מדריך למתחילים לסרטי ז'אן-לוק גודאר (דרך הטריילרים)

החיבור אשר הוליד את פוסט זה הוא מוזר, גם בסטנדרטים של האינטרנט. מצד אחד, האתר עין הדג מארגן ב23.8 את ליל הטריילרים החיים בשיתוף (ובתוך) סימנטק חולון. מצד שני, ארבעה סרטים של ז'אן לוק גודאר נכנסו לאחרונה לרשימת 50 הסרטים הגדולים בכל הזמנים, יותר מדי לרוב הדעות. גודאר הוא די ההפך הקולנועי מן הסרטים שנסקרים בדרך כלל בעין הדג – הוא תובעני, ניסיוני ברמה הקיצונית ביותר, ובערך שם נרדף לקולנוע שמבקרים אוהבים והקהל לא. אבל גודאר הוא גם גדול במאי הטריילרים בכל הזמנים, קביעה שאנסה לעמוד מאחוריה בפוסט זה. למעשה, הטריילרים שלו הרבה יותר אחידים סגנונית מן הסרטים שהוא מביים.

גם הסרטים שהוא מביים יכולים להיות הרבה פחות מפחידים מן הדימוי שלהם. טוב, יותר נכון, הסרטים שביים. בחצי הראשון של שנות הששים גודאר עבד בקצב מטורף ויצר 24 סרטים, קצרים או ארוכים, בין 1960 ל-1967. כמעט בכל אחד מהם הוא התנסה בטריק קולנועי חדש, או שבר את דרך הסיפור המקובלת בצורה אחרת. הדבר המדהים הוא שרוב הסרטים הללו די מהנים לצפייה, אולי מפני שרובם מסתמכים גם על קונבנציות מז'אנרים אמריקאים (לרוב פילם נואר ומיוזיקל מעוות) הזוכים לטוויסט אוהד.

אבל בהדרגה הסרטים שלו נהיו יותר ויותר פוליטיים, כשגודאר הפך להיות מאואיסט אדוק והתנגד לכל קולנוע היכול לתקשר עם הקהל ולהסב לו סוג של עונג. הוא העדיף קולנוע המדקלם טיעונים פולייטים החוזרים על עצמם. מדי פעם הוא התעדן מן הסגנון הזה, אבל רוב הסרטים שלו מאז 1968 מעניינים בעיקר חוקרי קולנוע ואנשי שמאל קיצוניים שלא אוהבים טיעונים שמבוססים טוב מדי. מדי פעם ניסה הבמאי לעשות משהו יותר קונבנציונלי וזה לא ממש הלך. פעם אחת הוא הוציא יצירת מופת המורכבת מן הצפייה שלו בסרטים מתולדות הקולנוע – היסטוריה(ות) של קולנוע (Histoire(s) du cinéma). למעשה זוהי מיני סדרה בה כל פרק הוא הרהור באופי שונה על הטבע של המדיום. זה עדיין הורכב מטיעונים רדיקליים מדי, אבל זה מרתק. וזהו גם אחד מן הסרטים של גודאר שנכנסו לרשימת הסרטים הגדולים הנ"ל, אולי כי זו יצירה שבאמת אין דומה לה בתולדות הקולנוע.

ובכל זאת, לב היצירה של גודאר הוא בשנות הששים, עדיף בחצי הראשון שלהן. אז הוא פעל כמו מטורף ולמרות שכבר היה מחויב פוליטית, הוא היה מחויב גם ליצירת בידור. זה לא תמיד הלך לו מסחרית (למעשה, כמעט אף פעם) אבל רוב הסרטים שלו מהתקופה הם סרטים שאני נהנה מאוד לצפות בהם לא רק מן הבחינה התיאורטית, למרות שהם סרטים ששבירת הכללים המקובלים עומדת בבסיסם. לכן, אין ספק כי מבקר המרכיב רשימה של סרטים גדולים, חייב להכניס סרט של גודאר. אבל כל אחד מן המבקרים יבחר בוודאי סרט אחר, כי עדיין אין הסכמה לגבי הסרט ה-"אחד" של גודאר שהוא הגדול מכולם. יותר קשה מזה, עבורי לפחות, זה לבחור סרט עליו אני ממליץ לתחילת ההיכרות עם גודאר .כולם יכולים להיראות קשים ונפוחים כשם שהם יכולים להיראות קלילים/מרגשים/מופלאים. לכן אתן לטריילרים לדבר, עם מעט מילות קישור שלי.

ייתכן שבמקרה של גודאר, ההתחלה היא אכן המקום הטוב ביותר להתחיל. הפיצ'ר הראשון שביים, עד כלות הנשימה (À bout de souffle) הוא גם הסרט הכי מצליח כלכלית שלו (או היחיד), גם הסרט שמדורג הכי גבוה במשאל המבקרים וגם הסרט אשר הפך אותו לשם ידוע בקולנוע העולמי. לכן הוא מסמל את המהפכה שגודאר הביא לקולנוע, למרות שהוא כנראה הסרט הכי קונבנציונלי שביים. גם האלמנט שהפך את הסרט לידוע, שימוש רב בג'אמפ קאטים (גודאר השתמש בהם כבר בסרטיו הקצרים), נוצר ברגע האחרון בחדר העריכה.

הסרט עוסק בעבריין קטן (ז'אן-פול בלמונדו) אשר הרג שוטר כמעט במקרה, ובקשר שלו עם עיתונאית אמריקאית (ג'יין סיברג המדהימה). הסרט די עשה את הקריירה של שני השחקנים המשובחים שבליבו, וההופעה הכובשת של סיברג היא בעיניי סיבה בפני עצמה. הסרט הופק הודות לתמיכתם של קלוד שברול ופרנסואה טריפו (שכתב סינופסיס של עמוד שהוא למעשה התסריט של הסרט), חבריו של גודאר שכבר זכו להצלחה כבמאים. הטריילר מסתיים בציון סרטים שהיוו מקור השראה, או סרטים שגודאר מנסה להידמות להצלחה שלהם. גודאר יצר בעיניי כמה סרטים עמוקים יותר, סוחפים יותר ומקוריים יותר, אך גם הסרט הזה הוא פיסה של אהבת קולנוע מתפרצת, כאשר בשלב הזה של הקריירה של גודאר, היא באה בשילוב עם אהבת אדם. הטריילר מסמן את הגישה של גודאר לטריילרים – מערבב דימויים קצרים מקטעים שונים בסרט, לא רומז על העלילה יותר מדי (ובסרט הזה יש עלילה), משתמש בפסקול ובטקסט המוקרא לא פחות מתמונות מתוך הסרט –

החלק הבא של הקריירה של גודאר קשור בדוגמנית/שחקנית/אשתו באותן שנים, אנה קרינה, שמאירה את המסך בסגנון תמים/חכם/סקסי. הסרט השני שעשו יחד (אבל הראשון שיצא למסכים) הינו אישה היא אישה (Une femme est une femme) והוא הניסיון הראשון והישיר ביותר של גדואר במחווה למיוזיקל אמריקאי. אם כי אצלו לא בכל הנאמברים יש בהחלט שירים. בלב הסרט בהחלט יש אישה (שהיא אישה – וגם רקדנית אירוטית) הרוצה ילד, יש את המאהב שלה שפחות רוצה, את הידיד הטוב שלו שמשתעשע עם הגיבורה והרבה רגעים מקסימים. הטריילר משלב בין ערוץ התמונה המראה קטעים מן הסרט (וגורם לו להיראות יותר אירוטי ממה שהוא באמת) וערוץ הפסקול בו הבמאי מסביר על הסרט ודרך עשייתו, בעוד הכוכבת אומרת את כותרת הסרט מנגד –

שני הסרטים הקודמים שציינתי בחנו מחדש את השפה הקולנועית בצורה עתירת הברקות ומקורית מאין כמוה. אבל מבחינתי רק עכשיו אנחנו נכנסים לתחום יצירות המופת של גודאר, עם לחיות את חייה (Vivre sa vie), יצירה שלא רק הלכה על שבירת דרך הסיפור הקולנועי המקובלת, אלא גם עשתה זאת עם מחשבה ואמירה ועל הדרך גם סיפרה סיפור מרגש ומעורר מחשבה. אם כי לא בטוח שגדואר התכוון לחלק הראשון של המשווה. גודאר, בהשפעת המחזאי הדגול ברכט, הקצין אלמנטים של ניכור וחשיפת היותו של הסרט יצירה בדיונית, חילק את הסרט ל-12 חלקים ומסר בראשית כל חלק מה יקרה בסופו, שבר את העלילה לטובת שיחה ארוכה על בלשנות – ובכל זאת ברא יצירה אמינה וכנה. הסרט עוקב אחר בחורה המאמינה כי תוכל לשרוד כלכלית על ידי הפיכה לזונה, תוך כדי מחשבה על כך שתוכל לשלוט על חייה גם במקצוע החדש. הסרט נע בין סגנונות שונים ומשאיר תמונה פסימית ולא מחמיאה של חברה קפיטליסטית אכזרית, אך גם משלב רגעים של רוך ואנושיות בדרך. הסרט קשה לצפייה, הטריילר הוא די ההפך ממנו בקצב, למרות שיסודות העצב והאלימות נוכחים בו בצורה בולטת (הטריילר גם כולל ספוילר, אבל בסרט הזה הבמאי רוצה שנדע חלק מהסוף כבר מן ההתחלה) –

המתחרה העיקרי של הסרט הנ"ל על התואר הסרט השלם והעמוק יותר של גודאר הוא הבוז ( Le Mépris). גודאר עיבד בסגנונו המאוד האישי רומן של אלברטו מורבייה לסרט העוסק במשבר בזוגיות אחרי שהבחורה מאבדת אמון בבעלה התסריטאי, שהשאיר אותה לבדה עם מפיק הוליוודי. הסרט גם עוסק בכלל במחירת חזון יצירתי לטובת המסחרי ובהשתלטות של הוליווד על אמנות. מישל פיקולי הוא הגיבור, בריז'יט ברדו (הכוכבת הצרפתית הגדולה של אותם שנים) היא אשתו, ג'ק פלנדס האמריקאי נהדר בתור המפיק וגודאר נותן לאחד מן הבמאים האהובים עליו, פריץ לאנג, לגלם את עצמו, כבמאי שלפחות בעבר לא התפשר על האמנות שלו. הצילום בסרט הזה והעמדת הדמויות שונה מכל סרט אחר שאני מכיר. מי שהעלה את הטריילר ליוטיוב טוען שהוא הטריילר הצרפתי הטוב מכולם – הוא מכיל שילוב של אלמנטים מן הטריילרים הקודמים שהעלתי. הוא גם מכיל ספוליר (קצת אחרי 1:50) מילה שגודאר בטח בז לקיומה.

ואחרי שני הסרטים הכבדים הללו למשהו קליל בהרבה, ברוח שני הסרטים הראשונים ברשימה זו. חבורה נפרדת (Bande à Part), הוא קומדיה קטנה, עם קצת פשע וקמצוץ רומנטיקה מדויק. המשחקים הקולנועיים עדיין כאן, אבל הם במינון נמוך יותר וקל לעיכול, ורוח נעורים וחינניות שורה על כל הסרט. בין העונים נכונה על השאלה איזה במאי קרא לחברת ההפקות שלו על שם הסרט לא יוגרל דבר. הטריילר מראה קטעים שונים מכל אורכו של הסרט, לא מסגיר כמעט את העלילה ומשקף היטב את האווירה.

כמבקר, גודאר העדיף לרוב סרטי B על סרטי "איכות" ולכן זה לא פלא שהוא יצר סרט אשר משלב בין שני ז'אנרים אשר נחשבו בזמנו לנחותים: פילם נואר ומדע בדיוני. הסרט הוא אלפאוויל (Alphaville) והוא מתרחש במדינה טוטליטרית עתידנית שאוסרת על רגשות ונשלטת בידי מחשב.

ומכיוון שהטריילר קצר ולא מתרוגם, קבלו את הסצנה הזו, שהיא אולי הרגע האהוב עלי של גודאר וגם סוג של תמצית הסגנון שלו, כאשר הוא במיטבו –

נעשה את הפסקה הבאה בסגנון גודאר: אנה קרינה. ז'אן פול בלמונדו. בריחה. פשע. בגידה. אקדח. מיוזיקל. שירה לא מקוצועית. ציורים. באולינג. גופה ברקע. משחקי עריכה. אדישות. חדווה. כף יד. הרפתקאה. שגרה. סם פולר בהופעת אורח. פיירו המשוגע (Pierrot Le Fou)

אחד מן השינויים המהותים ביותר שגודאר הכניס לקולנוע הוא הגברת השימוש בסאונד ובסיסו כאלמנט מהותי בקולנוע – זה בא לידי ביטוי בשימוש הרב בדיאלוגים ובמוזיקה, אך לא פחות חשוב על ידי נתינת מקום ראוי לשקט. כפי שניתן לראות בטריילר הבא, לעוד סרט פשע (מקסים ופחות מוכר) שהוא ביים, Made in USA

עד כאן סקרתי בערך מעט יותר מחצי מן הסרטים שביים גודאר בין 1960 ל-1966 ובסרטים מסוף התקופה הוא כבר התחיל להיות פוליטי מדי ופחות מקסים. אבל ב-1967 הוא ביים את סופשבוע (Weekend) עוד סוג של יצירת מופת פגומה. אמנם עם עודף פוליטיקה לפרקים אבל גם עם גיבורים המתנהלים יחסית באדישות אל מול רצח, אונס, מלחמה וקניבליזם. על הדרך יש ביקורת על חיי הבורגנות ואת אחת מסצנות פקק התנועה הגדולות בהיסטוריה. אני מקווה שהעברתי לכם משהו מן הקסם של גודאר, של הצלם שלו ראול קוטאר או לפחות של הכוכבת שלו, אנה קרינה.