מהדורת שבת: 8 בספטמבר 2012

השבוע נפתח עם חדשות משמחות לקולנוע הישראלי – "למלא את החלל" של רמה בורשטיין חוזר ארצה מפסטיבל ונציה עם פסלון! לפני דקות אחדות, השחקנית הראשית הדס ירון התכבדה בגביע וולפי, המוענק לשחקנית הטובה ביותר. מדהים. אבל זה לא כל מה שיש לנו בשבילכם במהדורת שבת חגיגית זו.

יש גם: זוכים נוספים בפסטיבל ונציה, הרבה אוסקרים, פסטיבל חיפה המתקרב, הקרנה מגניבה בסינמטק ירושלים, "2 בלילה", "היו זמנים באנטוליה", טריילר ל"קוטלי המכשפות" ועוד כל מה שנשכח מליבנו במהלך השבוע שחלף.

אור

עוד ועוד מדינות מכריזות על הנציג שלהן לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר השנה. 13 מתוך מעל השישים המתוכננות כבר הודיעו על בחירותן, ביניהן אוסטריה ("אהבה" של האנקה), אוסטרליה, פולין, אוקראינה, יפן, הולנד ומרוקו.
עכשיו כשסוף סוף פורסמה התכנייה לפסטיבל חיפה 2012, אנחנו יודעים שלפחות שלושה סרטים שיתמודדו על התואר נוכל למצוא על הכרמל באוקטובר: "ברברה" (גרמניה), "עולם לא הוגן" (יוון) ו"זו רק הרוח" (הונגריה). סביר להניח שעוד סרטים מהתחרות העתידית הזו נמצאים בתכנייה. כשאדע מבטיח לעדכן.

התכנייה של פסטיבל חיפה השנה מוצלחת כמו בדרך כלל. אמנם הקולנוע האמריקני קצת פחות נוכח בה ולכן במבט ראשוני אין המון סרטים שקופצים לעין, אבל כמובן שכאשר עוברים באופן מדוקדק על ההצע, מגלים שיש ויש.
אנחנו נכתוב הרבה על הפסטיבל בשבוע שמקדים לו וכמובן במהלכו (אני מתכנן להיות בו מסרט הפתיחה ועד סרט הנעילה, כרגיל) ולכן לא תשארו בעלטה כל עוד זה תלוי בנו.

ובנימה אישית: ברכות לחברי בן חכים, נחמן פיקובסקי, ינאי יעקב ליין, אסף שניר ומיכאל אללו שסרטיהם התקבלו לתחרות הסרט הקצר של הפסטיבל. השלושה האחרונים היו בני כיתתי בלימודי הקולנוע מה שכמובן משמח אותי עוד יותר. חפשו את הסרטים שלהם במקבצים (אני, אישית, ראיתי רק את סרטיהם של שניר ואללו ויכול להמליץ עליהם באופן אישי).

סמנו ביומנים: ביום שישי ה-14, לפני השנה העברית החדשה, סינמטק ירושלים מארגן את אירוע "דאבעל פיצ'ער – יהודים חסרי כבוד" החגיגי. מדובר בהקרנה של המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו ו"יהודי טוב" של האחים כהן, תחת כיפת השמיים במתחם הדשא של הסינמטק. בלינק הזה לדף הפייסבוק של האירוע תוכלו למצוא פרטים נוספים.

עופר

סרטו המקסים של רועי ורנר, 2 בלילה, עלה השבוע להקרנות סינמטקיות. באתר הסרט ניתן למצוא קישורים לזמני ההקרנה השונים של הסרט, אבל גם לרכוש את הסרט לצפייה ישירה במחשב. לכאורה, צעד שהוא לא רק חיובי אלא גם מתבקש, לסרט אשר אינו מציג בבתי קולנוע רבים (שלושה מארבעת הסינמטקים בהם הוא מציג נמצאים בגוש דן) והוא באופיו עצמאי וקטן, העוסק בדור הצורך לא מעט מן התרבות שלו דרך המחשב וגם מיועד בעיקר לדור הזה. אין לי גם ספק כי זהו הכיוון שהקולנוע צועד לקראתו, בעיקר הקולנוע הדל תקציב, שיגיע למצב הזה לפני הקולנוע עתיר התקציב: בית הקולנוע הוא כבר לא הזירה העיקרית לצפייה בסרטים, בעתיד היותר קרוב משנדמה, הליכה פיזית לבית קולנוע תהיה בעיקר עניין של משוגעים לדבר.
וזה עצוב, כי עבורי מסך גדול הוא חלק מרכזי ומהותי מחווית הצפייה. בלי קשר לאיכות, המסך הגדול והצפייה בחברת זרים מאפשרים לסרט להיות דבר גדול מהחיים, דבר אשר לא ניתן לברוח ממנו לרגע על מנת לבצע מטלות שונות בבית, למשל. לאחרונה הזדמן לי לצפות על מסך גדול בכמה סרטים שהכרתי מצפייה ב-DVD ובכל פעם זה הרגשתי שאני מגלה את הסרט בפעם הראשונה. אין זה גורע מכך שהצעד של מפיקי  2 בלילה הוא בעינייי נכון ואף מתבקש – כדאי שהיצירה הזו תגיע לכמה שיותר אנשים. הסרט הזה יכול להיות סיבה להאמין מחדש בקולנוע הישראלי עבור לא מעט אנשים, כי האיכויות שיש בו (לצד חסרונות זניחים בעיניי) הם לא רק ייחודיות, אלא גם מבטאות את מה שלרבים חסר בקולנוע הישראלי העכשווי ובקולנוע העכשווי בכלל.

השבוע הוכרזו מקבלי פרס האוסקר על מפעל חיים. ביניהם, השם הבולט עבורי הוא ד.א. פייניבייקר, אשר באופן די מדהים הופך לזוכה פרס מפעל חיים ראשון על קולנוע דוקומנטרי באוסקר. פייניבייקר הוא חלק מקבוצה של יוצרים אשר ביססו את ה"קולנוע הישיר", גישה אשר מאמינה בהעלמת התרומה של הבמאי ליצירה הדוקומנטרית, תוך צמצום או ויתור לגמרי על דברי קריינות או הסבר. פשוט להראות את הדרך בה הבמאי רואה את המציאות. יתרה מזאת, פייניבייקר למעשה קבע את הסטנדרטים ליצירת סרטים דוקומנטרים אודות מוזיקת רוק, דרך סרטים שהפכו לפולחן כמו פסטיבל מונטריי Monterey Pop ובעיקר אל תביט לאחור Dont Look Back, דוקומנטרי העוסק בסיבוב ההופעות האקוסטי האחרון של בוב דילן. למעשה הסרט דן במעבר של דילן למוזיקה "חשמלית" אך מבלי שהנושא יעלה בצורה ישירה, כאשר לכאורה התיעוד הוא של דילן הישן. חוץ מזה, בעבור הסרט הוא יצר את הקליפ המוכר הזה:

אורון

ברגעים אלה מסתיים לו פסטיבל הקולנוע ה-69 של ונציה, ויש זוכה ישראלי – "למלא את החלל" של רמה בורשטיין עם פרס השחקנית הטובה ביותר להדס ירון, בתוספת ציון לשבח מטעם אגודת SIGNIS (שהעניקו את הפרס הראשי שלהם לטרנס מאליק וסרטו "To the Wonder"). הישג פנומנלי לירון הצעירה בפרט ולסרט הזה בכלל, ברכותינו!
בפרס השחקן התחלקו חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן, שניהם מ"המאסטר" של פול תומאס אנדרסון, שגם לקח את פרס חבר השופטים. הבמאי הטוב ביותר הוא אולריך זיידל, על סרטו "גן עדן: אמונה". את פרס התסריט הטוב ביותר קטף אוליבייה אסייאס עבור "Somthing in the Air" והפרס הגדול של הפסטיבל, אריה הזהב לסרט הטוב ביותר, הלך השנה אל קים קי דוק וסרטו "Pieta" ("רחמים"). הנה רשימת כל הזוכים והזוכות.

אחד מהנציגים הרבים של הקולנוע הישראלי באותו פסטיבל ונציה הוא עמיר מנור, שטס לאיטליה עם "חיותה וברל" ומספר על חוויותיו לעכבר העיר אונליין. בסרט עצמו נעסוק כאשר ייצא לבתי הקולנוע, בעוד כשבועיים.

בטח שמעתם לאחרונה על כל מיני שינויים שמתוכננים בעוגת התקציבים של ענף הקולנוע, המאיימים על סגירת פסטיבלים "קטנים", ביטול הז'אנר של דרמת טלוויזיה ועוד. הבעיה היא שכל העסק נופל בדיוק על התקופה של פרסי אופיר, פסטיבל חיפה וסיום השנה העברית, כך שמשרד התרבות נאלץ להעניק הארכות ליוצרים כדי שיוכלו להגיב לשינויים הצפויים ברצינות. האחרונה שבהן דחתה את הדיון לאחרי החגים. בינתיים, נירית אנדרמן עושה סדר במסמך הקריטריונים, כפי שהוא מכונה, לטובת מי שרוצה להבין על מה לעזאזל מדברים (לי זה עזר).

קצת קשה להאמין שזה קרה השבוע, אבל ביום ראשון ראיתי שוב את "היו זמנים באנטוליה". אני יודע שאנחנו מדברים כאן הרבה על סרטו של נורי בילגה ג'יילן הטורקי, אבל באמת שזה הדבר הכי מעולה שיש כרגע בבתי הקולנוע (וכן, אני מודע לעובדה ש"עלייתו של האביר האפל" עדיין מוקרן). הסרט הזה לא רק מחזיק צפייה שניה, הוא אפילו יותר מדהים ממה שזכרתי. אין שם אלמנט קולנועי שלא מגיע לכדי שלמות.
אגב, זהו הביקור הראשון שלי בקולנוע אורלנדו הדי-חדש בבית ציוני אמריקה. המקום עצמו די מקסים, אבל התנאים באולם הקטן לא היו אידאליים בעיניי. ההקרנה הייתה קצת לבנה/חלבית מדי, ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על הקהל. מצד שני, זה סרט שרואים רק על מסך גדול ורצוי עם תרגום לעברית. כי בניגוד לאופי הארט-האוסי המובהק שלו, "היו זמנים באנטוליה" מכיל כמויות עצומות של מלל, ובעיניי כמעט כל מילה חשובה שם.

בבית החדש של סינמסקופ כבר הייתם? אני אישית עדיין מתקשה להתרגל אחרי 4 שנים עם הכתום של אורנג', אבל זו הזדמנות לאחל לבלוג הקולנוע של יאיר רוה, המקום שלימד אותי כל מה שאני יודע (ואשר ודאי ימשיך בכך בעתיד), המון בהצלחה בדרכו החדשה.

הנזל וגרטל? כלומר, עמי ותמי? וואו, בכלל לא ככה זכרתי את הסיפור הזה: