"הואלס האחרון", ניתוח

על רוב הפרטים לגבי סרטה החדש של שרה פולי, הואלס האחרון (Take This Waltz), אורון ואני כנראה די מסכימים. אבל איכשהו, הגענו לשורה תחתונה אחרת לגמרי לגבי הסרט, או בעיקר לגבי היחס שלנו כלפיו. לדעתי זה מנובע בעיקר בגלל בניית ציפיות לא נכונה: לאורוןלא נוח עם כך שהסרט לא מאמין באהבה. אני רוצה לשפוט את הסרט לא על פי מה שהוא לא, אלא על פי מה שהוא כן. בכל אופן, אם אתם רוצים הבהרה בעניין עלילת הסרט, לכו לסקירה של אורון. הניתוח הזה לא יתאר אותה והוא גם עלול להכיל ספוילרים. ואגוזים.

לדעתי יש עדיין קולנוע שמאמין באהבה. אולי הוא לא טוב כמו בעבר, אבל לדעתי הוא עדיין קיים. מה שמוזר הוא שאורון נתן את עד החתונה זה יעבור כדוגמא לעוד סרט שלא מאמין בנישואין ואהבה, בעוד אני רואה את הסרט הזה כשתשדיר שירות למען טקס הנישואין (בקצרה: בני הזוג לא מסתדרים כאשר הם חיים ביחד לפני החתונה, זוג אחר שמתחתן עקב הריון בסופו של דבר מתאהב למרות ריחוק ראשוני. וזה מבלי לדבר על הסיום של הסרט).

בכל אופן, אחד מן הבמאים העכשוויים שהכי מאמין באהבה וברומנטיקה הוא קמרון קרואו. בתחילת הקריירה שלה כשחקנית, שרה פולי לוהקה לתפקיד פני ליין בכמעט מפורסמים שלו, תפקיד שלכל הדעות היה אמור להזניק את הקריירה שלה. גם היא חשבה כך, אבל היא לא התחברה לתסריט ולכן ויתרה על הפרוייקט (נדמה לי שבסופו של דבר הסרט הרוויח מליהוק נכון יותר). פולי, בעלת מראה מתוק ושליו, נמשכה לאורך הקריירה שלה בעיקר לסרטים בעלי אופי אפל או דכאוני. אם יש שם רומנטיקה, זה בדרך כלל בשילוב של פנטזיה או מד"ב ברמה כזאת או אחרת. הציפייה לסרט רומנטי נבעה מכותרת הסרט ואולי מעיסוק באהבה אשר היה קיים (אם כי בצורה שמספקת הרבה יותר כאב מסיפוק) בסרטה הקודם של פולי כבמאית, הרחק ממנה (Away From Her). כל הטקסט עד כה בא לומר כי אני לא חושב שצריך לשפוט את הסרט הזה בתור מה שהו לא. בקולנוע האמנותי תמיד היה מקום גם לסרטים אשר תוקפים את הרעיון הרומנטי ומציגים פן מורכב יותר של החיים. הואלס האחרון הוא סרט מן הסוג הזה. הוא לא קשור במשבר היחסי שיש באגף הסרטים הרומנטיים. הוליווד ברובה עדיין מאמינה באהבה, היא פשוט קצת לא יודעת מה לעשות איתה עכשיו.

באשר למה שהסרט הוא כן, אני לא בטוח שהתשובה היא סרט א-רומנטי, או סרט שתוקף את מוסד הנישואין, או את עצם ההתאהבות. למרות שהאלמנטים האלו היו קיימים בו. האלמנטים הללו באו לידי ביטוי בצורה בוטה יותר ותקיפה יותר בבלו ולנטיין (Blue Valentine) סרט אחר בו שיחקה מישל וויליאמס, אשר מככבת גם בסרטה הנכוחי של פולי. גם tם וויליאמס לוהקה לתפקיד רק מפני שהיא פשוט שחקנית נהדרת, נוצרת התכתבות בין הסרטים על ידי הליהוק שלה. למרות שבסופו של דבר, יש בהם הבדל מהותי: בבלו ולנטיין היה מדובר בתשוקה אשר מובילה לנישואין פגומים, בעוד בהואלס האחרון, התאהבות המבוססת על תשוקה הורסת נישואין. בעוד שבבלו ולנטיין התחושה שמדובר בניושאין פגומים היא חד משמעית, התחושה שלי בסרטה של פולי היא מורכבת יותר. הסרט גורם לנו לחשוב על הפעולות של הגיבורה והבחירות שלה יותר מאשר לוקח צד חד משמעי בעד או נגד הליכה אחר תשוקות, או בעד או נגד חיי נישואין.

אבל מבחינתי, זהו בעצם לא הנושא המעניין ביותר בסרט. נושא מרכזי בסרט, העובר כמעט בכל המערכות המוצגות בו, היא ילדותיות מסויימת של הגיבורים הראשים ובעצם של כל דור הצעירים הנוכחי. זה סרט על אנשים אשר מנהלים חיים בוגרים מבלי שהם בעצם התבגרו, גם אם הדבר נכון בעיקר לגבי שלוש הדמויות הראשיות, אשר כל אחת מהן מציגה סוג אחר של ילדותיות.

הנקודה החזקה ביותר של הסרט בעיניי היא הצגת חיי הנישואין של הגיבורה עם בעלה. זוהי מערכת היחסים היחידה בסרט הנראית יותר אותנטית מסימבולית, העוברת התפתחות הדרגתית ומורכבת. אלו נישואין אשר ניתן בהחלט לראות אותם כריאליסטיים, כמאושרים וכפגומים. יותר מכל, אלו נישואין המבוססים על ילדותיוות ולא על בגרות. על מתיחות באמבטיה ולא על רצון להביא ילדים בשלב הזה. הליהוק של סת' רוגן מאוד מענין בהקשר הזה: בסרטים רבים הוא מגלם גבר אינפנטיל המתבגר מעט כאשר הוא מעדיף להיכנס לקשר רומנטי ארוך טווח. הסרט הזה מראה שהוא נשאר ילדותי גם במהלך הקשר, דבר אשר יכול להיות בעייתי. גם אם הדמות שלו היא זו אשר בסופו של דבר מתבגרת הכי הרבה במהלך הסרט.

לעומת הייצוג של הבעל, המאהב הפוטנציאלי בסרט מוצג יותר כתבנית דמות מדמות של ממש. זוהי יותר פנטזיה על התאהבות רומנטית מהתאהבות רומנטית, יותר תשוקה למשהו אחר ממשהו באמת אחר. מדובר בצייר (אך לא כזה המוכר את האמנות שלו) המציע הבטחה למין ולמשהו "אמיתי" יותר מחיי הנישואין. אבל הוא למעשה נטול עומק ומלבד המראה הגופני שלו, גם די נטול תוכן. אני חש כי הדמות מלוהקת (מגלם אותו לוק קירבי) ומעוצבת באופן בו היא אמורה לעורר רתיעה ועצבים בקרב הקהל, אך באופן שלא יבטל את האמינות של ההתאהבות, או הידלקות, אם להשתמש במילה יותר מדויקת. אנחנו לא אמורים להימשך בעצמנו לדמות, אלא לראות בה דבר מעצבן מעט ובעיקר רדוד. אולם, למרות הדברים הנ"ל, הסרט לא פוסל את ההליכה אחריו, כמשהו חי יותר מן הנישואין המבוססים על משחקים אשר אינם שונים בצורה דרסטית ממשחקים של אח ואחות. כי אם הגיבורה לא מסוגלת לקיים שיחה רצינית עם בעלה, מדוע שלא תעדיף הרפתקאה מינית פרועה על פני חיי הנישואין? אף כי הגיבורה עצמה לא משתחררת מאינפנטיליות מסוימת. הבילוי אשר אליו היא לוקחת את מושא ההתאהבות שלה הוא סוג של מתקן בלונה פארק (נדמה לי שחשוך שם, יש מוזיקה. וזה זז מהר מדי מכדאי לעשות משהו).

מימד מעט אינפנטילי נוסף בסרט הוא, ובכן, הסרט עצמו. פולי היא במאית שיודעת קולנוע ובסרט הזה עשתה קולנוע שמאוד מודע לקולנועיות שלו ובעיקר ל"שטיקים" של קולנוע רומנטי ו/או אמנותי. המטאפורות בסרט ברורות, ברמה שלעיתים הפריעה לי (ואת זה אורון דווקא אהב). הצילום נראה כמו מחווה לסרטים אחרים לא פעם, והוא מתעכב על פרטי גוף (גבריים או נשיים) בצורה שהיא על סף הנדושות. הסרט משתמש בפתיחה שלו באתר "רומנטי" כזירת ההיכרות וככלי לפנטזיה עתידית אשר נוכחת בסרט באופן תמידי. השימוש במוזיקה לאורך רוב הסרט מדוייק מאוד מצד אחד, אבל יש בו גם משהו מסבירני מדי. התכתבות של מילות השירים השונים עם ההתרחשות, אשר מתנהלת לכאורה מתחת לפני השטח. כל זה נכון לגבי כל שיר המושמע בסרט פרט לשיר הנושא, אבל אליו עוד נגיע בסוף. בגדול, הואלס האחרון מרגיש לא פעם כמו תבנית לסרט, עד לרמה ששמן של הדמויות נאמר רק בשלב מתקדם מאוד בעלילה.

אולם, יש בסרט גם פן בוגר. פן אשר בא לידי ביטוי נרטיבי בעיקר באמצעות הדמות שמגלמת שרה סילברמן, קומיקאית אינפנטילית למדי דרך כלל. הדמות שהיא מגלמת רואה רוב הזמן מהלך אחד קדימה משאר הדמויות (ואולי לכן היא מופיעה מעט מאוד בסרט) אבל יש לה גם מחלה של בוגרים, הקשורה באלכוהול שהוא מקור להנאה עבור שאר הדמויות. אך גם כאשר היא מתרסקת בסוף, היא זו המטיחה בגיבורת הסרט את המילים הקשות ביותר, מילות ביקורת אשר למרות הכנות שלהן, איני רואה בהם בהכרח את העמדה של הסרט.

נכון, הגיבורה של הסרט אומנם מוצאת את עצמה בסוף קירחת מכאן מכאן, לאחר שהרסה את חייה הקודמים לטובת הרפתקה זמנית המשאירה אותה בסופו של דבר יותר לבד, עדיין תקועה במתקן מן העבר המשמיע שיר נוסטלגי (של להקה שזהו הלהיט היחיד שלה), אשר מבכה את אובדן הרומנטיקה של כוכבים לטובת טכנולוגיה, שהיום היא כבר בשלבי גסיסה מתקדמים במקרה הטוב. אבל בסוף הסרט היא לפחות יודעת שהיא אבודה, שהיא טעתה. אם לא בהתאהבות, אז לפחות בנישואין שלה, אשר נשארו תקועים בשלב בעייתי ולא מוגמר. הבעל הנטוש, לעומת זאת, כן התבגר, זכה להצלחה והפך לאדם בוגר וטוב יותר. הוא אומנם עדיין שבור, אבל ניתן לטעון כי הפרידה עשתה לו רק טוב. מאידך, הסרט לא חד משמעי לגבי הבעייתיות של הנישואין המעט ילדותיים של הזוג: האם הם אינם עדיפים על המשפחה של האחות האלכוהוליסטית שלו, הנתונה למחלה של האם?

טוב, הגיע הזמן לדבר על סצנות עירום, שהן חלק מן הצד הבוגר והמורכב ביותר בסרט וללא ספק הפן המדובר ביותר בדיון על הסרט, למרות ומפני שלא מדובר בעירום מגרה או סקסי. סצנת המקלחת המשותפת, מציגה עירום נשי כמשהו טבעי ולא מיני (או לא בהרכח מיני) בשילוב עם השוואה בין זיקנה לצעירות, כאשר הזקנה מוצגת בעליבותה מחד אך גם כמשהו מהוגן ונבון יותר מאידך. זו גם הסצנה בה הגיסה הפיקחית של הגיבורה מנסה, בעזרת רמיזות ודיבור לכאורה על חייה שלה, להניע את הגיבורה לבצע בגידה בבעלה או לעזוב אותו (ומי שחושב שכשהיא מדברת היא לא מבינה את המצב בו נמצאת הגיבורה, לא ממש חושב). בנוסף, הסרט מראה את הגיבורות חשופות וחסרות הגנה. הגשמיות הפיזית של הדמות הראשית היא תמה חוזרת בסרט – בפעמים רבות במהלכו היא נראית במקלחת או בשירותים, דבר אשר לא נהוג להראות הרבה בקולנוע, למרות שאין ספק שהוא חלק מן הקיום של כל דמות. דומה כי הקיום הפיזי-ביולוגי של הגיבורה הוא הרבה יותר מוחלט ואחיד מן הקיום הרוחני, או הנפשי, אליו היא שואפת.

סצנת העירום השנייה הזכורה מן הסרט, היא שיר הנושא, אשר אמור להיות שיא מימוש התשוקה של הסרט, בעזרת אחד משירי התשוקה המוכרים ביותר. אבל הסצנה הזו הופכת לכמעט-מתקפה נגד תשוקה, שכן מימוש הוא לעיתים האויב של התשוקה. המימוש עצמו מחוויר תמיד לעומת הפנטזיה, המעשה לעומת המילים. בוודאי שמה שאנחנו מקבלים הוא רצף של סצנות סקס קטועות ולא "סקסיות" בהכרח (אם כי לא בהכרח דוחות וא-סקסיות) שהופכות בהדרגה לשגרה בורגנית חדשה, המחזירה אותנו לסצנת הפתיחה של הסרט. מפתה היה לפרש סצנה זו כביטוי לייאוש של הגיבורה מחיי הנישואין, אבל היא למעשה הייאוש של הגיבורה מן הרומן ה"סוער" בו בחרה, אם כי אני מרגיש כי המילה בחרה היא חזקה מדי.

יותר משהסרט אומר דברים, היא מציג דברים וגם מציע ייצוג של דברים. יש בו משהו מחושב מאוד, אך הודות לשחקנים, הוא גם מרגיש כן ואמין מאוד במשחק, גם אם לא ממש בתסריט. בסופו של דבר זהו סרט המותיר גם את הקהל בלי תשובות. כמו לשבת לבד במתקן מסתובב לצלילי שיר שעדיין נשמע די מגניב, אך הוא רלוונטי כמו המילה מגניב.