בחזרה למשחק -סקירה

במאי הסרט בחזרה למשחק (Trouble with the Curve במקור, שם שאומר משהו רק לחובבי בייסבול) הוא רוברט לורנז. למרות שיתכן מאוד כי גם רוברט לורנז עצמו מתבלבל לפעמים וחושב שקלינט איסטווד הוא הבמאי. הנוכוחות של איסטווד ככוכב היא כל כך חזקה, עד שהוא משתלט על כל סרט. גם בגלל שאם מסתכלים על הפילמוגרפיה של לורנז עד לסרט הזה, מגלים שהוא היה בעיקר עוזר במאי (בין היתר לאיסטווד) עד שהתפנה בעשור האחרון להפיק סרטים יחד עם קלינט איסטווד, כאשר לרוב קלינט מתפקד גם כבמאי (יוצא הדופן היחיד עד לסרט זה: סרט שביימה הבת של קלינט איסטווד). אבל צריך לתת את הכבוד ולזכור שזהו סרט של לורנז. רק מה לעשות, הוא מזכיר מאוד את הקולנוע של איסטווד והוא מגיע מאוד קרוב ללהיות פיתוח מעניין של הקריירה של איסטווד כבמאי. אבל רק קרוב. מה גם שאיסטווד לא ביים אותו, אלא – נו, ההוא שהזכרתי קודם.

הסרט עצמו הינו סרט בייסבול, כלומר משהו שעקרונית מעניין מאוד את האמריקאים ולא הרבה אומות אחרות. איסטווד מגלם צייד כשרונות ותיק ומוערך, שהבוסים הצעירים בקבוצה שמעסיקה אותו היו שמחים להעניק לו מתנת פרישה, אבל האחראי הישר עליו (ג'ון גודמן הנהדר כרגיל) מתעקש עליו ושולח אותו למשימת מעקב אחר כישרון עולה, שצפוי להיבחר במקום גבוה בדראפט. רק שאף אחד לא ישים לב שהוא כמעט עיוור בשלב זה של חייו.

במעקב אחרי השחקן הוא פוגש ספורטאי עבר שגילה ונאלץ לפרוש עקב פציעה (ג'סטין טימברלייק שנראה כאילו הוא משחק מתוך שינה, זה לא מזיק יותר מדי) ובעיקר את הבת שלו, עורכת דין מצליחה אשר גדלה במגרשי בייסבול ומבינה בספורט לא פחות מכל אחד אחר. וזאת גם איימי אדמס, אז הסרט לא יכול להיות ממש גרוע.

בתור סרט, יש בבחזרה למשחק משהו קצת מעצבן: הוא מצליח לייצר עניין רוב הזמן (בעיקר בחציו השני) יש בו מספר רבדים מעניינים והוא עשוי היטב, אבל לא מגיע ממש לשיאים של הברקות, מצד שני יש כמה קטעים מביכים שהיו חייבים לרדת בעריכה. לא להאמין שזה קרה לבמאי מנוסה כמו איסטווד. בעצם, גם סרטו הקודם כבמאי היה די מביך. אה, הוא בכלל לא ביים את הסרט הזה.

אבל הוא יכול היה. קשה לראות בסרט את המגע של לורנז כבמאי המנותק מן האב הרוחני, שמופיע על המסך במשך רוב הסרט. אבל זאת גם נקודת החוזק של הסרט, הסיבה שבגללה ראוי להקדיש לו טקסט בבלוג הכתוב בשפה בה אין מונח מקביל להום-ראן. לאיסטווד יש קריירה מרשימה ומגוונת כשחקן וכבמאי, עם גישה ייחודית לכמה נושאים חשובים כמו הצד האכזרי בגבריות האמריקאית או התמודדות עם שינוי עולם הערכים. למעשה, גם כאשר איסטווד היה צעיר, הוא ייצג תפיסת עולם זקנה שאבד עליה הכלח. אבל זאת לא הייתה העמדה של הסרטים, בטח לא של הסרטים שאיסטווד ביים בעצמו: איסטווד תמיד היה ביקורתי כלפי דמותו ותמיד קיבל את הצורך של החברה להתאים את עצמה לשינויים. גם בסרט הזה הדמות של איסטווד עוברת מהלך דומה ונראה לעיתים לא נוח להראות איך הסרט מציג זקנה באור קצת קומי, עד לרגע בו הגיבור לומד לשנות מעט את השקפת עולמו ולהעביר לזמן החדש את הניסיון שלו. אבל איסטווד טיפל בפיתוח הדמות שלו בכיוון הזה בעבר לא פעם ודומה כי זה הגיע לכדי מצוי בסרט גראן טורינו. הסרט מראה לנו עוד מאיסטווד השחקן ועושה זאת בצורה סבירה, אבל מה שיותר מעניין הוא היחס לדמות הנשית.

יחסית לשחקן מחוספס קושח מאוד, איסטווד הוא במאי מאוד עדין כשהוא בשיאיו. בפרט, הוא במאי עם יחס מעניין לדמויות נשיות, למרות שהן כמעט תמיד מגלמות תפקיד משני בסרטיו. ניתן לאתר כמעט בכל סרטיו מערכת יחסים בין גבר לאישה צעירה ממנו, המלמדת אותו להתבונן בחיים בדרך שונה ולמעשה מרפאה אותו. האישה הזו היא לעיתים בת ביולוגית ולעיתים אישה או מאהבת, ולפעמים יש בה מאפיינים סותרים לכאורה של שני התפקידים. ככה זה בסרט המפתח הלא-מוערך יחסית מראשית שנות השבעים, בריזי  (Breezy)

הסרט (שאני נוטה להזכיר לא מעט) עוסק בקשר הרומנטי הנרקם בין היפית צעירה ומשוחררת מינית לגבר עצור בגיל העמידה, המגולם בידי וויליאם הולדן באחד מתפקידיו הגדולים ביותר (והיו לו הרבה תפקידים מרשימים). אין בסרט הרבה עלילה פרט למבט על מערכת יחסים, על גבר המצליח במידה מסוימת לחנך אישה, אבל בעיקר להיות מחונך על ידה באופן אגרסיבי וטוטאלי. הסרט הוא הצדעה לנשיות ומקרה נדיר בקריירה של איסטווד בו הדמות הנשית מקבלת לא רק את כותרת הסרט, אלא גם זמן מסך שווה יחסית לדמות הגברית. בהבלתי נסלח למשל, הדמות הנשית החשובה ביותר מתה לפני האירועים המתוארים בסרט (שעדיין מתאר גם דמות נשית נפלאה אחרת). בריזי הוא הסרט הראשון בו איסטווד לא מלהק את עצמו ודווקא משום כך הוא מצביע היטב על הנושאים המעסיקים אותו כבמאי: הגבר האמריקאי לומד להיות רומנטי, לומד לאהוב, לומד להיות נשי יותר. האישה מוצגת כסוג של אידיאה, כעליונות ערכית לא ממש מודעת לערכה. וריאציות על הנשיות הזו הופיעו בהרבה סרטים של איסטווד, אבל לרוב נשאר משהו מעט תקוע בדמויות הנשיות הללו: הן מביאות את הגאולה לגיבור, אבל לא נגאלות בעצמן.

וזה המהלך המרענן של בחזרה למשחק: בהדרגה, הדמות הנשית הופכת מלהיות דמות המשליכה על אישיות הגיבור המזדקן לדמות הראשית והמעניינת. היא מבינה כי הבעיה היא לא רק אצל אביה, אלא בעיקר בחיים שלה: היא הופכת ליותר אסרטיבית, יותר נחושה ויותר עצמאית. לא במובן של שחרור פמינסטי, אלא במובן של היכרות עם עצמה. הדמות חדלה להיות אידיאה והופכת למשהו מורכב יותר – דמות של אישה הנמשכת לסביבה גברית, אבל עדיין יש בה מספיק עדינות על מנת לשנות את הסובבים אותה. דמות שיכולה להיות מצליחה בכמה אופנים, אבל צריכה לבחור את המסלול הפחות מאופר שיבטא אותה בצורה טובה יותר.

אילו הייתה הורדה מסוימת של מפלס הקלישאות בסרט, הדמות הזו הייתה יכולה להפוך למשהו מעניין והסרט ליצירה בעלת חשיבות. הסצנות המתארות את חיי השגרה, שאיסטווד כבמאי הצטיין בהן, קצת לוקות בחסר בסרט זה. עדיין, זוהי יצירה שכחובב איסטווד מצאתי בה לא מעט הנאה, גם עם זאת הנאה מפוספסת.