"Flying Swords of Dragon Gate", סקירה

טרנד התלת-מימד שמתסכל צופי קולנוע כבר מספר שנים, מתחיל להתפשט החוצה מהוליווד. בשנה שעברה צולם סרט הוושיה – אמנות הלחימה הסינית החביבה על יוצרי קולנוע מארץ מוצאה – התלת-מימדי הראשון. למשימה נבחר ותיק הז'אנר, הבמאי טסוי הארק, ובידיו הופקד תקציב נאה, מה שסייע להפוך את הסרט לשובר קופות במולדתו. זאת בנוסף לשבע מועמדויות לפרסי הקולנוע הסיני והקרנה במסגרת התחרותית של פסטיבל ברלין, בחורף האחרון, אשר הקנתה לו הכרה בינלאומית. כיוון שתלת-מימד הוא הנשק הכמעט-יחיד של בתי הקולנוע מול הקולנוע הביתי, לא יהיה זה אפשרי לעמוד על איכויותיו של הסרט בתחום זה בגרסת הדי.וי.די שלו, פשוט משום שהאופציה לא קיימת. מאידך, כאב ראש בשלושה מימדים ממש לא חסר לאף אחד והסרט מרהיב מספיק בכדי להתרשם מכוראוגרפיית הקרבות גם בסלון.

הסרט הינו גרסה קולנועית שלישית לסיפור ישן. לראשונה הופיע באמצע שנות השישים, תחת השם "Dragon Gate Inn”, שהיה סרט אמנויות לחימה במובן המיושן יותר של המילה. בשנת 1992 הפיק טסוי הארק, אותו יוצר שאחראי לגרסה הנוכחית, את הרימייק "New Dragon Gate Inn”. הפעם לא רק התלבושות היו גדולות מהחיים, אלא גם קטעי האקשן המהירים והעוצמתיים. כעת מגיע ניסיון לייצר גרסה מעודכנת ואולטימטיבית לסיפור המסגרת, אותו כתב מחדש הארק ואף לקח לידיו את מושכות הבימוי.
התוצאה היא "Flying Swords Of Dragon Gate”.

העלילה מתרחשת בסין העתיקה, ומציגה בפנינו מספר דמויות מיתיות אשר ייפגשו כולן למערכה אחרונה ומכרעת. בזמנים בהם ששלטונות מלוכניים מכתיבים את הטון, שני לוחמים מסתוריים קוראים תיגר על ההיררכיה. האחד הוא ז'ו הואה-יאן (ג'ט לי), אשר מייצר לו אויבים כבר בסצינה הראשונה כאשר הוא מביס שליט רב עוצמה של מחוז בורו המזרחי. השניה היא לינג יאן-צ'ו (ז'ו שון), אשר מגנה על פילגש מסתורית שברחה מארמונו של אדון האיזור המערבי של בורו. סופה אדירת מימדים המתרקמת אט-אט במרחק, מובילה את העלילות והדמויות לנוס אל פונדק שער הדרקון, שם הם יפגשו דמויות נוספות וחדורות נקמה לא פחות. מסתבר שלא מעט עוברי אורח מעוניינים להתאכסן בפונדק בשעת סופה, שכן מלבד הסיבות הפרקטיות של מקלט מפני הטורנדו ההרסני, האגדה מספרת כי פעם בכמה עשרות שנים חושפת הסופה את מיקומו של אוצר זהב מיתולוגי.

המסגרת הסיפורית הזו, מיותר לציין, אינה העיקר בסרט. למרות שיש לא מעט נקודות מפנה או סצינות שהינן דרמתיות בלבד, העלילה משמשת ברוב המקרים כצידוק לעוד סצינת אקשן מופרכת ונפלאה, או כתבנית אליה יצקו הבמאי והכוראוגרפים שלו רגע נוסף של "וואו". מי שחובב את סגנון הלחימה הגרנדיוזי – המאפשר ללוחמיו לעופף באוויר ולבצע מפגן מרשים של פעולות המפריכות לחלוטין את רוב העקרונות הפיזיקליים המוכרים לנו – יהנה מאוד. כל הקרבות, בין אם בידיים חשופות, בשימוש בחרבות ופגיונות או בנשקים מזדמנים ולא קונבנציונליים כמו כסאות ושולחנות – מבויימים ומבוצעים לעילא.

בהקשר זה אי אפשר שלא להיזכר בשיתוף הפעולה הקודם של הבמאי עם כוכב הפעולה האסייאתי ג'ט לי, גם הוא מראשית שנות התשעים. הכוונה היא לסדרת סרטי הוושיה בה גילם לי את דמותו של וונג פיי הונג, על שמו נקראו הסרטים בשמותיהם המקוריים, ואשר זכו לשם המערבי "Once Upon a Time in China”.

הדמות הראשית הייתה של גיבור אשר מגן על סין מפני כוחות מערביים, בכל סרט ממדינה או איזור אחרים בעולם. אם לסיים את ההקשר אותו התחלנו, הרי שסין של הסרט העכשווי מפולגת מבפנים, והאויב הגדול ביותר שלה הוא היא עצמה. זה מעניין כפליים אם לוקחים בחשבון את נקודת המוצא של הסרט, אשר רצה להידמות למערב, אבל תוך כדי שהוא נשען על מסורות עתיקות, של אמנויות לחימה וקולנוע מקומיים. יש משהו מעט דיגיטלי מדי ולא נעים לעין בעיצוב של הסרט ובאפקטים שלו, משהו שמרגיש יותר מזויף-כמו-הוליווד ופחות אותנטי כמו קולנוע סיני אמיתי. בתור אומה קולנועית שמודעת ליתרונות שלה, זה מעורר חשש שגם בסין נוהרים אחרי החידושים הטכנולוגיים ומפקירים את המורשת.

"Flying Swords Of Dragon Gate”. בימוי: טסוי הארק, סין 2011, 122 דקות, מנדרינית/קנטונזית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-26.8.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין