר כי האם הפונדקאית אותה הן לא הכירו (המכונה בפיהן "הרחם") חולה וצריכה לעבור לבית חולים. הן כנראה המשפחה היחידה שעוד נותרה לה, או שניתן ליצור עמה קשר. הן נוסעות לארצות הברית ופוגשת את ג'קי, אשר לא ממש רוצה לעבור לבית חולים או לפתח קשר עם "הבנות" שלה. בסופו של דבר, השתיים מצטרפות לקראוון שלה למסע ברחבי ניו מקסיקו.

סרטי מסע תמיד העסיקו את הקולנוע האמריקאי, אבל לרוב מעניינים לא פחות סרטים אשר בוימו בידי במאים אירופאים ומסתכלים על ארה"ב, בעיקר על האזורים הפחות מוכרים/מפותחים שלה, בעיניים חדשות וזרות. כפי שמסתכלים על חיות בסרטי טבע, רק בלי המבט המזלזל. וים ונדרס אחראי לפחות לסרט נהדר אחד בז'אנר הזה ו"ג'קי", סרטה של הבמאית אנטואנט בוימאר הזכיר לי ברוחו את ונדרס, בעיקר בשאיפה שלו לשלב בין מסע פיזי למהלך רוחני. אם כי בניגוד ל-ונדרס ובדומה לכמעט כל במאי אחר בעולם, בסופו של דבר ביומאר מבססת על הסרט על לא מעט תפניות דרמטיות ולא רק על מבט במציאות, דבר המונע מן הסרט להפוך ליצירה ייחודית ומרתקת באמת, אך גם מאפשר לו להיות יצירה מבדרת למדי. וזו, אולי, השאיפה העיקרית שלו – זה לא שהסרט נעדר שאיפות פילוסופית, אך דומה כי המטרה העיקרית שלו היא לספק בידור שלא מעליב את השכל. בכך הסרט הצליח במידה רבה.

הקסם של "ג'קי" נובע משני דברים עיקריים – הלוקיישן והמשחק. העולם המודרני מוצג בסרט בידי הולנד הנשארת מאחור בעוד ניו מקסיקו משתלטת. זוהי ארץ שניתן אמנם לשיג בה אינטרנט אלחוטי ובכך לתקשר עם הבית, אבל יותר מכך זוהי ארץ שמאפשרת מסע לעבר – מה שהופך את הסרט ברגעיו המוצלחים לסוג של מערבון נשי, בו שלוש הגיבורות נאבקות באיתני הטבע ובטיפוסים המאיימים והידידותיים המאכלסים את המדינה, שנדמה כי מעדיפה לא להתקדם יותר מדי עם הזמן. אני מניח שלציין כי הנופים מרהיבים יהיה מובן מאליו. יש בסרט מימד רב של התחברות לטבע, אך לאו דווקא ממקום רוחני, יותר ממקום של ביטוי עצמי והשתחררות מן הלחץ. לא מדובר במסר מקורי או עמוק במיוחד, אך בכל זאת במשך רוב הסרט הוא עובד. כך קורה למשל בסיקוונס לא קצר בו הגיבורות נתקעות בלב כביש צדדי במדבר, סיקוונס שלרגע קיוויתי כי יימשך עד תום הסרט. זאת משום שהוא מכיל בתוכו את התמצית הסרט – האישה המודרנית במאבק הישרדות גם מול איתני הטבע וגם מול היחלשות הסוללה במחשב הנייד, בשילוב ריבים משפחתיים הבאים רגע לפני, או בשילוב עם, אחווה הדדית.

כל זה לא היה עובד אם לא היינו מאמינים לשחקניות. בתפקיד האחיות ההולנדיות – אחיות הולנדיות גם בחיים:  קריס ואן האוטן וילקה ואן האוטן. היתרון בליהוק קרובות משפחה בא לידי ביטוי בכך שקל היה לי מאוד לקנות את הויכוחים שלהן ואת האהבה שלהן שמסתתרת מאחורי מילים ארסיות – וזה עוד לפני שגליתי בקרדיטים שהן אחיות. את האמא האמריקאית שהן צצות בחייה מגלמת הולי האנטר שנראית מאושרת מכך שמצאה תפקיד מורכב המשרת היטב את כישורי המשחק המגוונים והייחודים שלה. זהו סרט על קשר בין דמויות ובין דמויות למקום – בין אם מדובר במקום זר (עבור האחיות) או במקום מוכר (עבור הגיבורה שנתנה את שמה לסרט) וזה עובד משום שחשתי כי יותר מאשר שהדמויות אמינות – הן אמיתיות.

מובן, כי הסרט גם מעלה לדיון את הנושאים של הורות, קשר משפחתי בכלל, מימוש עצמי וקריירה מול משפחה ומול הנאה. יש לציין כי בכמה מקרים, הסרט לוקה בגסות באופן שבו הוא מעלה סוגיות אלו על פני השטח ולא משאיר לקהל מרחב פרשני רחב מדי. למרות זאת, יש כמה רגעים בהם נדמה כי הסרט מגיע לתובנות של ממש. למשל בכל הקשור לחשיבות המשפחה הביולוגית הסרט מציג עמדה שהיא לאו דווקא חד משמעית, או אחידה. הסרט לא מרגיש כמו הטפה בשום שלב, מה שמקל על קבלתו. הגסות המסוימת הזו בהעלת נקודות לדיון והבחירה בכמות גדולה יחסית של תפניות עלילה לסרט אשר דומה כי אינו שואף להיות מלודרמטי, הופכת את "ג'קי" ליצירה שהיא בסופו של דבר בידור טוב, אל לא חוויה רוחנית עמוקה או יוצאת דופן.

"חיי פיי" (Life of Pi)

"סיפור שיגרום לך להאמין באלוהים" כך נאמר בספרו של יאן מרטל עליו מבוסס הסרט וכך גם נאמר בסרט עצמו. הספר ממש לא גרם לי להאמין באלוהים, אבל לפחות הסרט גרם לי להאמין בקולנוע דיגיטלי.

"חיי פיי" הוא סרט שנראה נהדר – נהדר ברמות נדירות. במרכז הסרט סיפור על נער על בסירת הצלה בלב ים בחברת נמר. הנמר הנראה נהדר (ודיגיטלי) והים נראה נהדר עוד יותר – בעיקר ברגעים של שקיעה, זריחה, לילה או דגים מעופפים. שלא לדבר על הסופה אשר הובילה למצב זה. התלת מימד הוא מהטובים ביותר בו נתקלתי – השימוש בו יצירתי והוא משמש לא רק ככלי ראוותני, אלא גם כמקדם עלילה ויחסים בין הדמיות. בכל הנוגע לפן הטכני, הסרט הזה מקבל ציון גבוה מאוד כמעט בכל נקודה. מסוג הסרטים שמבהירים כי צפייה על גבי מחשב לעולם לא תהיה דבר קרוב לחווית צפייה על מסך גדול.

הפן הטכני מעלה גם את השאלה המסקרנת ביותר לגבי הסרט. הצלם קלאודיו מירנדה צפוי להיות מועמד מוביל לפרס האוסקר הקרוב – ובסרט שנראה כל כך טוב זה דבר די טבעי – אבל אני חש שלא בנוח עם הילול הצילום. זה לא שהוא לא מוצלח, אלא שברור כי חלק ניכר מאוד מן היופי של הסרט הוא הכנסה של אפקטים דיגיטלים לתוך הצילום, גם בסצנות שלכאורה רק מראות טבע בלי התרחשות מסוימת. האם העבודה של צלם קולנועי כוללת גם את השילוב של העולם הדיגיטלי בתוך הצילום הלכאורה טבעי? האם בעצם השימוש במצלמה דיגיטלית לא התרחקנו כבר במידה ניכרת מן הצילום האנלוגי (בפילם) כך שהסוגיה כבר אינה רלוונטית ומקצוע הצילום בקולונע הפך למשהו חדש? אין לי תשובות, אז בואו נחזור לסרט.

עם כל הכבוד לעוצמה הוויזואלית וכל היבט טכני אחר, העיקר בסרט הוא הסיפור והמהות – ובזה אני מרגיש כי הסרט מאוד לוקה בחסר. לסרט יש מראה של יותר מ-120 מיליון דולר, אבל מהות של רוחניות בשקל. יש לציין כי גם את הספר המאוד פופולארי לא אהבתי מאותן סיבות ומי שנהנה ממנו כנראה גם יאהב את הסרט, שהוא עיבוד נאמן למדי. אבל עבורי יש משהו מאוד פשטני בכל המשל שגולל מרטל ומגולל בקולנוע אנג לי, בעיקר בגלל שהוא הולך לקיצוניות גדולות מדי – אמונה בכל הדתות מול העדר אמונה בכל דבר רוחני, אכזריות אנושית טוטאלית מול חמלה טוטאלית, הישרדות בכל מחיר ובתנאים קשים כהוכחה לקיומו של כוח משגיח, או ליתרון שבאמונה דתית.

אני מניח שהרבה מאוד אנשים ייקסמו מן המשל הזה, אבל מבחינתי הוא עלבון לאמונה עמוקה בדת או בכל דבר רוחני. הסיפור, שגם בעולם הבדיוני של הסרט לא ברורה מידת האמינות שלו, על ההישרדות המופלאה (שמסופר בדיעבד, כשאנו כבר יודעים כי הגיבור שרד) מרגיש בעיקר כמו טריק שנועד לטפוח על השכם של הקהל על היותו חלק מן המין אנושי שמסוגל להפוך לקשוח על מנת לשרוד אבל מאמין בפילוסופיה של אחווה ופעולה למען האחר. יש משהו מאוד מחושב באופן שבו הסיפור מנסה להעביר את המסר שלו. לא סתם הגיבור נקרא על שם מספר. יש במתמטיות הזו מימד אשר עומד בניגוד ללב הרוחני של הסרט, אך בעיקר חסרים בו רגעים של אנושיות אמיתית, של תיאור מורכב של יחסים בין הדמויות ושל תיאור של רגעים אנושיים קטנים.

אנג לי הוא במאי מצליח מאוד שבסרטיו הטובים ביותר, כגון "סופת קרח" ("The Ice Storm") הצליח לייצר דמויות אמינות ורגעים אנושיים קטנים ואמינים. בסרטים אחרים, הסיפורים שלו הופכים מחושבים מדי, דבר שמבטל עבורי כל אלמנט רגשי, למרות הכישרון של הבמאי ושליטתו במגוון כלים קולנועיים תמיד נוכחת. ביותר מדי סרטים, לי הוא במאי שמנסה לייצר קולנוע רוחני, אך התחושה שלי היא שהוא פועל בלי נשמה, או מפחד לתת לנשמה ביטוי גדול מדי. בחלקו הראשון של "חיי פיי" יש כמה רגעים כאלו של רוך אנושי, אך הם מעטים מדי בתוך מערכה ראשונה ארוכה מדי. החלק העיקרי של הסרט נותר עבורי מחושב מדי מכדאי לסחוף באמת או לרגש באמת. ואולי בשל כך הצד חזותי של הסרט מותיר רושם כל כך גדול – כי שמים אליו לב כשאין מהות וכשהסיפור המסופר צפוי ובנאלי.