לקראת יציאת ספר התסריטים של אברהם הפנר – סקירת סרטיו הארוכים

מזה זמן מה ידעתי על הכוונה להוציא ספר המאגד את תסריטיו הבולטים של התסריטאי/במאי אברהם הפנר. אף על פי כן, התרגשות רבה אחזה בי עת שמעתי על ערב ההשקה של הספר, אשר יערך ב-24 בדצמבר בסינמטק תל אביב. בתור אחד שלא אוהב לקרוא תסריטים ולרוב רואה בהם רק פיגומים לקראת התוצר הסופי (הסרט), אין זה טבעי שאתרגש ואצפה לספר תסריטים. אבל שום דבר בהיכרות שלי עם הפנר כיוצר וכמורה אינו טבעי: כסטודנט שנה א' לקולנוע, הפנר המרצה איתגר כל תפיסה שהייתה לי על מקצוע ההוראה וריענן את כל תפיסותיי על קולנוע. הוא היה מלא ברעננות ואנרגיה. לעומת זאת, סרטיו הם מופת של איפוק ועידון. תמיד יש בו אהבה עצומה: למדיום הקולנועי, לשפה (כל שפה שהכיר), לבני אדם ולסיפורים. הפנר הוא איש של מילים ואיש של סיפורים. לא פלא שכתב גם פרוזה ולא פלא שתסריטיו מאוגדים בספר, שאני מקווה כי יהווה זרז ליציאת כל סרטיו על גבי DVD (עד כמה שידוע לי, רק שני הפיצ'רים הראשונים שלו יצאו בפורמט זה).

הפנר הוא במאי חשוב בנוף הקולנוע הישראלי לא מפני שהיה משפיע במיוחד – למעשה, קשה לדבר על השפעה שלו כי יש בו משהו ייחודי. הוא לא חשש להתנסות מעט (באמת מעט) בשפה הקולנועית, אבל הדגש שלו היה מופנה כלפי הקול המאוד אישי שלו. קול ההולך כלפי העבר יותר מאשר כלפי העתיד, קול אשר מנסה להנציח עולם שהולך ונעלם. למרות שהעמיד דורות של תלמידים, קשה לי לדמיין ממשיך לדרכו הקולנועית של הפנר. יחד עם זאת, יש המון מה ללמוד מסרטיו היפים עד יפהפיים, סרטים אשר בכולם יש מידה רבה מאוד של צניעות, סרטים אשר בסופו של דבר אני אוהב את כולם, אלו הנחשבים כקלאסיקות ואלו שהם נחלתם רק של חובבי קולנועי ישראלי מושבעים, או רק של חובבי אברהם הפנר מושבעים.

נהוג להתייחס להפנר כחלק אינטגרלי מקבוצת במאי "הרגישות החדשה" המקבילה הישראלית לגל החדש הצרפתי ולגלים חדשים אחרים בעולם – קבוצה של קולנוענים שהיו גם חברים ואשר יצרו קולנוע חדשני מאוד ואישי מאוד. לגבי הפנר, דומה כי ההיבט החשוב ביותר היה יצירת סרטים אישיים, הנובעים מסיפורים המעסיקים אותו ולא מתוך רצון לבטא מסר פוליטי או חברתי. יותר משהוא שאף לשנות את פני הקולנוע או הספרות הישראלית, הוא חיפש ביטוי לסיפורים שיצאו ממנו. במקביל לסרטי הבורקס, אשר דנו בהשתלבות או באי-השתלבות של עדות המזרח בחברה הישראלית, הפנר עסק בדעיכת החברה והתרבות האשכנזית ועשה זאת נגד הזרם, שכן האשכנזים הם לכאורה לא המקופחים. אך הפנר ראה את דעיכת היידיש (שפה אשר נשמעה בסרטיו לא פעם) ואת חוסר היכולת של המהגרים לחיות בארץ כמו באירופה.

העבר תמיד נוכח בסרטיו של הבמאי והתסריטאי אברהם הפנר. לא רק כסיפור רקע לאירועים המתרחשים בהווה, אלא  כנושא מרכזי בסרט. לעיתים העבר נוכח בסרט כתעלומה בלשית שיש להגיע אליה על מנת להבין את ההווה; במקרים אחרים הוא מהווה עולם אליו עורגות דמויות הסרט, נוכח חוסר מסוים הקיים בהווה. הסרטים שלו הם תמיד נוסטלגיים ותמיד יש בהם גם מימד מיושן בסגנון – גם ביחס לתקופה בה נוצרו, וגם כאשר יש בהם חידושים קולנועיים. הקולנוע של הפנר הוא קולנוע "זקן" במובן החיובי ביותר של המילה – איטי, חכם, מתנהל בשפה שלא מדברים בה, עוסק בדמויות ההולכת וקטנות, המבינות יותר טוב את העבר. לא פעם יש בגיבורים שלו סוג של מחלה; לעתים תהיה להם משאלת מוות שכן הם כבר לא מתאימים לעולם הסובב אותם; כמעט אף פעם לא יהיה בהם זעם, או לפחות לא זעם המופנה כלפי האחר. הפנר מתאר עולם דועך, אך לעיתים נדירות הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי גורם כלשהו.

הקולנוע שלו מתנהל בשקט, בקצב משלו ובשלווה משלו – אך גם ברגשות עזים ומבלי לפחד ממלודרמה. אף על פי כי מדובר בקולנוע שהוא הרבה יותר עצוב מכועס. הרגע הקולנועי מסרטיו שהכי קרוב להיכנס לתודעה הקולקטיבית של שוחרי הקולנוע הישראלי הוא קללה – "כוס אמק וקס" אשר נשלחת לעבר העבר, לא לעבר וקס עצמו. העבר שהפנר יודע שהוא מעולם לא היה קרוב להיות טוב כפי שהוא מתאר אותו. העבר שמת, שכנראה טוב שחלף מן העולם. העבר שהייתה בו כמות עצומה של יופי והבטחה להרבה יופי עתידי, הבטחה שלא מומשה. ההווה בסרטים של הפנר לרוב רחוק מלהיות עגום – אך הוא תמיד מראה עד כמה הפוטנציאל שהיה גלום בו לא מומש.

הספר החדש (שטרם הספקתי לאחוז בו) צפוי להכיל ראיונות, מאמר של אורי קליין וכן חמישה תסריטים – לסרט הקצר המקסים לאט יותר (על פי סימון דה-בובואר) וכן לארבעת סרטיו הארוכים של היוצר (שביים גם סרטים קצרים נוספים ויצירות לטלוויזיה). אותם אסקור בקיצור, מתוך תקווה לגרות את הקוראים לצפות בהם, או לפחות לקרוא את התסריט שלהם. את לאט יותר אפשר לראות ממש כאן ועכשיו:

לאן נעלם דניאל וקס? נחשב בעיני לא מעט מומחים לא רק כסרטו הטוב ביותר של אברהם הפנר, אלא גם כסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה מאז ומעולם. זה תואר מעט אכזרי להעניק לסרט, בטח לסרט כזה שחלק ניכר מן הקסם שלו הוא בצניעות שלו. עבורי, השיא של הסרט הוא סצנה בה שני גיבוריו מחכים לאישה בחדר מדרגות – האור נכבה אוטומטית והם צריכים ללחוץ על המתג על מנת להדליק אותו שוב. בשבילי זהו רגע קסום של תיאור בני אדם והוא ממש לא לבד בסרט הזה, אשר ניתן בקלות למצוא בו פרשנויות על דעיכת הציונות, על דור של צעירים המחפש משמעות, על קריסת אידיאולוגיית השמאל וקריסת הנעורים בכלל. העלילה פשוטה: כוכב רוק בעל קריירה בין לאומית שב לארץ ופוגש חבר לתיכון. הם נזכרים בחבר משותף אותו העריצו ותוהים מה עלה בגורלו. דרך סדרה של מפגשים עם חברים ללימודים הם לא מצליחים למצוא קצה חוט לגבי מיקומו – עד שלפתע כן – ומה שהם מוצאים הוא הכל פרט למה שהם ציפו לו. המסר של הסרט חזק, הסיפור האנושי שלו חזק יותר. יחד עם זאת, יש בסרט גם כמה רגעים פגומים, אך אצל הפנר יש קסם לכל פגם. זהו סרט נהדר אם לא באים אליו בציפיות גבוהות מדי. על מנת לעזור בהנמכת הציפיות, אציין כי עבורי כל סרטיו האחרים של הפנר לא פחות טובים.

אם סרטו הראשון של הפנר עוסק באכזבה של הדור הצעיר מעצמו, דודה קלרה עוסק באכזבה של הדור המבוגר מן הדור הצעיר. שלוש אחיות מנהלות ביחד חנות ומגדלות ביחד את הבת של אחת מהן – בת הרוצה להתחתן עם גבר שהן לא מאשרות. וזה לא שהגברים להם הן נשואות הם מציאה הגדולה. הגבר היחיד שנראה כמשהו סביר בסרט הוא אח נוסף החי באנגליה, אבל זה נכון רק לגבי חצי הסרט בו לא רואים אותו. כאשר הצעירה היחידה במשפחה טוענת כי היא בהריון, הדרך לחתונה היא בלתי נמנעת, למורת רוחן של הנשים ולמרות שהגברים מעדיפים להתעסק במחלות שלהם. הסרט מתחיל בצילום ארוך מאוד של צומת הרחובות בן יהודה ומאפו ומציג תל אביב שהיייתה רוצה מאוד להיות עיר אירופאית – אך היא נותרת בחצי הדרך בין אירופה למזרח התיכון, כפי שהגיבורות שלו חיות בחצי השני של המאה העשרים, אך עורגות לדרכי התנהגות עתיקות יותר.

פרשת וינשל (נקרא גם בשם פרשת רצח הלורד וינשל) הוא סוג של סרט מתח. אני כותב סוג של, שכן הרצח שנחקר בסרט התרחש בשנות השלושים ואילו הסרט עצמו מתרחש בראשית שנות השבעים. ועל אף שיש תפניות רבות ומפתיעות בפיענוח הפשע (שמזכיר את הרצח הלא פתור של ארלוזורוב) – הדמויות מעניינות לא פחות, בין אם אלו הנחקרים על אירועי העבר ובין אם זו הגיבורה החוקרת אירועים שהתרחשו לפני שנולדה. מדובר בעיתונאית שהיא גם במקרה בת של איש מפתח בפרשה ושלא במקרה גם סובלת ממשבר בנישואיה – משבר שמטופל בצורה מעט גסה לעיתים, אך הדבר כמעט ואינו פוגע בסחף של הסרט הזה, מסוג הסרטים שחבל לי כי רבים מבני דורי אינם מכירים. יש בו לא מעט הברקות ובעיקר הדגמה של לקיחת ז'אנר המתח למקום ישראלי מאוד. בדרכו, הסרט דן גם בנפילת מפא"י וערכי דור מייסדי המדינה בכלל, אך הוא דן בנושאים אלו באופן המשלב בין נוסטלגיה לאופטימיות – הסרט מלא אמונה באדם, אפילו אמונה בעתיד.

לעומת זו, אהבתה האחרונה של לורה אדלר הוא סרט שכמעט כולו עבר. אם יחסים בין דורות היו נושא בסרטיו הקודמים של הבמאי, במקרה זה מדובר בסרט בו כמעט ואין צעירים. לורה אדלר היא כוכבת מספר אחת בתחום שלה, אלא שמדובר בתחום עם קהל מעריצים די מצומצם – תיאטרון הידייש בישראל. אדלר זוכה לתשואות באולמות לא מלאים, כאשר חלק גדול מהקהל צופים בהצגות שוב ושוב. למרות זאת, לורה אדלר זוכה לעניין מצד מפיקה של סרט אמריקאי, להערצה של חבריה ללהקת השחקנים (לפחות אחד מהם מאוהב בה), למערכת יחסים עם גבר צעיר ולאהבה אפלטונית עמוקה מצד בקי, שותפתה לדירה. דמיינו את שדרות סנסט, אם לגיבורה הייתה מודעות עצמית. או יותר טוב – נסו לצפות בסרט העדין והייחודי הזה. הפנר התסריטאי אורג כאן בחוכמה סרט המתנהל ב-4 שפות – ההצגות בידייש, חיי היום יום בעברית (בעיקר), חיי האהבה בצרפתית והחלום ההוליוודי באנגלית. זהו סרט המתאר תהילה של כוכבת גוססת, של שפה גוססת. סרט שאוהב את החיים. סרט בו הגיבורה המבוגרת הופכת לנערה מתבגרת על הבמה.

בכל סרטיו של הפנר יש תנועה בין מלודרמה לרגעים קטנים המשתלטים עליה. יש סיפור חזק ובנוי היטב, אך כזה שלא בא על חשבון המצלול של הדיאלוגים ובניית הדמויות. אולי לא מדובר בבמאי שחייבים להכיר, אלא יותר בבמאי ותסריטאי שחייבים להתענג עליו ולהיקסם מן הסרטים שלו, שהם משובחים מפני שיש בהם משהו מיושן, קסם שלא יכול עוד להיות משוחזר.