חלף עם הרוח – למה העניין לא חולף

בסוף השבוע הזה מגיע הרגע לו חיכו מיליוני מעריצים, שוודאי יגיעו מחופשים ונלהבים לבתי הקולנוע, מחולקים היטב ל"טים רט" ו"טים אשלי", משוכנעים כי הצד שלהם הוא הצודק ועם הגיבור שלו סקרלט צריכה להיות בסוף. כן, חלף עם הרוח חוזר למספר הקרנות מצומצם ביס פלאנט.

בנימה פחות אירונית, זה לא מובן מאליו שההערכה, האהדה, והציפייה לסרט לא נעלמו לאורך השנים: זהו סרט ארוך במיוחד (כ-4 שעות) ואיטי מדי בחלקים לא מעטים; הוא מזדהה עם הצד הלא נכון במלחמת האזרחים, ואת היחס שלו לאפרו-אמריקאים ניתן לתאר רק כמחפיר. שיטת הצילום בטכניקולור שהייתה אז חדשנית גורמת לצבעים להיראות מוגזמים היום. בכלל, הסרט הזה התיישן בכל בחינה שהיא. בתור אחד שנהנה מאוד מסרטים ישנים – כל דרכי ההתיישנות האפשריות פגעו בסרט הזה בצורה חמורה.

וגם התהילה של הסרט מוטלת בספק. כן, זה הסרט הכי מצליח מסחרית אי פעם בפער גדול (מבחינת כמות הכרטיסים שנמכרו), זוכה 10 פרסי אוסקר, כולל לסרט, לבמאי ופחות או יותר לכולם חוץ מקלארק גייבל. וזה לא שהוא מככב ברשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים בצורה ברורה כל כך: בסקר של המגזין  Sight & Sound לבחירת הסרטים הגדולים בכל הזמנים, רק 7 מבקרים (מתוך 846) ציינו אותו בעשירייה שלהם, מספיק בקושי על מנת להכניס אותו לרשימת 250 הסרטים הגדולים. במשאל המבקרים מצבו אפילו פחות טוב. עדיין, לא סתם יס פלאנט בחר בו לפתיחת הקרנות של סרטים קלאסיים: זה עדיין הסרט שנתפס כקלאסי ביותר ועדיין הסרט הקלאסי שהכי הרבה אנשים רוצים לראות על מסך גדול. גם אני מתרגש לקראת הצפייה החוזרת, שתהיה הראשונה שלי על מסך גדול.

מה הופך את הסרט לנחשק כל כך למרות כל המגרעות אשר ציינתי? ראשית, יש לו את ההילה של סרט גדול, סרט שנועד מראשית ההפקה להיות סרט "גדול". זהו מפעל חיים של איש אחד, דיוויד או. סלזניק, המפיק העצמאי הגדול ביותר שפעל בהוליווד, ואולי גם המפיק הגדול ביותר אי פעם. הוא הציב בתודעה הציבורית את הסרט כ"אירוע" הרבה לפני שצולם ממנו פריים אחד, או שנכתבה מילה מן התסריט. מהיום שפורסם הרומן של מרגרט מיטשל היה ברור כי יש כאן פוטנציאל לשובר קופות שיעמיד את רב המכר בצד. סלזניק רכש את הזכויות ופתח בחיפוש אחר שחקנית שתוכל לגלם את סקרלט אוהרה. הוא ערך מבחני בד לכל שחקנית שהסתובבה בהוליווד, בעיקר לכאלו שהוא ידע כי אין סיכוי כי יתאימו לתפקיד. הסרט הפך לשיחת היום. הסירוב של גארי קופר לתפקיד הראשי שהוצע לו רק הגביר את ההילה של הסרט. בסופו של דבר, לתפקיד רט נלקח קלארק גייבל, כוכב בסדר הגדול של קופר. לתפקיד סקרלט נבחרה הבריטית האלמונית ויויאן לי, שהפכה במהרה לכוכבת המדוברת ביותר בעולם. כל זה התרחש לפני שהצילומים החלו.

בצילומים עצמם התחלפו לפחות שלושה במאים הוליוודים גדולים (ג'ורג' קיוקור, סאם ווד ו-ויקטור פלמינג) שעיבדו תסריט שנלקח לאינספור שכתובים על ידי תסריטאים רבים. סידני האוורד הוא היחיד שזכה לקרדיט ואוסקר, אבל עבדו עליו גם תסריטאים אגדיים כבן הכט, אוליבר ה.פ. גארט וג'ו סוורלינג. בחדר העריכה היה עם העורכים רק יוצר אחד, שלו הייתה את המילה האחרונה: סלזניק עצמו, בסרט שיעשה או יקבור אותו. האהדה לסרט, או יותר נכון העניין והתשוקה לו, הם גם רצון לגעת במפעלו של המפיק הקלאסי, המפטר במאים בסדרתיות וחושב כי הוא יודע יותר טוב מכולם – רוב הזמן גם בצדק.

אבל גם הסרט עצמו מספיק טוב על מנת להמשיך לייצר עניין גם מעבר לסיפור שלו. העלילה היא בבסיסה מלודרמה שגרתית למדי: סקרלט מאוהבת בגבר אשר מתחתן עם אישה אחרת. עד שהיא תבין שהיא בכלל מאוהבת, היא תתחתן עם גבר אחר ותאבד את אהבתו. ברקע, הדרום מפסיד במלחמת האזרחים. אבל הדרמה הזו מבוצעת בפאתוס אדיר, עם דיאלוגים שנונים ומשחק באמת משובח.

וסקרלט ורט הם באמת דמויות חד פעמיות. היו בקולנוע לא מעט נשים חזקות וחכמות לפני סקרלט אוהרה ואחריה, אבל לא היו כאלו שעוצבו בקפידה סביב הנקודה המרכזית: החוזק של סקרלט הוא גם החולשה שלה. החוכמה שלה היא גם היהירות שמפילה אותה. הxסברה שלה כי הרגשות שלה הם בעלות עוצמה גבוהה יותר מרגשות של אחרים מונעת ממנה להבין מה היא באמת מרגישה. היא אפילו לא מבחינה באהבה של הדמות החכמה והרגישה באמת בסרט, מלאני.

לעומתה רט הוא סוג חדש של גבר קשוח: גבר שלא מתבייש לאהוב בצורה טוטאלית. הוא אלים וגס מצד אחד, אבל גם חלש ומוכנע בידי הרגשות עד כדי כך שהוא מקריב את רוב חייו למען אישה אשר לא מבינה עד כמה גם הרגשות שלה עזים. לאורך כל הסרט, אכפת לו יותר מדי, ולכן בסיום, כשהוא טוען כי למען האמת לא אכפת לו, השברון הוא לא רק שברון על אובדן הקשר. כן, גיליתי כאן את הסוף של הסרט. לא, זה לא פוגם בהנאה במקרה הזה, אלא רק מעצים אותה. רט גם נאמן לחלוטין לדרום, אל אף שהוא מבין מההתחלה כי הצדק לאו דווקא נמצא בצד שלו.

אולם מעבר לכך, עיקר קסמו של הסרט הוא דווקא בכך שהוא התיישן. מראשיתו, הסרט היה הספד אוהב לעולם מיושן, עולם שאבד עליו הכלח, ושהשקפת העולם שלו זכתה ללעג כבר באמצע המאה ה-20, אם לא לבוז הטוטאלי לו היא זוכה כיום. הוא הציג אימפריה בשעת נפילתה, ולא סתם הסצנה הכי זכורה מן החלק הראשון של הסרט היא שריפת אטלנטה. ככל השנים עברו, הסרט הפך גם לאנדרטה לסוג קולנוע שכבר לא קיים. הסרט הוא התמצית של הוליווד הקלאסית בשיאה – לא במיטבה, כי נוצרו בהוליווד מספר סרטים טובים יותר (חלקם יוצגו ביס פלאנט בקרוב) אבל בשיאה – אין סרט זוהר יותר, יומרני יותר, שאפתני יותר. כן, לפרקים הוא משעמם, אבל בסופו של דבר גם אין סרט מרגש יותר. כי כבר לא עושים אותם יותר ככה. כנראה שהדרום לא באמת התקיים בהוד הרב שמוצג בסרט. כנראה שבהוליווד לא באמת עשו סרטים כאלו. חוץ ממקרה זה, היוצא מן הכלל אשר מכיל בתוכו את הטוב של מאות סרטים שמרכיבים את הכלל.

אחרי הסרט הזה יבואו להוליווד אורסון וולס ומלחמת העולם השנייה. שני האירועים הללו החלו תהליך איטי של שינוי סגנון בהוליווד, ובסופו של דבר לקריסתה של שיטת האולפנים. מיד עם תום צילומי הסרט החלו האיגודים לצבור כוח, ואם ההפקה הייתה מתחילה מעט מאוחר יותר, היו נדרשים ימי צילום רבים בהרבה והפקת הסרט אולי לא הייתה מתאפשרת. סלזניק נשאר בקולנוע לעוד מספר שנים ויצר עוד מספר סרטי מופת, אך הסרט הזה הוא האחרון שבו השליטה שלו הייתה טוטאלית לא רק כאחד בין כוחות יצירתיים, אלא ככוח מניע שלא ניתן להתנגד לו. הוא יצר סרט על מלחמת האזרחים, מבלי להבין כי המלחמה בה הוא והמקבילים לו יפסידו נמצאת מעבר לפינה. אטלנטה נשרפת בעוד הוליווד מתחילה לאכול את עצמה מבפנים. אבל הדרום אכן היה אומה ייחודית ומפוארת, למרות היחס המחפיר שלו לעבדים. והוליווד הקלאסית הייתה דבר נפלא, נפלא באופן שספק אם אפקטים דיגיטליים יוכלו אי פעם לשחזר.