פסטיבל ניו יורק 2012: "פרנסס הא"

במהלך שהותי בניו יורק ראיתי שלושה סרטים אמריקאים עצמאיים, המתרחשים בחלקם המרכזי בניו יורק, אבל יוצאים גם למקומות אחרים. שלושתם מתמקדים בגיבור אחד ובמערכת היחסים שלו עם אישה אחת, אבל גם עם אנשים אחרים. שניים מהם, Liberal Art ו-Sleepwalk With Me חביבים למדי, אבל לא אכתוב עליהם יותר מכך. זאת משום שאני חש צורך להקדיש את מלוא תשומת הלב לסרט דל תקציב ורחב מבחינת הלב, היחיד מבין הסרטים שהציב במרכזו דמות נשית – ועוד איזו דמות נשית.

במהלך סשן השאלות והתשובות שלאחר Frances Ha, נשאלה השחקנית גרטה גרוויג (שגם השתתפה בכתיבת התסריט) האם הדמות של פרנסס, הנוכחות בכל סצנה בסרט, היא למעשה גרוויג עצמה. בעוד השחקנית ענתה את התשובה הצפוה (״היא לא אני, אבל היא מישהי שתמיד הייתה כלואה בי והשתחררה בזמן העבודה על הסרט״) חשבתי שלא ייתכן כי פרנסס מבוססת על גרוויג. לא היה לי ספק שהדמות הזו, של רקדנית אמריקאית, מבוססת עליי. וזאת אף על פי שרוב האפיזודות בסרט לא התרחשו בחיי. היה משהו מאוד משחרר, כואב ומשתק בלהתבונן במסך ולזהות בו יותר מדי מעצמי – בניגוד לכל מחשבה רציונלית, אגב. אבל כנראה שזה הסרט שגרוויג והבמאי נח באומבך יצרו – שכן התגובות האחרות שאני קורא ברשת גם הן נוטות לכיוון ההתלהבות. וזה לא שהיה לי אכפת במיוחד אם הסרט הזה היה נותר כאהבה פרטית שלי.

הגיבורה שעל שמה נקרא הסרט חיה בניו יורק ונפרדת בראשית הסרט מן החבר שלה, בין היתר כיוון שהיא לא רוצה לעזוב את הדירה שהיא חולקת עם חברתה הטובה מימי הקולג׳ – חברה שמהר מאוד תודיע כי היא עוברת לדירה אחרת. בכלל, פרנסס לא מצליחה להסתגל למעבר מהלימודים לחיים האמיתיים. היא מקווה להתקבל ללהקה בה היא עובדת כמתמחה, אבל לא נראה שיש לך סיכוי גבוה. היא לא מצליחה להתנהל כלכלית, וכללית. ככל שהסרט מתקדם, הוא נראה פחות כסדרה מקרית של אפיזודות ויותר כבנייה מורכבת ומתוחכמת של סיפור אהבה אפלטוני בין שתי נשים, אשר מועבר דווקא דרך התקופה בה הן בעיקר במצב של נתק. זהו אחד מן התיאורים העדינים והיפים ביותר של חברות שראיתי בקולנוע, בטח בקולנוע של השנים האחרונות.

באומבך מביים את הסרט בטון קליל, כאשר ההשפעה של הגל חדש הצרפתי – שהייתה נוכחת בכל סרטיו – נמצאת כאן בצורה מורגשת יותר. זה מרגיש כשילוב עכשווי של טריפו, רוהמר וגודאר, יחד עם השפעה נוספת, הפעם של המתרחש בנוף הקולנוע האמריקאי העצמאי בשנים האחרונות. הסרט מצולם בשחור-לבן פשוט, עושה שימוש נהדר במוזיקה והתחושה של רוב הקהל הייתה כי מדובר בסרט מבדר ואופטימי הרבה יותר מסרטיו הקודמים של באומבך, סרט מצחיק מאוד שמעלה חיוך על הפנים. כל זה נכון, אבל אני גם בכיתי לא מעט והרגשתי כאב חד בלא מעט רגעים. יש משהו בסרט הזה שמרגיש קטן, צנוע ודל תקציב – אבל הוא פועל בצורה שסרטים גדולים לא מסוגלים להכיל.

מלבד גרוויג המדהימה, כל השחקנים מצויינים בסרט אשר נראה כי כל דמות משנית ביותר בו היא עולם ומלואו. כפי שכתבתי, התסריט בנוי בצורה מחושבת מאוד, אך הוא עושה זאת דרך סדרה של סיקוונסים שכל אחד מהם הוא יחידה בפני עצמה, כאשר הוא מדלג על החלקים שבין האפיזודות. אני מניח שיהיו מי שימצאו בסרט חסרונות, או שהוא לא ירגיש להם חשוב מספיק. אבל זה מסוג הסרטים שתיאור שלי אותם והאהבה שלי אליהם יצא מגבולות הניתנים להגנה בוויכוח – מעבר להיותו סרט טוב מאוד באופן כללי, זהו סרט מושלם עבורי באופן אישי.

הגדולה של הסרט היא בפרטים הקטנים שלו. הדרך בה דיונים על לבישת גרביים במיטה או עישון בתוך הבית תורמים לשאלות הגדולות יותר, כמו למשל מה לעזאזל לעשות בחיים ואיך לחיות בעיר יקרה עם משכורת שמספיקה לקנות רק משחת שיניים.

אני אוהב את סרטיו של באומבך לא מהיום, במידה זו או אחרת אהבתי את כל סרטיו הקודמים. יש בקולנוע שלו משהו פשוט ובעיקר כן. הוא גם שולט בסגנונות קולנועיים שונים – כאן, כאמור, הוא משוטט בטריטוריות של גל חדש – אבל הדגש אצלו הוא תמיד על הדמויות. על דמויות שהן לא גדולות מהחיים ולא ממש יודעות מה לעשות עם החיים. דמויות אשר הוא מקפיד לטפל בהן בחמלה. איני יודע מתי, אם בכלל, הסרט הזה יופץ בארץ. אני רק יודע שאם זה אכן יקרה, אנשים יגידו שהפרזתי בשבחיו – ובצדק. ככה זה כשמאוהבים.