"בלתי נשכחים 2", סקירה

כשהייתי בן שבע וכבר ידעתי לשנן את שמותיהם של כל כוכבי הכדורגל העולמיים של אותה התקופה, נערך משחק בין נבחרת צרפת לנבחרת שאר עולם. זה אומר שקיבצו את כל הכוכבים הגדולים בגלובוס ונתנו להם להתעלל בצרפתים. באותה הקבוצה שיחקו ואן באסטן, רומאריו, חוליט וגם אחד דייגו מראדונה. גם מי שהשמות הללו לא אומרים לו כלום מבין שמדובר באירוע חד פעמי. והוא היה מאכזב למדי. כי הכול היה בכאילו. אף אחד שם לא התאמץ, כולם באו בשביל הקטע. זה בערך מה שהרגשתי גם ב"בלתי נשכחים" ("The Expendables") הראשון.

הרגשתי שמדובר בניסיון לא מוצלח לקבץ כמה כוכבי עבר ואז לתת להם להופיע במשך שלוש שניות על המסך ולהגיד משפט שפעם היה נשמע הרבה יותר טוב. האקשן היה דלוח, הבימוי לא לעניין והחוויה כולה לא עבדה בשבילי. אז יכול להיות שהתבגרתי בשנתיים שחלפו מאז, למדתי להתרפק על בולשיט ולהעריך מאמץ על פני תוצאה, אך הניחוש שלי הוא דווקא הפוך. התיילדתי, אם זה בכלל אפשרי. או שפשוט הבנתי מפורשות את המשמעות שבלהיות גבר. שטויות יריות ופיצה פטריות. אני מנחש שבאופן הזה נכתב התסריט (יריות = בלבולי שכל פסוודו-קולנועיים שמסתכמים ב "טוב אז בוא נהרוג אותו עם מרגמה" ), שבאותו האופן צולם הסרט ושלימים – זהו גם האופן בו יצפו בסרט.

אבל לפני הכול, אני מהניינטיז. בניחוש פראי אני גם מניח שבעלי הבית של סריטה הם מהניינטיז. ויכול להיות שאני מדמיין אבל הייתי אומר שרוב הקוראים של הבלוג אף הם מהניינטיז. אם אכן כך המצב כולכם צריכים להפסיק מיד את כל מה שאתם עושים וללכת עכשיו וללא היסוס לראות את "בלתי נשכחים 2" ("The Expendables 2"). אם אתם אוהבים סרטי פעולה כמובן. לו הייתי מבקר עם גישה ויד קלה על ההדק ודאי הייתי כותב שהסרט לא עומד בסטנדרטים של העילית ההוליוודית בכל מה שקשור לדם אש ותימרות עשן. הייתי כותב שהמשחק של החבורה הקשוחה מהסרט הוא בדיחה ושהבימוי טוב יותר מהראשון אבל רחוק מלהזיז נערים בני 14 מהבית. יכולתי לכתוב שסילבסטר סטאלון גמור, שאת הסרטים של צ'אק נוריס אף אחד לא ראה, ושמשפטי המחץ מעולם לא נשמעו עבשים כל כך. אז יכולתי. ובמקום זה אני מחליט כאן ועכשיו שהסרט הזה הוציא אותי קטן כמו אחרון הריבועים בבטנו של ז'אן קלוד ואן דאם. חשבתי שאני הולך להמשכון מיותר לסרט בינוני מינוס, אבל הבטיחו יותר שוורצנגר – אז הגעתי.

הסרט מתחיל בסצנת חילוץ מאיזה חור בנפאל וכבר אחרי שתי דקות סטאלון מוריד מסוק עם אופנוע. והוא אפילו לא רוכב עליו. עוד לא הספקתם לומר "עצור או שאימא שלי יורה" וג'ייסון סטט'אם מחסל חמישה לוחמים עם סכין. ואז מגיע ג'ט לי והורג עשרה בריונים בעזרת מחבת. ואנחנו רק בדקה השלישית של הסרט כן? נריץ קדימה משהו כמו שלושים שניות ונקנח במאתיים גופות של נפאלים מתעופפות באוויר ומשפריצות דם לכל עבר. סצנת פתיחה.

כבר שנים שלא עושים אקשן כזה: איש רע, כדור במצח. איש יותר רע, סכין בלב. איש ממש רע, נכרות לו את הראש עם גרזן משונן ואז ניתן לו כדור במצח ולסיום סכין בלב. סרטי הפעולה של השנים האחרונות איבדו את הפשטות. למעשה מאז "מת לחיות 4.0" ("Live Free or Die Hard") לא ראינו סרט אקשן קלאסי אמריקאי ראוי . היה את "נעולים" ("Lockout") שהיה מגניב ולחלוטין לא אמריקאי. וגם כמה באטמנים, כמה ספיידרמנים טונות של מארבלים, פה ושם וין דיזל, ניקולס קייג' שכבר לא נחשב וג'ייסון סטאת'ם, שזו הגרסה השנייה שבה אני כותב את שמו בפוסט הזה. הוא היחידי ששומר על הגחלת בעשור האחרון. מפרק, יורה, נוהם, לא מתגלח ומנצח את הרעים (טרילוגיית "המשלח", "קראנק", "בליץ", "יחדיה עילית").

פעם כמעט כולם היו כאלה. אני זוכר פיצרייה אחת בירושלים בראשית שנות התשעים שעל קירותיה הלבנים נתלו שני פוסטרים, האחד של שרירן עם מבט של קוקר ספנייל וסרט אדום על הראש, והשני של הר אדם עם צבעי הסוואה ורימון רסס בכל יד. לא ידעתי מי אלה היו, אבל הדבר הראשון שעשיתי אחרי שחיסלתי פיצה תירס בלי הקשה היה להתחנן למוכרת בספריית הוידיאו שתתן לי לקחת שני סרטים על המנוי של השכן מלמעלה. היא הסכימה. שמותיהם של אותם שני הסרטים היו "קומנדו" מבציר 85 בכיכובו של שוורצנגר ו"משחק הדמים" (רמבו) משנת 82 בכיכובו של סטאלון. מדובר בשני שוברי קופות היסטריים שהגדירו את הז'אנר הקולנועי בו פעלו.
אחריהם הגיעו "קוברה", "הנרדף", "מחץ הדלתא", "דאבל אימפקט", ועוד עשרות סרטי פעולה שעיצבו נערים מסביב לכל העולם ולא מעט במאים בני זמננו. לן וייסמן, מייקל ביי, ג'ו קורניש, וגם סיימון ווסט, הבמאי של "בלתי נשכחים 2" בעצמו – כולם חייבים חלק גדול מהפריימינג שלהם לאופן בו כוכבים בסדר בגודל של סטאלון ושוורצנגר צולמו אז. אותם השוטים שהאדירו והיללו את מבנה גופם של השניים רגעים לפני שהם יוצאים לקרב או שנייה אחרי שהם ניצחו בו, הועתקו ושודרגו בידיהם של במאים צעירים יותר.

היום המצב שונה, אנחנו בעיצומו של עידן הפרנצ'ייז. כבר לא עושים סרט אחד, עושים טרילוגיה. ואת הסרט האחרון מפצלים לשניים. וחשוב שיהיה מסר חברתי, מוסר השכל סביבתי, שחקן מכל אומה על הפלנטה, ושרשרת של כוכבים. פעם יצאו לצלם סרט עם כוכב אחד וללא סייגים. פיצוץ-נשיקה-מרדף-בום, וחוזר חלילה. אה, ושרירים, ים שרירים.

ב"בלתי נשכחים 2" מקבץ סילבסטר ערימות של שרירים שסחטו ממני במהלך השנים מאות שקלים. ואז הוא נותן להם רובים, רקטות, רימונים, סכינים, מטוס, טנק, אופנועי ים, בחורה סינית, טבעת מזל, מצית עם גולגולת וסיגר. הם יוצאים לחלץ כמה כפריים ועל הדרך לסכל מכירה של חמישה טון פלוטוניום שקבור אי שם במעמקי הר נידח. בדרך אחד מהם ימצא אהבה, אחר ימצא את מותו, כולם ינקמו, יגיעו לסיפוק, ספירת הגופות תרקיע שחקים ומהמסך יצא עשן.

וכשהמסך ירד משפטי המחץ יתאיידו כלא היו. צ'אק נוריס יחזור לכנסייה שלו. סילבסטר סטאלון יתפנה לטרגדיה האחרונה בחייו. דולף לונדגרן יחזור לשבדיה ומדי פעם יקפוץ לבולגריה לצלם סרט סוג תחת. ג'ט לי יתמוגג לו בין מיליארד סינים. ז'אן קלוד ואן דאם ימשיך לבעוט בניצבים אי שם במרתפים של תעשיית הסרטים. ברוס וויליס ימשיך לעשות מה שוויליס עושה. וארנולד שוורצנגר יחזור לאנשהו (הוא לא מפסיק להגיד את זה).

אז לפני שהחבורה הזו מתפרקת ומשאירה מאחוריה מסכים חרוכים, בואו לתפוס אותה בזמן אמת. לא יהיו שם גיבורי על, בשום אופן לא יהיו שם רובים עם לייזר ואפילו לא תסריט מורכב שגורם לך לרצות לעשות לעצמך חורים בשיניים וללכת לקצב עם תעודת חשמלאי שיסתום לך אותם, כמו במקרה של "משימה בלתי אפשרית". גם לא נבלים עם קול מתכתי שמבריחים ילדות קטנות מהכלא. מה שכן יהיה שם זה האוסף המובחר ביותר של גיבורי פעולה שהעולם הזה ראה. חלקם מופיעים לכמה דקות ונעלמים, אחרים נשארים בסביבה ונושכים כל דבר שזז. אבל האקשן תמיד שם, והוא טהור, חף מגינונים ועשוי בגובה העיניים. ואם כל זה לא מספיק אז רק אומר שיש שם סיפור קצרצר על נחש קוברה. והוא אדיר.