"סיפור מלכותי", סקירה

הוגים בתחום מדעי המדינה טוענים שמה שמגדיר עם, זו המודעות הפוליטית המשותפת לקבוצת האנשים המרכיבים אותו. אנשים, כאשר הם כל אחד לעצמו, מוטרדים ביומיום מהבעיות האינדיבידואליות שלהם: מההישגים האישיים, מהרצון לגמור את החודש, להתאהב, לשמור על מה שיש. אוסף האינדיבידואלים הזה מוגדר כ"המון", מסה של יחידים שהיא חסרת כיוון, חסרת מטרה משותפת, ונעדרת כוח התנגדות. אלא שברגע שהאנשים המרכיבים את ה"המון" נעשים מודעים לכך שהמצב הדכאני בו הם מצויים משותף גם לאחרים, וכל אחד מבין שבעיותיו האישיות הן תוצר של מערכת גדולה יותר המכניעה גם את שכניו, מתחילה להיוולד מודעות פוליטית. המודעות הפוליטית מאחדת את ההמון סביב מטרה משותפת, מטרה משותפת שהופכת את אותו ההמון לעם.

"סיפור מלכותי" ("En kongelig affære"), סרטו של ניקולאי ארסל הדני, מתרחש בממלכת דנמרק של אמצע המאה ה-18, בתקופת ההארה, ממש בזמן שצרפת הקרובה החלה את דרכה למהפכה הגדולה שלה, המהפכה שהפכה את ההמון לעם, עם שהתמרד כנגד המלוכה והאצולה ויצר את מה שאולי הייתה המהפכה העממית החשובה בתולדות האנושות.

על פי "סיפור מלכותי", מסתבר ש"המהפכה הצרפתית" כמעט והגיעה לדנמרק לפני שנחתה בצרפת. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של המלך כריסטיאן השביעי (מיקל בו פוסגארד, אחד מתגליות השנה בתחום המשחק), שהתחתן בגיל 17 עם בת המלוכה הוולשית קרולינה מתילדה (אליסיה ויקנדר, הכוכבת השוודית העולה, ובצדק) ואשר סבל ממחלה נפשית לא ברורה. בכדי לטפל בו, נקרא לעזרתו הרופא מהמוצא הגרמני יוהן פרידריך שטרונזה (מאדס מיקלסן, אחד השחקנים הגדולים בני זמננו). שטרונזה אינו בן אצולה. הוא מגיע מן ההמון, אך הוא קורא את רוסו, וולטר והוגי הארה אחרים. בהשראתם הוא חולם על עולם חופשי יותר, שבו כל בני האדם נולדים שווים, ומקבלים הזדמנויות שוות. הוא אף רדיקלי ומתבטא בסרט נגד מוסד הנישואין, הרכושני בעיניו.

שטרונזה מצליח להתחבב על המלך; אט אט הוא מתחיל להשפיע על דעותיו ומשכנע אותו לחוקק חוקים שייטיבו עם נתיניו, שחיים תחת שלטון פיאודלי אכזרי, בתנאי עבדות, ומקבלים יחס תת-אנושי. שטרונזה הוא מהפכן, הוא הנציג של העם, בעל מודעות פוליטית חריפה. הוא מצליח להשתחל אל תוך חצר המלוכה וטורף את הקלפים, משנה את סדרי הכוחות.
אך מעשיו של שטרונזה הם כישלון ידוע מראש, שכן אם לא, כולנו היינו מדברים היום על "המהפכה הדנית" ולא על "המהפכה הצרפתית". ולכן, מה שמרתק בהרבה מובנים ב"סיפור מלכותי" הוא שהוא עוסק בשאלה "למה מהפכות לא מתרחשות?".

"סיפור מלכותי" משתייך כמובן לז'אנר סרטי התלבושות – הדרמה ההיסטורית. תקציב נאה, בימוי מקצועי ובעיקר קורקטי, שכוח המשיכה שלו הראשוני טמון בשחזור ההיסטורי של התקופה, באמצעות תפאורות ותלבושות מרשימות ומשחק ודיאלוגים חדים ווירטואוזים. כביכול סרטי הז'אנר מהסוג הזה מאפשרים לנו לראות את ההיסטוריה לובשת צורה מול עינינו ונעשית מוחשית. בדומה לסרטי תלבושות אחרים "סיפור מלכותי" לא מסתפק ב"שחזור אירועים היסטוריים" אלא גם מראה לנו את "מאחורי הקלעים של ההיסטוריה". כלומר, הסרט מספק לנו הצצה לחיי האנשים שעשו את ההיסטוריה וחושף כיצד הגיעו לאן שהגיעו ואיזה תפקיד שיחקו תככים, שותפויות חשאיות ושחיתות בחייהם ובהשתלשלות האירועים הגדולים בהם נטלו חלק. באופן זה, ההיסטוריה נהפכת לסיפור אישי-אינדיבידואלי, והמהלכים ההיסטוריים המורכבים מתגלים בסרט כקשורים לגחמות, לרגשות ולנטיות של יחידים המצליחים לבדם לשנות את מהלך הדברים. תפיסה שכזאת, כמובן, סותרת את הרעיון של "העם" שמבצע מהלכים היסטוריים, ולעומת זאת מדגיש את כוחו של היחיד.

אם לא היה די בכך, "סיפור מלכותי" מיישר קו עם יתר סרטי הז'אנר מהתקופה האחרונה ומראה שלמעשה ה-"מאחורי הקלעים" של ההיסטוריה הוא בעצם ה-"מאחורי הבגדים" שלה, או במלים אחרות, שהגורל של מדינות שלמות ואולי של העולם כולו, טמון בחדר המיטות של השליטים: שטרונזה, הרופא האידיאליסט, ימצא את עצמו מנהל רומן רווי תשוקה עם המלכה קרולינה מתילדה, והסרט ייסוב סביב סיפור האהבה הבלתי אפשרי ביניהם. היינו, מה שקובע את גורלה של ממלכת דנמרק הרקובה, הוא לא העם או נציגו, אלא סיפורי הבגידה והמשולשים הרומנטיים של גיבורינו. כך, ניתן להסיק שהדרך אל המהפכה חברתית עוברת תמיד במיטה של המלך/מלכה.

הסרט מתמקד ברכילות ההיסטורית ובאופן שבו התקופה עצמה יצרה את הרכילויות השונות על חיי המלוכה. למעשה, הסרט שעוסק באופן שבו מהפכות לא מתרחשות, מספק תשובה מודעת לעצמה שהיא כפולה, הן כלפי התקופה ההיסטורית והן כלפי התקופה הנוכחית: בהרבה מובנים אנחנו באים לסרט כי אנו רוצים להציץ לחדרי המיטות של אנשי הכוח. לא מספיק לנו להכיר את הדמות, את האיש ואת פועלו, אלא שאנחנו ממש רוצים להציץ להם, לדעת איך הם במיטה, איך הם מרגישים, איך הם כועסים, איך נראים החיים הפרטיים שלהם, את מי הם אוהבים, עם מי הם חברים, איך הם מקללים. וההיסטוריה? היא תכתוב את עצמה.
"סיפור מלכותי" שואל את הצופה שלו "מה חשוב לך יותר? מה באמת מעניין אותך בסרט הזה? האם מעניינים אותך סיפור האהבה והרכילות, או ההחלטות הפוליטיות שקובעות את גורלך? בעצם, מהי הטרגדיה האמיתית בסיפור הזה?".

בדומה לאופן שבו בני האצולה עסוקים יותר בתענוגות האישיים ובתשוקות האישיות שלהם ולא במחשבות על טובת ההמון, כך גם ההמון טרוד בבעיות הפרטיות שלו יותר מאשר בשינוי מערכתי-חברתי כולל. ולא זו בלבד, אלא שאם מפנה ההמון דעתו לאצולה, אז הוא מתעניין יותר בחייה הפרטיים ולא יעלה את השאלה האם היא דואגת לשלום העם.

במובן זה עוסק "סיפור מלכותי" במהותו במניפולציה, ובקלות הבלתי נסבלת בה אנשים מעדיפים להאמין להסחות הדעת שהשליטים מבנים בשבילם ולכל מה שנאמר להם, ולהיוותר עיוורים לעיקר. "סיפור מלכותי" מציב במרכזו את שאלת היחסים בין הנתין לבין שליטו. אנשים עם כוח דואגים בעיקר לאינטרסים של עצמם, ועם זאת העם לעתים נדירות עושה דבר בעניין. כתוצאה מכך, הסרט מעלה את שאלת ההתקוממות: האם העם מסוגל להתקומם, לעשות מהפכה אמיתית, או שהוא תלוי תמיד בחסדיו של איזה מנהיג טוב לב, מושיע שידאג לו? ובכלל, אם העם לא יודע להתקומם, מאיפה באות המהפכות?

מי שיראה את הסרט יבחין שהמושגים "עם" ו"התקוממות" כמעט ולא מופיעים ואף לא ממש מוזכרים בסרט. עם זאת, אי אפשר שלא לחשוב עליהם במהלך ההקרנה. וכוחו של "סיפור מלכותי" נובע מהנקודה הזאת: היעלמות העם מהפריים אינה מסמנת את היעלמותו מהסרט. החלטות הבימוי כמו פועלות מאחורי גבה של עלילת התשוקות והתככים כדי להבליט נושא אחר בסרט, סמוי יותר. באמצעות קומפוזיציות ותנועות מצלמה המקדישות תשומת לב למשרתים בארמון ולפשוטי העם, באמצעות המשחק הכריזמטי והאינטימי כאחד של מאדס מיקלסן, ובזכות רגעים קטנים בהם מציץ "סיפור מלכותי" אל בתי-זונות, עוני כפרי ועירוני, ונציגים שונים של ההמון המדוכא והמובס, ניקולאי ארסל בונה יקום שלם שאמנם שוכן בשולי הסיפור ואף בשולי הפריים, אך עם זאת מצליח להטעין את הסרט במשמעויות שחודרות אל הצופה כבדרך אגב.

דהיינו, עוצמתו של "סיפור מלכותי" במודעותו לכך שלמרות שהסרט עוסק בחיי האהבים של בית המלוכה ובתככים שמאפיינים את המלחמה לכתר בחצר הארמון בדנמרק, בסופו של דבר הגורלות האמיתיים שנקבעים במשחקי הכס הללו הם גורלות הנתינים – החיים שבאמת מונחים על כף המאזניים הם חיי ההמון הדומם, הנעלם מהפריים, שעסוק מדי בלהתבדר באמצעות חיי האהבה של אחרים מכדי לשים לב שעושקים אותו. האבחנה הזאת, כמובן, רלוונטית גם לימינו. ולכן, הטרגדיה הגדולה אליה מפנה את תשומת ליבנו ארסל, היא לא רק זו של המלכים הנבגדים, אלא זו של ההמון, שאינו שש להפוך לעם, ומעדיף להותיר את גורלו בידיו של אחרים.