ראיון עם הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף – הגרסה המלאה

לפני יומיים פורסמה בעכבר העיר השיחה שניהלתי עם מוחסן מחמלבאף במהלך פסטיבל בוסאן, בדרום קוריאה. נותרו מחוץ לכתבה כמה קטעים חשובים, בעיקר כאלה שדנים בסרט עצמו. להלן גרסה מלאה ומפורטת יותר של מה שנאמר:

מוחסן מחמלבאף

קשה לעכל את זה, אבל אחד מהבמאים הגדולים בהיסטוריה של איראן, מוחסן מחמלבאף, ביקר בישראל ואפילו צילם כאן סרט, מבלי שאף אחד ידע מזה. הבכורה העולמית של "הגנן" נערכה בתחילת אוקטובר בפסטיבל בוסאן, שבדרום קוריאה– שכן הפסטיבל האסיאתי השקיע כסף בהפקתו. השילוב המוזר הזה של במאי איראני שמצלם סרט בישראל במימון דרום קוריאני, העסיק אותי כל הדרך לבוסאן – הוזמנתי לפסטיבל בתור שופט של פרס הביקורת הבינלאומי (FIPRESCI) וידעתי שלא פחות חשוב מלחלק פרס לסרט הטוב ביותר, יהיה המפגש עם מחמלבאף, הצפייה בסרט "הישראלי" שלו, והניסיון להבין ממנו איך הוא עשה את זה, ולמה.

בצוות השופטים של הפסטיבל ישבה מבקרת קולנוע מטורקיה שהתחברה למשלחת האיראנית, והזמינה אותי להצטרף. מכיוון שקוראים לי פבלו ואני במקור מארגנטינה, יכולתי להעמיד פנים שאני לא מישראל. אבל מה יותר גרוע: להגיד שאני ישראלי, או להגיד שאני ארגנטינאי, ולהסתכן בכך שיעלו עלי מאוחר יותר? ידידתי הטורקייה הציגה אותי פשוט בתור פבלו, והפמליה האיראנית הזמינה אותי להתיישב.

יוצרי הקולנוע האיראני אמנם מכירים אחד את השני, אבל לפחות מחציתם מזמן לא חיים באיראן. הרבה מהם נאלצו לגלות מארצם בגלל שהסרטים שהם עשו לא מצאו חן בעיני המשטר, והאפשרויות שעמדו בפניהם היו ללכת לכלא או לברוח לאירופה. זה גם מצבו של מוחסן מחמלבאף, שכבר כמעט עשר שנים לא ביקר בארצו. בשנים האחרונות השיג דרכון צרפתי, שבזכותו הוא נוסע סביב העולם ללא קושי. כך הצליח להשתחל לישראל ולצלם כאן סרט בשם “הגנן”, המספר על אב ובן (מחמלבאף ובנו) אשר מגיעים לחיפה במטרה לצלם סרט על הדת הבהאית. השניים מתווכחים על טיב הדת, ותוהים האם איראן תתקוף את ישראל באמצעות פצצת אטום. כשהם נפרדים, הבן נוסע לטייל בישראל עם שק שאלות על דתות, פנאטיות והקשר בין העמים.

מסעות מוחסן בארץ הקודש

הקולנוע של מחמלבף נוהג לשלב בין תיאור ריאליסטי של המצב החברתי באיראן או במקומות אחרים בהם מצלם, לבין דימויים פיוטיים, סימבוליים וצבעוניים המקנים לסרטים שלו ממד מופשט, פילוסופי וחלומי. למעשה, מחמלבף החל את דרכו כתומך ואף לוחם בעבור המהפכה החומיינית ואף מכלא לארבע שנים עד ששוחרר כאשר המהפכה הושלמה. עם זאת, לאורך השנים, שינה מחמלבאף את דעותיו ועמדותיו, וסרטיו החלו לחשוף צדדים אוניברסאליים, אנושיים וביקורתיים שהממשל האיראני אהד פחות. הצלחתו הבינלאומית האדירה בשנות ה-90 עזרה לו לבסס את שמו ולגייס כספים אירופיים להפקת סרטיו. בזכות הקו-פרודוקציות הללו, הבמאי הפרסי הגדול אינו זר לחובבי הקולנוע האיכותי בישראל. לאורך השנים, נחשפנו כאן למגון סרטים שיצר הן בבתי הקולנוע והן בטלוויזיה: "גאבה", "רגע של תמימות", "ליקוי חמה בקאנדהאר" ו"סלאם סינמה" הם המפורסמים שבהם. היכן שהיחסים הבינלאומיים הפוליטיים נעצרים, הקולנוע והתרבות מצליחים לפעמים. ידעתי זאת, ולכן קיוויתי שהמפגש בינינו יהיה חיובי.

את מחמלבף פגשתי לראשונה במסיבת העיתונאים לאחר שצפיתי בסרטו. הייתי מרותק כי היה לי קצר במוח: הרגע ראיתי סרט שמראה את האיש האיראני הזה מסתובב בארץ עם מצלמה דיגיטלית קטנה ומצלם ככה כמו כלום, והנה עכשיו הוא מולי כאן בדרום קוריאה. סבב השאלות החל אבל אף אחד לא הרים את היד – הייתי הראשון והיחיד. "שלום, אני פבלו ואני מישראל, והופתעתי לראות שהצלחת לצלם בישראל למרות כל המתחים שיש בין המדינות שלנו. רציתי לשאול אותך איך עשית את זה ואיך הייתה החוויה?". מחמלבף ובנו היו על הבמה ובהו אחד בשני, אמרו משהו בפרסית, חייכו קצת ואז התחילו לענות.

“כמובן שלא היה לי אישור לעשות סרט בישראל”, אמר. “כפי שידוע לך, אנחנו לא יכולים להיכנס לישראל כאזרחים איראניים, כי אם אנחנו נוסעים לישראל וחוזרים לאיראן, מכניסים אותנו לכלא לחמש שנים. יש גם בעיה עם הצד הישראלי. לכן הגענו בלי אישור ועם דרכון אירופי. היה בידינו מכתב מהמרכז הבהאי שלפיו אנחנו מוזמנים על ידם. צילמנו קודם כל בגנים הבהאים, ומשם המשכנו כתיירים ל’אורשלים’. היתה לנו בעיה כי חיילים החרימו חלק מהקלטות שצילמנו, ולכן חזרנו לשם בפעם השנייה וניסינו לצלם שוב את אותם הדברים. דווקא כשצילמנו בחוף הים, הרבה שוטרים באו והסתכלו עלינו, עקבו אחרינו קצת, אבל לא הפריעו. בשדה התעופה עברנו בדיקה מאוד יסודית, אבל זה מובן ומקובל כי יש מספיק בעיות עם טרוריזם אז חייבים לעבור את זה”.

כשסיים ראיתי שאף אחד מסביב לא שואל שאלה, אז הרמתי שוב את היד ושאלתי עוד שאלה, ואחר כך שוב עוד אחת. זה הפך לדו-שיח ביני לבין מחמלבף באמצע אולם מלא בעיתונאים ממקומות שונים בעולם, זו הייתה שיחה פרטית בינינו, רגע ייחודי של מפגש. צלמי העיתונות הקוריאנים פתאום סובבו את המצלמות אליי והתחילו לצלם אותי תוך כדי שאני שואל את השאלות. נוצר מצב משונה. מחמלבאף פירט על משמעות המסע עבורו. “זה היה מרתק, כי באמת הגעתי לשם כשאני שואל את עצמי איזה מין מקום הוא ישראל”, הוא סיפור, “והקסים אותי לגלות שישראל מאוד דומה לאיראן. חיפה מאוד הזכירה לי ערים איראניות. בזמן שהייתי בה יכולתי להרגיש כאילו אני בארץ שלי. ניסיתי להראות דימוי אחר של ישראל, במיוחד עבור העם האיראני, שאני מקווה שיוכלו לראות את הסרט, כדי שנוכל להכיר אחד את השני טוב יותר. השוק ליד המקומות הקדושים ב'אורשלים' נראה בדיוק כמו השוק המקביל בטהרן. אבל לא רק השוק – אנחנו דומים בהרבה אספקטים. אני מקווה לעזור לייצר מצב של סובלנות דרך הפעילות התרבותית שלי. לא הגענו לישראל כדי לריב, הגענו כדי למצוא משהו טוב לשני הצדדים”.

– האם שינית את התפיסות שלך בנוגע לישראל במהלך הצילומים?

"אני באופן אישי לא מצאתי הרבה דברים ששינו את דעתי, כי מראש לא הייתה לי דעה שלילית. יש באיראן פונדמנטליסטיים, כמו שיש בישראל. אך בשני הצדדים ניתן למצוא אנשים שאוהבים אחד את השני. למשל, יש אנשים באיראן שבכו כששמעו שבזמנו הגרמנים שרפו למוות את היהודים. הם רואים הרבה סרטים על יהודים תחת שלטונו של היטלר. עם זאת, תחת הפרופגנדה של המשטר האיראני הנוכחי, חלק מהאנשים הם אנטי-ישראלים באופן קיצוני. הם גם מפחדים מישראל, כי הם חושבים שאם ישראל תתקוף את איראן, הרבה מהם ימותו. מצד שני, הישראלים אומרים 'יש לנו מדינה מאוד צרה. אם איראן תתקוף נמות מיד. אני ניסיתי לעשות סרט שבנוי כמו דו-שיח, שיאפשר לי להראות את המצב. יש למשל רגע בסרט שרואים חיילים ישראלים. אתה רואה את הפנים שלהם ואתה לא מרגיש שמדובר בצבא – הם כמו הילדים שלנו, כמו הבן שלי. הכוונה הייתה לחבר בין אנשים. המצב מאוד מסובך, ויש הרבה דברים שעומדים מאחוריו: קיצוניות, אינטרסים פוליטיים, כלכליים. אבל אני מאמין שאם איראנים היו יכולים לראות את הסרט הזה שלי, אולי דרך הגן הזה שאני מראה, הם יוכלו להרגיש קצת אחרת. אותו הדבר בצד הישראלי, הם יכולים אולי לראות ולהגיד שהעם האיראני הוא לא האויב שלהם. הם יכולים לראות אותנו באור חיובי".

עיתונאי אמריקאי הרים את ידו וביקש לשאול. מודה, היה רגע של הקלה, אבל בו זמנית גם תסכול. רגע לפני, מחמלבאף הספיק לדייק את העיסוק המרכזי של הסרט עבורו: “אבל הנושא של הסרט הוא לא ישראל ואיראן, אלא דת באופן כללי. עד כמה הדת הורסת את העולם שלנו, כמה כוח יש לדת ועד כמה היא עשויה לבנות את העולם מחדש, בדרך של שלום? זו השאלה המרכזית שעליה אני ובני דנים יחד”.

מצלמה כמו פרח

בסרטיו מהתקופה האחרונה החל להתייחס מחמלבאף לקולנוע כאינסטרומנט אנתרופולוגי לייצור מידע שיגיע אל האנשים וילמד אותם על העולם. רעיונות פילוסופיים, תרבויות שונות ועוד, יכולים להגיע לקהל רחב יותר באמצעות הקולנוע ולאפשר כך התחברות, תקשורת וסובלנות. ב"הגנן", ניתן לראות "סרט בתוך סרט". מצד אחד זהו סרט על הגנים הבהאיים, אך מצד שני זהו סרט על מאחורי הקלעים של עשיית הסרט. מחמלבאף ובנו מצלמים, אך הם גם מצולמים. הם נראים כל הזמן בתמונה עובדים בגן, משתלבים עם המקומיים. מחמלבאף מפתח אובססיה כלפי אחד הגננים ועוקב אחריו, מצלם אותו עושה את מלאכתו. מייסאם יותר תזזיתי ומנסה למצוא סיפורים שונים, ואף מתלונן על הגישה של אביו. היוצרים לא בעמדה פטרונית של מצלם שאך ורק מתבונן במצולם, אלא נהפכים בעצמם למצולמים. גם כשהם מראיינים מישהו, אנחנו רואים אותם מצלמים את הראיון דרך מצלמה שלישית. הבחירות האסתטיות של הסרט סקרנו אותי, ולכן החלטתי שמותר לי גם לשאול אותו על הקולנוע שלו, ולא רק על ישראל:

"יש לסרט שלוש זוויות, שלושה מבטים – ולכן יש שלוש מצלמות. אחת ביד שלי, השנייה ביד של מייסאם, בני, והשלישית שמצלמת את שנינו, ואותה הנחנו על חצובה, או שביקשנו מהאנשים במקום לצלם אותנו. המצלמה שמייסאם מחזיק מייצגת את זווית הראיה של הדור הצעיר. המצלמה שאני מחזיק ביד, מייצגת את נקודת המבט של הדור שלי. והמצלמה השלישית, שמצלמת את שנינו כשחקנים בסרט, מייצגת את נקודת המבט של הבמאי – המבט שלי בתור במאי הסרט. לכן היה לי תפקיד כפול, כי ניסיתי לתת את הפרספקטיבה שלי כנציג דורי ובו זמנית גם כבמאי הסרט. המטרה שלי הייתה להעניק לסרט קולות שונים, כדי שהקהל יוכל לראות את הנושא מנקודות מבט שונים. ישנו שיר באיראן שמספר על כך שהאמת הייתה מראה בידיו של אלוהים. אלוהים הפיל את המראה והיא נשברה לחתיכות קטנות. כל בן-אדם מצא חתיכה מהמראה, הסתכל עליה וחשב שכל האמת בידיו, אבל היא בעצם רק חתיכה. ניסיתי ללכוד את הרעיון הזה בסרט ולעשות זאת בצורה דמוקרטית. זאת הייתה גם טכניקה וגם תוכן".

–  ובנוסף אתה גם מסתכל על עצמך בתור במאי. ובוחן את התפקיד שלך.

"כן, וכמו שראית בסרט, אני מצלם, מביים ומשחק, הכול בו זמנית. ככה אני מתקרב לקולנוע מאוד אישי, משהו שמאפיין את הקולנוע האומנותי. אפילו פעלתי כתסריטאי תוך כדי הצילומים, כי 30 אחוז מהסרט נוצר באופן ספונטני תוך כדי הצילומים, וכ-70 אחוז ממנו היה מתוכנן וכתוב מראש, ועשינו עליו חזרות וצילמנו כמה פעמים עד שיצא כמו שרצינו".  

מייסאם ומוחסן מחמלבאף מסתובבים בגנים הבאהיים מצוידים במצלמות דיגיטליות

 – היו כמה רגעים מוזרים בסרט בהם אתה משתמש במצלמה כאילו מדובר במצלמה נסתרת. רואים אותך מצלם כשאתה מסתתר מאחורי עצים, כשלמעשה אין לך מה להסתתר, המצולם יודע שאתה מצלם אותו. למה הבחירה הזאת?

"הסרט הוא למעשה שיחה בין שני דורות. ואמנם אחד הנושאים של הסרט הוא הדו-שיח, אך לא רציתי להעמיד את המצלמה מול המצולמים, לצלם אותם בצורה ישירה ולראיין אותם. הרעיון מאחורי הצילומים האלה היה שאני כמו צייד שמנסה לתפוס את הרגעים האלה עם המצלמה שלי. בנוסף, הסרט הזה הוא חקירה. אנחנו מגיעים למקום כדי לחקור את הדת הבהאית אבל גם כדי לשאול שאלות על דת באופן כללי. לכן אנחנו מנסים לייצר את התחושה בסרט שאנחנו צדים אחר האמת, שאנחנו נמצאים בחיפוש מתמיד אחריה – כמו צייד שמנסה לתפוס חיה. יש ניסיון להביע את הרעיון הזה בצורה קולנועית, דרך האימאז' של הבמאי בתור צייד וחוקר. כמובן שזה גם מייצר את הרעיון של קולנוע בתוך קולנוע, סרט בתוך סרט. יש רגע בתוך "הגנן" שבו אני והבן שלי מתווכחים על סוגים שונים של קולנוע. מייסאם אומר שאם אני אעבוד עם כוכבים ידועים, הסרט יהיה מסחרי יותר, מקצועי יותר ויותר אנשים יגיעו לראות אותו. הוא חושב שאני לא עושה סרט מהסוג הנכון. הדימויים האלה של הבמאי שמסתתר עוזרים לי לשחק עם כל האספקטים האלה של הסרט".

אחת הבעיות של "הגנן" היא הפער בין צילום הדיגיטלי, המאוד "ביתי", לבין הדימויים הפיוטיים שמחמלבאף מנסה לייצר עם מצלמתו. כשהסרט מצולם בתקציב גבוה, החלקים הפיוטיים משתלבים בצורה הרמונית יותר. אך בסרט דל תקציב זה לפעמים חורק. מה שעובד לזכותו זה העובדה שאת הסרט הוא צילם באופן חשאי. המצלמות הדיגיטליות, וההסתתרות מאחורי העצים לא רק מביעים את הרעיון של הבמאי כצייד וכחוקר, אלא מבטאים במובן מסוים את הצד הלא מודע של הסרט – הרעיון שבמאי איראני עושה סרט בסתר ושובר את טאבואים פוליטיים רבים. הן בין ישראל לבין איראין, והן בין איראן לבין הדת הבהאית האסורה והנרדפת תחת השלטון הנוכחי. לכן, למרות מגרעותיו, הצילום הדיגיטאלי מוסיף ל"הגנן" את ערכו המחתרתי שהבמאי לא תמיד מתייחס אליו בגלוי.

במהלך מסיבת העיתונאים התבקש מחמלבאף להתייחס לקולנוע הדיגיטלי והמשמעות שלו לעתיד התחום: "פעם עשיית הסרטים הייתה בידיהם של מעטים נבחרים, עשירים, מקושרים, בעלי אמצעים" הוא מסביר. "אבל היום קולנוע דומה לשיחה בין בני-אדם, שיחה בין שווים. המצב הזה העניק לעולם קולות שונים. ומהי דמוקרטיה אם לא ההקשבה לקולות מגוונים ושונים? הקולנוע נתן לנו את האפשרות הזאת ב-15, 20 השנים האחרונות. כפי שראיתם הסרט הזה נעשה באמצעות שתי מצלמות דיגיטליות קטנות. למעשה היו לנו שלוש מצלמות אבל אחת מהן לא תמיד עבדה. לפעמים השתמשנו באחת, לפעמים בשנייה, אבל זה לא היה משנה, היינו יכולים להשתמש גם בטלפונים הסלולאריים שלנו אם היינו רוצים".

רגע פיוטי מתוך הסרט. הגנן מחזיק מראה לנשמה והפנים והחוץ מתמזגים

באחת הסצנות בסרט, מחמלבאף הולך רחוק עם הדימויים הפיוטיים. הוא שותל את המצלמה הדיגיטלית שלו על אדמת הגן, ומתחיל להשקות אותה במים. מחמלבאף מבקש להתייחס לדימוי הזה: "אנחנו באמת מאמינים בזה" הוא מסביר. "כי בהרבה מן הסרטים שנעשים בסגנון ההוליוודי, משתמשים במצלמה כאילו הייתה נשק. אתה ממש יכול להרוג איתה אנשים. אני לעומת זאת מנסה להסתכל על המצלמה שלא בצורה אלימה, אלא בצורה פואטית. יש לי תקווה גדולה בנוגע לעתיד הקולנוע. אני מאמין שאנחנו חייבים להשקות את המצלמות שלנו בצורה הזאת, לתת להן מים ולאפשר להן לצמוח עוד ועוד, כמו פרח".

שומרי ראש וניסיונות התנקשות

דימויים כגון המצלמה המדומה לפרח הם דוגמה לאופן שבו "הגן" פועל בתור סרט תיעודי-פיוטי. אך במרכז הסרט טיול שעורכים מחמלבאף ובנו לישראל, כדי לחקור את הדת ובעיקר את זו הבהאית. מחמלבאף האב טוען שלדתות יש כוח רב וצריך לכבד זאת, לקבל אותן כחלק מהתרבות האנושית. מחמלבף הבן יוצא נגד הדתות באופן כללי, וטוען שכל דת מתחילה מקבלה, רוחניות ואהבת האחר, ובשלב כלשהו נהפכת לדכאנית ונצלנית, ומצדיקה רציחות ומעשי אלימות. מחמלבאף צוחק על בנו ואומר לו שגם הוא (בנו) דתי, שהדת שלו מורכבת מפולחן לאייפון, למצלמות הדיגיטליות ולאינטרנט.

"ניסיתי לשים דגש על דת יותר צבעונית ושוחרת שלום בניגוד לתפיסה של דת שנלחמת בדתות אחרות " מצדיק מחמלבאף את הבחירה בבהאים. "אני מאמין שתרבות העולם היא כמו הים, והדתות הן כמו נהרות שזורמים לים הזה. אנחנו צריכים לאפשר לדת שוחרת השלום להגיע אל הים הגדול, כדי להעשיר אותו. זה לא מספיק להילחם בכוחות האפלים, צריך גם לתמוך באור. צריך לייצר מים נקיים. זה משהו טוב בשבילנו. למשל, איפה שנשים סובלות מדיכוי וחוסר שוויון, צריך לתמוך בפמיניזם, היכן שדתות נלחמות אחת בשנייה צריך לתמוך בדת שוחרת שלום. לא מספיק להגיד 'אני לא מאמין', כי רוב האנשים בעולם עדיין מאמינים. למה שנעשה סרטים על אהבה ודברים אחרים, ולא על דת? תסתכלו על מזרח התיכון, רוב הלחימה שם קשורה לדת. אם הדור שלי והדור של בני לא נוכל לדבר בינינו על דת, נצטרך לדבר באמצעות אקדחים. אנחנו מוכרחים לדבר על דתות ולשים סימני שאלה, כך שהאדם המאמין יוכל לחשוב יותר לעומק על הדת. ראיתם את המתקפות הקשות על אפגניסטן, ובכל זאת הטאליבן עדיין חי וקיים. זאת מפני שהפונדמנטליזם שוכן במוח שלנו. אי אפשר לחסל פונדמנטליזם על ידי הריגת אנשים אחרים. במקום להילחם באפלה, צריך לייצר אור. זאת נקודת המבט שלי".

מייסאם מצלם את אביו בכביש בבוסאן

אם מחמלבאף יכול לעשות סרט שכזה, הרי זה רק בזכות העובדה שהוא לא מתגורר יותר באיראן עוד מאז 2003. אחרי שברח ממולדתו חי תחילה תקופה בטג'יקיסטן, אבל כשפג אישור השהייה שלו לאחר שנתיים, נאלץ למצוא מקום אחר. צרפת אימצה אותו ועזרה לו. כיום כל משפחתו נמצאת באירופה, וכולם יוצרי קולנוע. חברת ההפקות שלו נקראת "בית הסרטים של מחמלבף" (Makhmalbaf film house). ולמרות שכבר שנים הוא פועל מחוץ למולדתו, סרטיו עדיין משווקים בעולם כסרטים איראניים.

– מה המצב של הקולנוע האיראני כיום ואיך אתה ממשיך להשתלב בו?

"הקולנוע האיראני עדיין בחיים. מבחינת כמות, עדיין נעשים שם סרטים. עם זאת, בכל הנוגע לאיכות יש לנו בעיה, מפני שהצנזורה מאוד חזקה. הרבה מהבמאים האיראניים המוערכים והטובים כבר לא חיים באיראן, או נמצאים שם אבל אסור להם ליצור. למשל, ג'פאר פנאהי היה שלושה חודשים בכלא ואסור לו לעשות סרטים. גם בחמן בוגאדי עזב את איראן. עבאס קיארוסטמי נהג לבקר אותי בעבר על כך שאני יוצר סרטים מחוץ לאיראן, אבל כיום הוא בעצמו עושה זאת. כל המשפחה שלי נמצאת כיום מחוץ לאיראן. הבנות שלי סאמירה וחנה, אשתי, אני. אנחנו לא יכולים לחזור לארץ שלנו. אם אני חוזר לאיראן, יעצרו אותי באופן מיידי". למעשה, גם כשהוא רחוק מהמולדת, מחמלבאף לא מרגיש בטוח. "שלחו טרוריסטים להרוג אותי" הוא מספר, "בפריז, המשטרה הצרפתית באה לביתי והצמידה לי שומרי ראש פעמיים. בפעם האחרונה זה היה למשך חודשיים, עד שנמאס לי. כשצילמנו בצפון אפגניסטן, הממשלה האיראנית שלחה חייל להתנקש בי, טמנה פצצה ואחד האנשים בצוות שלנו נרצח ומעל עשרים איש נפצעו. למעשה, אי אפשר להגיד שאנחנו עושים סרטים, אנחנו נלחמים. להם יש רובים, לנו יש מצלמה. אנחנו יורים 24 תמונות בשנייה, והם יורים באני בלא יודע איזו מהירות. אנחנו במלחמה. אנחנו נלחמים בהם באמצעות התרבות שלנו, דרך זה שאנחנו שמים מראה כנגד החברה שלנו. אנחנו מראים לאנשים אמת, כנגד הטלוויזיה באיראן שמשקרת. לכן עוצרים אותנו, כולאים אותנו, שולחים טרוריסטים להרוג אותנו ואוסרים עלינו לעשות סרטים בארצנו. אני אפילו לא יכול לטוס בטיסה שעוברת מעל שמי איראן. כשבאתי לקוריאה הייתי צריך לברר אם המטוס עובר דרך השמיים האיראניים, כי אם כן אני לא יכול לטוס. במקרים כאלה איראן דורשת מהמטוס לנחות. זה קרה כמה פעמים בעבר לאנשים אחרים. הם גורמים למטוס לנחות ובאים לעצור חלק מהאיראנים שעל המטוס. בשלושת השנים האחרונות הממשלה עצרה 15 אלף אנשים, רצחה מעל מאה איש ברחובות, חלק גדול מהם עיתונאים. חלק מהאנשים שנעצרים הם במאים של סרטים תיעודיים או סטודנטים. בהקשר הזה, כמובן שהקולנוע האיראני כיום במצב רע. עם זאת, אפשר להרגיש המון אנרגיות חדשות שצצות מדי יום ונלחמות בחזרה. אחרי פרץ האנרגיה הראשוני, הממשלה משתלטת על האנרגיה ומרסנת אותה. אבל אני מאמין שבסופו של דבר ננצח, כי אין אפשרות אחרת".

לאחר מסיבת העיתונאים נפגשו שוב דרכנו בפסטיבל, סתם במקרה ברחבה שליד בתי הקולנוע. מחמלבאף ובנו זכרו אותי ממסיבת העיתונאים והתקרבו עם חיוך. ניהלנו שיחת חולין. התרגשתי להיות מול אחד הבמאים הגדולים שפועלים כיום, ולמרות שניסיתי לדבר על קולנוע, המצב הפוליטי השתלט די מהר על השיחה. הם היו סקרנים לשמוע על הבחירות הקרובות בישראל, שעשויות להיות משמעותיות ביחסי ישראל-איראן. אמרתי להם שלדעתי מדובר בחודשים משמעותיים ביותר לעתיד האזור. הבחירות יקבעו אם בארבעת השנים הקרובות תמשיך המגמה המיליטריסטית בליווי פנייה לכלכלה דורסנית שפוגעת במעמד הביניים ובשכבות הנמוכות, או שאולי סוף סוף יהיה כאן שינוי כלשהו. מחמלבאף מצדו חזר ודיבר על הדברים הדומים שיש בין התרבויות, ועל כך שזה כה פשוט להסתדר אחד עם השני – ישראלים ואיראניים – אם רק היינו מכירים יותר. הוא דיבר הרבה על החיים שלו בגלות, על משפחתו, ועל הנדודים התמידיים שלו מאז שעזב את איראן. לפני שנפרדנו לשלום, הוא ביקש שאשלח לו לינק לכתבה שאני כותב עליו, ושנינו קיווינו שהסרט שלו יוצג בישראל ושאולי יום אחד הוא אף יוכל לבוא ולדבר עליו כאן מול עיתונאים וצופים ישראלים. אינשאללה.

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמם לראשונה בעכבר העיר