"הואלס האחרון", סקירה

את "הואלס האחרון" ("Take This Waltz") תפסתי בפסטיבל ירושלים לפני כחודש וחצי, וגם כתבתי עליו בזריזות. הענקתי לו צפייה נוספת ממש לאחרונה לכבוד כתיבת ביקורת עליו לעכבר העיר (כיוון שזו הביקורת הראשונה שלי שמתפרסמת במדור הקולנוע של העיתון, לא רציתי לפשל. ואיזה קטע – מסתבר שגם אחרי שש שנים באותה עבודה אפשר להתרגש ממשהו חדש). אך כיוון שדעתי עליו לא השתנתה כלל, אלא רק התחדדה, אני מאמין שמגיע לו עוד טקסט אחד, שכנראה יגיע בדמות תגובה של עופר, או אפילו דיון כתוב בינינו. הכל מפני שבצאתי מן הסרט הזה הגיחה מתוך ערפל מחשבותיי אחת השאלות המטרידות ביותר שעלו בי בתקופה האחרונה: יכול להיות שהקולנוע לא מאמין יותר באהבה?

לא סתם אהבה, אהבה כזו גדולה מהחיים, אתם יודעים, כמו בקולנוע. נדמה שיותר ויותר סרטים מהעת האחרונה מציגים תמונה עגומה למדי בכל הנוגע לרומנטיקה וזוגיות, לפחות במובן האידאי שכל-כך ניסו להשריש ולקעקע בתודעה של כולנו מאז נוסדה הוליווד. זה הבליח קצרות ב"עד החתונה זה יעבור", סרט שירד מן האקרנים זה עתה, בו ג'ייסון סיגל ואמילי בלאנט מצויים בזוגיות ארוכה ומלאת אהבה, אך נטולת ילדים או חתונה. וזה מגיע למעין שיא של דכדוך בעוד סרט שמוגדר מבחינה טכנית כדרמה קומית רומנטית, אבל למעשה חף מרומנטיקה. ואם סרטים לא מאמינים יותר ב"אהבה של סרטים", אז מה הטעם באשליה הכי מתוקה שלשמה בכלל קיימת אמנות האשליות?

"הואלס האחרון" מתרחש בקנדה ועוסק בזוג נשוי וחמוד, בגילומם של מישל וויליאמס וסת' רוגן, אשר עומד במבחן כאשר האשה נדלקת על השכן החתיך (לוק קירבי). אני כותב "נדלקת" למרות שבסרט היא בטוחה שהיא מאוהבת. היא גם משוכנעת שהיא אוהבת את בעלה ושהוא אותה. אבל במהלך הצפייה כל הטרמינולוגיה הזאת נראית מגוחכת, משום שבאופן אישי, מעט מדי פעמים בסרט האמנתי לדמות המשתמשת בשורש א.ה.ב. ובאמת שנעשה כאן שימוש יתר השוחק את מהות המילים לעפר. למעשה, בפעם היחידה בה ניכר בבירור שדמות אחת מתכוונת להצהרת האהבה שלה כלפיי דמות אחרת, המילים "אני אוהב אותך" כלל לא נאמרות.

ניתן לזקוף נקודה זו לזכות הסרט כמובן, שכן אין ספק שמדובר בבחירה מודעת של היוצרת. בסרטה השלישי כבמאית (כמה מילים על סרטה השני בסוף הפוסט), השחקנית המחוננת שרה פולי מתעכבת על ניסיון לדמות שגרה זוגית ואז לשבור אותה, וחוזר חלילה. הדבר מוביל לאורכו המופרז של הסרט, 116 דקות מרירות-מתוקות, במהלכן היא מפליאה לברוא סיפור שבקלות יכול להיתפס כמקסים למדי. בין עם זהו הפסקול המשובח, בחירות ליהוק חכמות או דברים קטנים כמו השימוש שלה במטפורות ובשפה הקולנועית – הבמאית עושה הכל נכון כדי להגיע אל הקהל מבלי להתחנף אליו.

אצל פולי אף אחד לא צועק כמו בסרטים אמריקאיים בכל פעם שקורה משהו דרמתי, והתוצאה חזקה פי כמה. כל האנלוגיות שלה שקופות מספיק בכדי להבחין בהן, אבל לא מובנות מאליהן עד כדי גלגול עיניים. היא מצליחה לאפיין סיטואציות באמצעות קרן אור שנכנסת דרך תריס חצי מוגף, או מאוורר שלעיתים מסתובב כמנענע את ראשו לשלילה ולעיתים נשאר סטטי במקומו. הברקות אלה מתחוללות ממש בשולי הפריים או בשולי הדיאלוגים, בעזרת כפלי משמעויות. למשל, דמות ראשית שמפחדת מ-Connections, שהן גם טיסות המשך וגם מערכות יחסים. או הבחירה של הבעל לרקוח ספר בישול אך ורק בנושא Chicken, הסלנג האנגלי לפחדן. כל אלה מסייעים להצעיד את הסרט לטריטוריה המובטחת של "נפלא" ו-”מקסים" ומפתה להכתירו ככזה. אבל השורה התחתונה שלו היא בכל זאת באסה קיומית, מה שהופך אותו במקרה הטוב ל-"מדכא להפליא", או לסרט שעשוי נהדר אך פגום תמטית מיסודו. במקרה הפחות טוב, ניתן להגדירו כמקומם למדי.

מבלי להיכנס לספויילרים (את זה נעשה בפוסט אחר), אפשר להגיד שישנה סצנה אחת המחרבת לחלוטין את פוטנציאל המקסימות של הסרט. היא מתרחשת לצלילי "Take This Waltz” של לאונרד כהן, ואני מוכרח לציין שבכל חיי לא ראיתי שיר נטבח באכזריות כזו על בד האקרן. זה היה כמו לחזות בגור כלבי-ים מוכה למוות באיטיות מורטת עצבים, על רקע אחד השירים המרגשים ביותר שקיימים. וזה מרגיז שבעתיים כיוון שמדובר בסרט עם יופי של בחירות מוזיקליות, כאמור.

דבר דומה ניתן להגיד גם על אלמנטים נוספים בסרט, כמו הליהוק לדוגמה. מישל וויליאמס מעולה כתמיד, אבל היא בחירה מובנת מאליה לתפקיד אחת הנשים העצובות בעולם. וההתלבטות של דמותה בין נישואין חסרי להט לבעל עם אינטילגנציה רגשית של כלבלב, לבין מאהב פוטנציאלי שבעיקר מעליב אותה ונראה טוב תוך כדי – פשוט מונעת מהסרט להשתקע באיזור הלב. סת' רוגן, בתפקיד הבעל הנאמן והילדותי, מציל את הסרט מתחושת הכבדות שהולכת ותופסת בו מקום מרכזי יותר ויותר, בעוד לוק קירבי הוא ליהוק מדוייק ושגוי בעת ובעונה אחת. מחד, הוא כובש מספיק בכדי להיות מושא תשוקה ראוי לגיבורה המבולבלת. מאידך, יש בו משהו כה מעורר אנטגוניזם שהופך אותו לדושבג מושלם. כלומר, גבר שמסוגל להביע חיבה רק באמצעות עלבונות וסרקזם ובכך גורם לאשה להתאהב בו? זו קלישאה גם בחיים, כך שיש להימנע ממנה כפליים בקולנוע, שאמור לספק מפלט מהמציאות.
מצד שני, כנראה שזו מעולם לא הייתה כוונתו המקורית של הסרט. אחרת לא הייתה מלוהקת הקומיקאית שרה סילברמן לתפקיד אחותו האלכוהוליסטית לשעבר של רוגן. היא לא רק הדמות יחידה שמנסה להגיד את האמת, אלא גם מצאה הזדמנות טובה לחשוף את ערוותה. אותה אחת שהיא רק מדברת עליה כל הקריירה.

נספח קצרצר – "הרחק ממנה" כתמונת ראי משלימה ל"הואלס האחרון"
סרטה הקודם של שרה פולי כבמאית, משנת 2006, הוא מעין צד שני, כלומר ראשון, לאותו המטבע. גורדון פינזנט וג'ולי כריסטי המדהימים, מגלמים זוג קשיש ואוהב הנאלץ להתמודד עם אלצהיימר שתוקף את האשה. כאשר היא עוברת למוסד, נדמה שהיא מתאהבת באחד הפציינטים האחרים, בזמן שבן זוגה עד לתהליך ההתדרדרות המנטלי שלה. הסרטים דומים סגנונית, אבל שונים לגמרי מבחינה תמטית, גם אם שניהם ספוגים באותו סוג של מלנכוליה מעודנת. ייתכן שדווקא בסרטה החדש יותר, הלכה פולי עם האמת הכואבת שלה עד הסוף.

הטקסט הנ"ל התפרסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-23.8.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין.