"זכרון גורלי" (2012), סקירה

סוף סוף נחשפה המזימה של הוליווד. שנים תוהים צופי הקולנוע למה אין יותר שום דבר מקורי, מה ההבדל בין רימייק לריבוט או פשוט חושבים לעצמם: “רגע, לא היינו כבר בסרט הזה”? כעת, מגיע הסרט שעלילתו היא פתרון אפשרי לתעלומה ולקושיה זו. מה שמנסים לעשות לנו שם בהוליווד, כך מסתבר, הוא להשתיל לנו זכרונות חדשים. קברניטי תעשיית הקולנוע רוצים שכאשר מישהו יגיד שם של סרט, נניח "זכרון גורלי" ("Total Recall"), במקום שנחשוב על כוכבים כמו ארנולד שוורצנגר, שרון סטון ומאדים, ניזכר מעתה בקולין פארל בזמן שהוא מנסה להיראות טיפש מספיק בשביל התפקיד ובקרב החתולות בין קייט בקינסייל וג'סיקה ביל. הם מעוניינים שהתשובה לשאלה מי ביים את הסרט הנ"ל לא תהיה יותר פול ורהובן, שכבר שנים מדשדש ולא מצליח לשחזר את ימי תהילתו, אלא לן וייסמן, אחד מבמאי האקשן העולים והמבטיחים בעיר הסרטים אחרי "מלחמת האופל" ו-”מת לחיות 4.0”.

הם מבקשים למחוק את העבר, כמו שבעל לא אחראי היה מקליט בשגגה איזה משחק כדורגל אקראי על קלטת החתונה שלו, בימי הוידאו. כלומר, הממירים המקליטים, הרי אין יותר וידאו. בעצם, אף פעם לא היה. מבחינת הוליווד, תוחלת החיים של צופה הקולנוע הממוצע היא כנראה משהו כמו 15-20 שנה, ואחרי שהוא מגיע לגילאים המופלגים הללו הוא פשוט מתאדה. או משהו דומה. אחרת קשה להסביר את הדחף הבלתי נשלט לצלם מחדש כל סרט שבקושי הספיק להתיישן, כמו "זכרון גורלי".

בגרסה הנוכחית, העלילה מתרחשת כולה בעולם עתידי ודיסוטופי. אפוקליפסה כלשהי הותירה מעט מאוד שטחי מחייה למין האנושי, המרוכז בשני קצוות תבל – הפדרציה המאוחדת של בריטניה (אירופה) והקולוניה (אוסטרליה). מדי יום מועברים פועלים רבים מן הקולוניה אל הפדרציה, באמצעי תחבורה עתידני שטס דרך מרכז כדור הארץ כדי לחסוך זמן. אחד הפועלים הללו הוא דאגלס קווייד (קולין פארל), העובד במפעל לייצור שוטרים רובוטיים. הוא מתגורר עם אשתו (קייט בקינסייל) בדירה רעועה וחולם על חיים אחרים. פרסומת למכון בשם "ריקול" מבטיחה לסדר לו זכרונות של אחרים. דאגלס מחליט לנסות את מזלו ומבקש להשתיל לו זכרונות של סוכן חשאי, כמו בחלומות המוזרים שרודפים אותו. אך באמצע התהליך של החדרת הזכרון הסינתטי, ארמדה של שוטרים פורצת פנימה ובאינסטינקט פתאומי גיבורנו מחסל אותם בזה אחר זה. מכאן מתחיל רצף של אירועים משונים, במהלכם אשת חלומותיו של קוויד (ג'סיקה ביל) הופכת לממשית, אשתו האמיתית הופכת למשהו אחר לגמרי והוא עצמו מגלה שחצי מהפלנטה דולקת בעקבותיו ושחלומו להיות מרגל-על התגשם בצורה המוחשית ביותר.

או שאולי הוא עדיין חולם?

הרעיונות המזינים את הסרט אינם חדשים או חדשניים במיוחד, גם אם חלקם סוטים עד מאוד מן הנתיבים של הסרט המקורי, אשר מצידו התבסס על סיפור קצר של גאון ספרות המדע הבדיוני פיליפ קיי דיק. התסריטאים מארק בומבק וקורט ווימר, יחד עם אנשי האפקטים והעיצוב האמנותי, חתומים על בניית עולם מד"ב מהמרשימות שנראו בקולנוע בשנים האחרונות. משהו בטריטוריה של “בלייד ראנר”, "האלמנט החמישי", או אביהם הרוחני של כל הסרטים מן הז'אנר הזה – "מטרופוליס". מעין שילוב בין סלאמס ודלות כללית, טכנולוגיות מגניבות, בניינים צמודים-צמודים שכמעט קורסים אחד על השני, מוזוריות רבות המהלכות ברחוב, אורות ניאון צבעוניים ואמצעי תחבורה בדיוניים כמו מכוניות מרחפות. למעשה, ניתן להנות מהתפאורה והגימיקים עד כדי כך שהיותו של הסרט בינוני למדי נשכחת כליל.

כלומר, העלילה העיקרית בהחלט מותחת, עד גבול מסויים, והאקשן נע בין הסביר למעולה, גם אם חסרים בו קטעים שמוציאים מן הצופה שאגות "וואו!”. אבל הסרט מוותר על לחבק את הטראשיות והצ'יזיות של קודמו, למרות שימור מוטיבים מסויימים, כמו למשל ההיא עם השלושה ציצים, מסימניו המובהקים של המקור. במקום גישה קלילה, הוא מסגל לעצמו ארשת רצינות שאינה מסתדרת עם ההתרחשויות. יותר מדי סצנות לא עובדות ברמה הבסיסית ביותר וכמה מן הבחירות של הבמאי פשוט מקוממות. ניקח לדוגמה את הצילום המרגיז. לנצח יהיה ארור ג'יי ג'יי אברהמס אשר הביא את הפלרים – אותם ריצודים אופקיים של אור הנקלטים בעדשת המצלמה כאשר היא פונה אל מקור אור – לכדי גיחוך. אבל במקרה הנוכחי, כמחצית מהשוטים בסרט מעוטרים באפקט הילדותי, מוציאים מריכוז וללא ספק הוספו מאוחר יותר על-ידי מחשב. אם ניסו יוצרי הסרט להוסיף לו מגניבות וייחוד, הרי שהושגה התוצאה ההפוכה – הזיעה שלהם ניכרת בכל פריים שני, ואין דבר פחות מגניב ממאמץ יתר להיות מגניב.

באשר לשחקנים, אין מנוס אלא להשוותם לקודמים. הסרט הבכור היה אקשיונר קווזי-פילוסופי המתרחש בנבכי המוח והתודעה, המעלה שאלות כמו "מי אני?" אבל שם אותם בפה של ארנולד שוורצנגר. במילים אחרות, זהו סרט על פלאי המוח האנושי, בכיכובו של אדם שעשה קריירה מלהיראות נטול מוח. פארל אינו שוורצנגר ולכן אין סיבה לכעוס על כך שאינו משגר באותה יעילות את שורות המחץ, אבל רוב הזמן הוא מצליח לייצר גיבור מותחן אקשן שכמעט-מעניין את הצופה. גם בקינסייל אינה שרון סטון מודל 1990, אבל היא עושה את מירב המאמצים להיראות סקסית וקשוחה (הרבה פעלולים, בגדים צמודים, שפתיים פסוקות באופן תמידי), לעיתים בהגזמה שיוצרת אפקט מעט קומי. וביל ממשיכה להוכיח שלמרות שכשרון המשחק שלה מוטל בספק, הפנים הייחודיות שלה ימשיכו לקנות לה תפקידים בסרטים, לפחות עד שתגיע הדמות שתוציא ממנה יכולות דרמתיות אמיתיות.

"זכרון גורלי" מבקש מן הצופים שלו – מהיום אל תגידו רימייק, ריבוט או ריסייקל. אמרו ריקול. זה מה שמנסים לעשות לנו בהוליווד. הפעם זה לא הלך והתחבולה נחשפה, אבל מי יודע מה מתוכנן בעתיד.

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.