"ההוביט: מסע בלתי צפוי", סקירה

נתחיל בוידוי קטן: אני לא חובב גדול של סרטי אבירים, מלכים, נסיכות, גמדים ודרקונים. לא קראתי את טולקין בילדותי, ואפילו לאחרונה הפסקתי לצפות ב"משחקי הכס" די על ההתחלה כי זה פשוט לא הצליח לתפוס אותי. נהניתי מסרטי "שר הטבעות", אבל הם לא כאלה חשובים עבורי, ואני יכול לגמרי לחיות את החיים שלי בלעדיהם. שלא תטעו, אני אוהב פנטזיה. חולה על גיבורי-על, חייזרים ועוד כל מני יצורי פלא, אבל מודה שיש לי בעיה עם ז'אנר האבירות והחרבות והקווסטים בפרט, ועם כל עניין סיפורי המלכים בכלל, אפילו כשזה בא במסגרת של דרמת BBC. אני יכול ליהנות מזה, אבל אני לא מוקסם או נכבש.

עם המידע הזה לשירותכם, אני מקווה שתוכלו להפיק מהטקסט הזה את מה שיש לו להציע – מבט על "ההוביט: מסע בלתי צפוי" (The Hobbit: An Unexpected Journey) מידי מישהו שהסרט מראש לא כל כך הדליק אצלו הייפ או ציפייה גדולה, וכמו כן, לא יודע כמעט כלום על המיתולוגיה חוץ ממה שלמד מצפייה בסרטי "שר הטבעות" ופסקת הפתיחה של הספר "ההוביט", שבכל זאת כן פתחתי בנעוריי.

בהקשר זה אני יכול להוסיף שכאשר שמעתי את המשפטים הראשונים של הספר בוקעים מהמסך, חשתי התרגשות מסוימת ובאותו הרגע לחלוטין יכולתי להבין שבעבור מי שקרא את "ההוביט", החוויה של לראות את הספר קם לתחייה, היא חוויה עצמתית שאני רק מצטער על כך שנמנע ממני לחוות אותה. ההפסד כולו שלי.

התחלות ראשונות

בדיוק כפי של"שר הטבעות: שיבת המלך" (Lord of the Rings: The Return of the King) היו הרבה סופים שנוספו אחד לשני ונראה שהיה קשה לפיטר ג'קסון לסגור את הסרט ולהיפרד מהטרילוגיה, כך ל"ההוביט: מסע בלתי צפוי" יש הרבה התחלות, ונראה שלפיטר ג'קסון היה קשה להתניע עם הסיפור החדש והוא היה חייב להוסיף פרולוג לפרולוג לפרולוג. כשחושבים על זה שבעצם הסרט בעצמו הוא כולו סוג של פרולוג לשני החלקים הבאים בטרילוגיה, זה מרגיש אפילו עוד יותר מוגזם. מכיוון ש"ההוביט" הוא ספר דק, מראש מתעוררת חשדנות בנוגע לחלוקת העיבוד לשלושה סרטים. ולכן בשעה הראשונה של הסרט אי אפשר שלא להרגיש קצת מרומים. נראה שפיטר ג'קסון מורח אותנו, ומורח את הסיפור. מוסיף סצנות ודיאלוגים איפה שהיה אפשר לקצר, ואפילו בשביל אסטרטגיה של חשיפה הדרגתית, כמות האקספוזיציה מרגישה מוגזמת. כלומר, הבעיה היחידה עם כמות הפעמים שהדמויות השונות מתחילות "לספר סיפור" או מכינות אותנו לכך שיש סיפור שצריך לספרו מתישה, לא מעצם הפעולה, אלא בעיקר בגלל שהסרט כמעט שלוש שעות ומגיע איזשהו רגע שאתה פשוט מצפה שמתישהו בכל זאת יקרה משהו.

ג'קסון רוצה להכין אותנו לסיפור גדול, ולכן אומר לנו "חכו חכו, תראו מה הולך להיות פה עוד מעט", עד שברגע מסוים מתחיל לאבד את האמון שלנו. הבעיה העיקרית בפתיחות הסרט, בעצם, היא עיצוב דמותו של בילבו בגינס – הגיבור – ופריסת הסיבות לכך שהוא מצטרף למסע "הבלתי צפוי". באמת שלא ברור למה. יום אחד מגיע המכשף גנדלף לביתו, ואחריו חבורה של גמדים ומבקשים ממנו להצטרף אליהם למסע מסוכן ביותר כדי להחזיר לעצמם את מולדתם אותה איבדו במלחמה.

מבחינה שכלתנית אפשר להבין אולי את הסיבות של בילבו להצטרף. הוא ככל הנראה קורא ספרי הרפתקאות (למרות שגם זה לא ממש בולט) ואולי אף חולם לחוות הרפתקה שכזאת, אך זה לא ממש בא לידי ביטוי במשחק, או בעיצוב של הדמות. בילבו הנו הוביט, ובתור הוביט הוא מציג את עצמו כמי שלא רוצה חיים סוערים במיוחד, הוא מפחד מהעולם וכל מה שהוא רוצה זה להיות בשקט בביתו/חורו באדמה. הוא אפילו לא ממש מחבב את הגמדים האלה שצריכים את העזרה שלו, וגם לא ממש נראה להוט מנוכחותו של גנדלף כשזה בא לגייס אותו. אני מבין שכנראה אמור להיות אצלו יצר הרפתקני חבוי איפשהו שצריך להתעורר, אבל קשה לזהות אותו. לכן, בסופו של דבר נראה שבילבו יוצא למסע שלו מבלי שיש לו תכלית או רצון אמיתי. הוא יוצא כי ככה נכתב. העניין הזה העסיק אותי כל הסרט והפריע לי להתחבר לכל המסע. למה אני צריך לשאול את עצמי מה גיבור הסרט עושה בסרט? בסופו של דבר, לקראת סוף הסרט התשובה לשאלה מגיעה, באופן כלשהו, אפילו אם קצת מאוחר מדי. אבל ברור שהיה משהו מרגש יותר ויפה יותר אם היינו לפחות מקבלים רמזים על סיבותיו של בילבו כבר בהתחלה – רמזים שבונים את דמות הגיבור שלנו בצורה רגשית יותר.

בהקשר זה, בטח תקראו בכל מני מקומות על קריאות של הסרט כסוג של אלגוריה לעם היהודי שמנסה לשוב לארצו וצריך את העזרה והתמיכה של אומות העולם. בשנות הארבעים והחמישים נעשו לא מעט סרטים בארץ עם סיפור חניכה שבו גיבור הסרט למד על החשיבות של המפעל הציוני ומצטרף למאבק היהודי למען שחרור הארץ. וכן, הקריאה לגמרי אפשרית, והגמדים האלה באמת קצת דומים לדימוי האנטישמי של דמות היהודי, אז מי שבא לו לראות את זה ככה, וזה מוסיף לו להנאה של הסרט – שיהנה. 

אקשן אקשן ואקשן

אז לאחר שעה ראשונה מקרטעת, ההרפתקה מתחילה, וכאן חייבים להודות שפיטר ג'קסון יודע לביים אקשן פנטסטי בצורה מופלאה. השליטה שלו במרחב היא מושלמת. המצלמה והעריכה מתזמרות כל רגע בצורה סוחפת כדי שנוכל ליהנות באופן אינטנסיבי מהקפיצות, החרבות והמכות. ואמנם ג'קסון אינו מתעלה על עצמו ביחס לסרטי "שר הטבעות" – שם היו כמה קטעי אקשן בלתי פוסקים ובלתי נשכחים –  אך עדיין מלאכתו נותרת ללא דופי. אפשר גם להתחשב בכך שהוא קצת יותר מוגבל הפעם מבחינת האפשריות שמציבות בפניו המגוון המצומצם יותר של דמויות בסרט הזה (מגוון, לא כמות), וגם לקחת בחשבון שזה הסרט הראשון מתוך השלושה, כלומר, מופע חימום, וצריך לשמור את הנשקים הגדולים יותר לסרטים הבאים.

אני אכתוב את המשפט הבא בידיעה שהוא מטומטם ושכנראה רבים כמוני יכתבו אותו: אין שום דבר בלתי צפוי ב-"ההוביט: מסע בלתי צפוי". אבל זה נכון, לא נראה שג'קסון מאתגר את עצמו יותר ממה שעשה בעבר, ועם זאת, לא נראה שהוא ממש צריך. ג'קסון מוכיח שוב ושוב שהוא לא במאי ענק ולא במאי גאון, אבל הוא בהחלט במאי גדול. והחלק הראשון בטרילוגיית ההוביט הוא בהחלט כיף. לפי ההיגיון של הסרטים הקודמים (וכמעט של כל טרילוגיית פנטזייה של השלושים השנים האחרונות) הסרט השני הוא זה שיהיה אפל יותר, ובעל ממד דרמטי עוצמתי יותר. ולכן אפשר להגיד שיש למה לצפות. ג'קסון השאיר דלת פתוחה לשיפורים בכל ההיבטים של הסרט, ולמעשה מספק לנו סרט שהוא "הקדמה" של שלוש שעות. אז בתור הקדמה, מדובר בהקדמה די מרוממת. בעיקר בשעה האחרונה של הסרט כאשר קטע אקשן מתחלף בקטע אקשן חדש ובאמת כמעט ואין זמן לנשום. ולכן, אמנם ג'קסון עוד חייב לצופיו את לב ההרפתקה, אבל בסך הכול רואים שהוא בכושר.

אנדי סרקיס, נקודה.

ושוב אנדי סרקיס. אם יש משהו אחד ששווה את כל הסרט, זה הופעתו של אנדי סרקיס בתור גולום. כן, איאן מקלן תמיד טוב, גם כשרואים שהוא לא מתאמץ, מרטין פרימן עושה עבודה יפה וכך גם יתר השחקנים, אבל סרקיס הוא היום השחקן הטוב ביותר בעולם. צריך לקחת בחשבון שאמנות המשחק הולכת ומתרחבת עם המצאת טכנולוגיית המושן קפצ'ר (Motion capture). כפי שהמצאת הקולנוע דרשה סוג אחר של משחק ביחס לתיאטרון, והמעבר מקולנוע אילם לקולנוע מדבר שוב גרם למהפכה באופן שבו שחקנים השתמשו בכלים שלהם להביע את עצמם, כך גם השילוב של טכנולוגיית לכידת התנועה דורש טכניקת משחק חדשה: ונראה שאנדי סרקיס נולד בעבור הטכנולוגיה הזאת.

לא מעט שחקנים גדולים גילמו דמויות דיגיטליות דרך תלבושת החיישנים החדשה, אך אף אחד מהם לא הגיע להישגים של סרקיס. אני מאמין ששחקני קולנוע ושחקני תיאטרון עשויים להרגיש "ערומים" אל מול הטכנולוגיה החדשה ואף קצת אבודים. ולכן, אם באמת יש כאן סוג חדש של אמנות משחק שנולד, אז סרקיס הוא המאסטר שלו. סרקיס, כידוע, גילם בין היתר את דמותו של גולום בטרילוגיית "שר הטבעות", וגם את דמותו של סיזר ב"כוכב הקופים: המרד". בכל פעם שהוא מופיע בתור דמות דיגיטלית הוא מצליח להביע עומקים רגשיים ודיוק מפעים בהבעותיו. ברור שסגנון המשחק של סרקיס לא דומה לזה של אף שחקן אחר, וקשה לי אישית להבין למה לא מכירים ביכולות שלו באמצעות פרסים, חוץ מסיבות כגון שמרנות, חרדה מפני החדש, או חוסר הבנה של הנולד. אבל סרקיס עושה מהפכה של איש אחד בתחום המשחק. הוא מתמסר לחלוטין לדמויות שהוא מגלם ומצליח להפיח בהן נשמה, לב ענק שפועם דרך הפיקסלים.

הסצנות שבהן הוא מופיע בתור גולום הן הדבר הטוב ביותר ב"ההוביט: מסע בלתי צפוי". בכלל, המפגש בין מרטין פרימן שמגלם את בילבו לבין אנדי סרקיס בתור גולום שורף את המסך. הכימיה ביניהם מושלמת. קצב הדיאלוג, תנועות הגוף, חילופי המבטים, הכול מדויק להפליא ומרגש. בנוסף, מדובר בסצנה היחידה בעלת מורכבות כנה ואמיתית. אלה רגעים שבהם הקרטוניות של הדמויות מנוצלת בצורה מבריקה ומקבלת רבדים מפתיעים: זהו דו-קרב בין תקווה לייאוש, כוח הישרדות ותאוות בצע, אנושיות ומפלצתיות. וכל האלמנטים האלה עוברים צדדים מדמות אחת לשנייה ומקבלים ביטוי לעתים אצל פרימן ולעתים אצל סרקיס – ומה שנותר זה ההנכחה המתמדת של פרדוקס הקיום.

אין הרבה על מה להריע ל"ההוביט: מסע בלתי צפוי" כמו שגם אין הרבה סיבות לצאת נגדו. כן, זה סרט עם הרבה בעיות. למשל, ג'קסון משתמש ביתר המידה בתחבולת "גנדלף אקס מכינה" – כלומר, אנחנו בצרות עד שגנדלף מגיע כדי להציל את היום; הוא לא טורח לפתח יותר מדי את הדמויות (לא הראשיות ולא המשניות) ולגרום לנו להתחבר אליהן בצורה עמוקה; והוא גם לא ממש מקפיד על מבנה נרטיבי הדוק וסוחף. מצד שני, עדיין מדובר בבידור טוב. הרפתקאה קולנועית רווית הנאה בזכות האפקטים, העולם העשיר שמוצג בצורה אמינה ויפה, וכמובן רצף האקשן הגדול לקראת הסוף שמתאפשר בזכות מרקם נפלא של דימויי מחשב עם פעלולים וסגנון קולנועי מרומם.