"Iron Sky", סקירה

קצת השלמות פערים מן השבועות האחרונים. כלומר, כל מיני פוסטים וסקירות שאני מרגיש שמנעתי מן הקוראים והקוראות של הבלוג בגלל תזמונים משובשים. אתחיל עם דעתי על הסרט המדובר (לשעבר?) "שמי ברזל" ("Iron Sky"), או "איירון סקיי" כפי שראיתי אותו מופיע לא פעם במרחב הוירטואלי, הלא הוא פארודית פלישת הנאצים מהירח. מצאתי אותו קצת מפוספס, אולי כי ציפיתי ליותר מדי וכך כתבתי עליו למדור הדי.וי.די של עכבר העיר תל-אביב:

מכירים את זה שאתם יושבים עם החבר'ה באיזה ערב ולמישהו יש רעיון ממש מגניב לסרט? נגיד, פלישת הנאצים מהחלל החיצון. כן! הרייך השלישי מובס ב-1945 אבל שארית הפליטה מוצאת מקלט בצד האפל של הירח, מקימה שם ציבילזציה שלמה ומחכה לחזרתה המפוארת אל כדור הארץ! בשלב זה קם אחד החבר'ה, זה שתמיד מבאס, ומתחיל למנות את חורי העלילה תוך שהוא מוריד את המיזם השאפתני לטימיון עם הערות פרקטיות ומציאותיות כמו מציאת מימון. אבל אם שמכם הוא במקרה טימו וורנסולה, שום חבר מדכא לא ימנע מכם מלהגשים את השאיפה. הבמאי הפיני המתחיל החליט להשתמש בכוחו של האינטרנט כדי להגשים את החזון.

הסרט החל להתגבש עוד בשנת 2006, בשיחה חברית אשר נערכה בסאונה (פינים, בכל זאת). הוא עשה סיבוב בקאן בתור שמועה כדי לגייס משקיעים, והתפרסם ויראלית עם טיזר-טריילר שדובר בו רבות. לפני כשנתיים ההפקה סוף-סוף יצאה לדרך, כאשר עשירית מהתקציב נתרם בידי גולשים נדיבים וחובבי רעיונות מופרכים, בשיטת הקראוד-פאנדינג. השאר הגיע מחברות הפקה פיניות, גרמניות ואפילו אוסטרליות, וכך קם לחיים הפרוייקט של וורנסולה והתסריטאים יוהאנה סיניסאלו, מיקאל קאלסניקו ויארמו פוסקאלה (הוגה הרעיון המקורי).

עלילת הסרט מתרחשת בשנת 2018, אז חללית אמריקאית נוחתת על הירח כחלק מקמפיין בחירות של נשיאת ארה"ב המכהנת (סטפני פול), מעין תואמת שרה פיילין. שני האסטרונאוטים, אחד מהם הוא בכלל דוגמן אפרו-אמריקאי (כריסטופר קירבי), מגלים שאינם לבד על אדמת הלבנה הצחיחה. אנו נחשפים אל שבט נאצי אשר מתגורר שם כבר מעל לשבעים שנה, ממתין לשעת הכושר. היורש העתידי של הפיהרר (גץ אוטו) ומדענית נאיבית (ג'וליה דיטצה), מובילים צוות פלישה אל כדור הארץ. המטרה – לגנוב טלפונים חכמים אשר יאפשרו את המראתה של מכונת המלחמה האדירה "Götterdämmerung”. בינתיים, אנשי כדור הארץ, בעיקר האמריקאים שביניהם, מנסים לרתום את המתקפה מן החלל לצרכים פוליטיים.

כפי שייתכן והבחנתם, היגיון רב אין בעלילה הזאת. למעשה, כבר בסצינה הראשונה רוב הפיזיקה הידועה לאדם עפה לחלל, תרתי משמע, יחד עם התנהגות נורמטיבית של בני אנוש. אולם, הדאגה העיקרית של הצופה הישראלי ודאי תהיה ביזוי של זכר השואה. כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", הסרט פותר את העניין על-ידי התעלמות כללית מן הנושא. לדידו, הנאצים היו פשוט החבר'ה הרעים במלחמת העולם השנייה, כאשר הטובים היו האמריקאים. סוגיות גזעניות בהחלט צפות ועולות, אבל נוגעות בעיקר לפיגמנטציה של העור. לכן, הרגעים היחידים בהם צופים עלולים להתפתל קלות בזמן הצפייה, נוגעים לביקורת מאוד חריפה שמפנה הסרט כלפיי ארה"ב. כולל כמה הקבלות לא מאוד מחמיאות לגרמניה הנאצית. זאת למרות שהכל נעשה בהומור מודע לעצמו – שימו לב למשל לשעת הדיווח החדשותי על פלישת הנאצים מהירח – מה שמזכיר כי מדובר בעצם בקומדיה מעוותת.

הסרט שופע שנינויות וחידודים על האידאולוגיה הנאצית, או על עולמם הנכחד. שמותיהן של ספינות הקרב, למשל, לקוחים מתוך אופרות של וגנר. לחללית האמיקאית, אגב, קוראים דאבליו בוש. הצרה היא שהסרט עצמו מנסה לבדר קצת יותר מדי בכוח. בטח יחסית לקלילות בה הוא מצפה שניקח אותו, וזאת על אף נושא העיסוק שלו או הניסיונות לגרום לקהל שלו לחבב את הנאצים הקורבניים ולשנוא את אמריקה, המחליפה הלא רשמית של גרמניה. אבל אין שום אלמנט שבאמת ראוי לציון בסרט הזה, הן מבחינת עשייה קולנועית והן מבחינת תעוזה רעיונית. מקסימום כמה רגעים מגניבים, פזורים בחוסר נדיבות על-פני שעה וחצי, בתוך עלילה שנוטה כל הזמן אל הבנאלי והפשטני. בקיצור, בתור סרט שמדברים עליו כבר חצי עשור, מדובר באכזבה קלה. אולי יש רעיונות שעדיף ויישארו ברמת שיחה פנטזיונרית עם החבר'ה.

"Iron Sky”. בימוי: טימו וורנסולה, פינלנד+גרמניה 2012, 93 דקות, אנגלית וגרמנית עם תרגום חלקי באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר ת"א בתאריך ה-28.6.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין