לקראת "עלייתו של האביר האפל": באטמן נגד סופרמן

הקדמת אורון:
סוף השבוע הקרוב בבלוג יוקדש כולו, או רובו, לבואו של הסרט המצופה של הקיץ –
"עלייתו של האביר האפל" ("The Dark Knight Rises"). אנחנו מתחילים עם פוסט אורח של אושיית הקולנוע פבלו אוטין, אשר יספר על חיבתו דווקא לסופרמן, אך לא ישכח לעמוד על איכויותיו של באטמן בדרך. הטקסט אינו מדבר רק על סרטים ספציפיים אלא סוקר את שתי הדמויות האיקוניות כמכלול, כולל הישענות רצינית על מקורות קומיקס – מסוג המאמרים שאני תמיד מאושר שסריטה יכול להציע לקוראיו. למעשה, הוא עורר בי השראה למאמר תגובה בו אנסה להסביר אחת ולתמיד את האובססיה האישית שלי עם איש העטלף. אבל כעת, רשות הדיבור אל פבלו, ממעריצי איש הפלדה:

לפני כמה לילות ישבנו מספר חברים בחוץ וכל אחד התבקש להצהיר מיהו גיבור-העל האהוב עליו. כאשר הצהרתי על העדפתי לסופרמן, חשתי נימה של אכזבה וזלזול מחויך ביניהם. צפוי? כן, אבל בנוסף טענו שאיש הפלדה הוא דמות לא כל כך מעניינת ואף חד-ממדית. הוא יכול לעשות הכול, לנצח את הרעים בקלות. מה האתגר בזה? מה מעניין בזה?

אני מרגיש שהרבה אנשים מפספסים את היופי שבדמותו של סופרמן. עבורי, דווקא בגלל שהוא כמעט בלתי מנוצח, נוצר פוטנציאל בדמות שלו לעסוק בדברים אחרים, חשובים, אתיים. כלומר, הדילמה של סופרמן לא חייבת לסוב סביב השאלה "כיצד הוא יגבר על הרעים?". האתגרים עבור סופרמן הם לא בהכרח אתגרים פיזיים, אלא אתגרים אתיים, שאלות קיומיות יותר, כמו שאלות זהות; מה ערכי, מה נכון לעשות, האם המעשים שלי עוזרים או בסופו של דבר משרתים שלטונות וסדרים מושחתים? מה מותר לי לעשות ומה לא? גיבורי-העל האחרים, עסוקים בעת הקרב בהפגנות כוח ובשאלה "האם יש בי את רוח הגיבור הנחוצה כדי להמשיך להילחם ובסופו של דבר לנצח את הרע?" (כמובן שנוצרות גם שאלות אחרות, אך מילים אלו הן תשובה לטענה שסופרמן לא מעניין בגלל שהוא "בלתי מנוצח" וכו'). כלומר, השאלה אצל ספיידרמן או באטמן בעת הקרב היא בסופו של דבר שאלה פשוטה ואף שטחית: האם אני מספיק חזק כדי לגבור על הנבל? והתשובה תהיה תמיד, כמובן, "כן". אצל סופרמן בכלל לא אמורה לעלות השאלה הזאת, ולכן מתפנה המקום לשאלות האחרות.

כתיבה רעה של סיפורי סופרמן, תעסוק במפגן כוחות-העל המופלאים שלו ותו לא. כתיבה טובה של סיפורי סופרמן תתקוף את הנושאים המופשטים והקיומיים האלה: "האם אני אדם או חייזר?" "האם אני אל?" "האם מותר לי להחזיר את הזמן אחורה?", "למי אני צריך להיות נאמן?", "האם מותר לי לשים את האינטרסים האישיים שלי לפני הטוב של הכלל?", "האם אני יכול לאהוב?", "האם אני יכול לחיות חיים נורמאליים?", "האם המעשים שלי באמת הופכים את העולם לעולם טוב יותר?", "מי אני שאני אקבע מה טוב ומה רע? או מהי הדרך הנכונה?". ואלה שאלות שכול אחד מאיתנו יכול להזדהות עמן (טוב, אולי עם השאלות "האם אני אל/חייזר?", קצת פחות).

הטעות של טרנטינו

מה שמביא אותי אל טרנטינו הנבזי. לקראת הסוף של "להרוג את ביל – חלק 2", נעשתה אחת העוולות הגדולים לדמותו של סופרמן. ביל (דיויד קרדיין) מציע פרשנות אווילית למיתולוגיה של איש הפלדה ומפספס את הנקודה שהופכת את גיבור-העל הזה לכה מרתק: לטענתו, בניגוד לגיבורי-העל האחרים, סופרמן עוטה תחפושת כשהוא קלארק קנט, אבל מופיע בתור עצמו כשהוא מעופף בטייטס. לשיטתו של ביל, קלארק קנט, בהיותו חלש ופחדן, מייצג את האופן שבו סופרמן רואה את האנושות. קלארק קנט הוא הביקורת במוסווה שסופרמן מטיח כלפי בני-האדם: הוא רואה בנו עדת רכרוכים ופחדנים.

הפרשנות אולי יפה ופיוטית בפני עצמה, אך שגויה מן היסוד. סיפורי סופרמן חושפים כי קלארק קנט גדל בתור קלארק קנט, ורק אחר כך אימץ את זהותו כאיש המחר. הגילוי של הילד קלארק כי הוא למעשה בעל כוחות-על, הוא גילוי טראגי. לאורך חייו יאלץ קלארק לחיות עם הכמיהה הנואשת לחיים נורמאליים, כאחד האדם. הוא ירצה מערכת יחסים, חברים, עבודה, משכורת, משפחה. זהותו כסופרמן היא האחריות המוסרית שלו, אך גם הקללה שלו. הוא חייב לקחת אחריות על הכוחות שלו, ללבוש את חליפתו ולהגן על האנושות שהוא כל כך אוהב. אבל יחד עם זאת, הוא נותר לנצח זר. הוא כמהה להיות חלק מהאנושות עליה הוא מגן, אך לעולם לא יכול להשתלב בה. כפועל יוצא מכך, קלארק קנט הוא האדם האמיתי. קלארק קנט הוא מי שסופרמן מנסה להיות, מהותו. סופרמן הוא התחפושת. אחת הטרגדיות הגדולות של סופרמן היא היותו יצור-על. הוא חייזר המסתובב בין בני-האדם, שגדל ולמד להיות בן-אדם, שרואה את עצמו כבן-אדם, אך מגלה שוב ושוב שאינו כזה, ואינו יכול להיות כזה. כמובן, דברים אלה משתלבים טוב עם גיבורי-על רבים כגון ספיידרמן או אחרים.

עם זאת, למרבה האירוניה, את הטענות של ביל אפשר דווקא ליישם על איש העטלף. ברוס וויין לא סובל את היותו ברוס וויין. במיתולוגיה של באטמן, ברוס וויין הוא המסכה. נכון, כלפי חוץ נראה שבאטמן הוא זה שלובש את המסכה וברוס וויין הוא זה שחושף את פניו. אך האמת העולה מסיפורי האביר האפל היא שאישיותו האמיתית של באטמן היא באטמן. הוא מתחבר לעצמו כשהוא שם את החליפה ומדלג בין גגות גות'האם בלילות. ברגעים אלה לחייו יש משמעות, ייעוד. כל חייה של הדמות מוקדשים להיותה באטמן. כדי שהיא תוכל להיות באטמן, היא חייבת להמציא את ברוס וויין. ברוס וויין לא קיים. הוא מת יחד עם הוריו. ברוס וויין החי לצד איש העטלף הוא המצאה: פלייבוי מיליונר, קל דעת, נהנתן חסר אחריות. באטמן מכור לזהותו בתור האביר האפל. זאת הזהות שמגדירה אותו, היא מהותו. הוא לא מחויב לשים את המסכה בעל כורחו, אין לו באמת אחריות מוסרית כלפי העיר גות'האם. הוא עוטה את חליפת העטלף כי זה מי שהוא. הפיקציה היא ברוס וויין. אם נמשיך את קו הטיעון של ביל, אפשר להגיד שברוס וויין מבטא את הביקורת של באטמן על האנושות הרדודה וחסרת האחריות. ברוס וויין הוא האופן שבו באטמן רואה את יתר העולם בזלזול.

כמובן, בסופו של דבר באטמן וקלארק קנט שניהם מנהלים חיים כפולים ומעורבבים. כל זהות שהם מאמצים היא בעצם מסכה ואמת בו זמנית. זהו אחד המאפיינים המופלאים של גיבורי-העל. התפרקות הזהות להצגות והעמדות פנים שמרכיבות סתירות, שאיפות, עמדות מוסריות וגישות לחיים. ובכל זאת, הניגודים בין סופרמן לבין באטמן מרתקים, שכן שתי הדמויות הן שני צדדיו של אותו המטבע. סופרמן ובאטמן מייצגים הפכים, שני סמלי תרבות מרכזיים שהם חלק בלתי נפרד מהאופן בו אנחנו מבינים ומארגנים את העולם המוסרי שלנו. הפופולאריות הגדולה של שני לוחמי הפשע האלמותיים הפכה אותם למיתוסים מודרניים. כל אחד מייצג מודל לגבריות מסוימת, אידיאל לשאוף אליו, או ביטוי תרבותי קיצוני לתכונות שקיימות בתוכנו. סופרמן ובאטמן הם ההתגלמות של שתיים מן הפנטזיות המוסריות המרכזיות בנות זמננו.
למרות שהם עברו תהליכים, שינויים, תקופות ומסעות שונים לאורך השנים, ההבדלים הבולטים באישיותם של שני גיבורי-העל "הטובים בעולם" (WORLD'S FINEST) התחזקו בשנים האחרונות, ונהפכו מאז שנות ה-80 לייצוגים של שני תפיסות אתיות סותרות, המצויות במתח מתמיד: סופרמן הוא האופטימיסט, היצור המושלם, אדם-העל, שכוחו נובע מקרני השמש. באטמן לעומת זאת הוא האפל, הדיכאוני, המיוסר, הפגום, שהכוח המרכזי שלו נובע מהחושך ומהשלטת פחד ואימה על אויביו.

מקורות ומניעים

סיפורן המיתולוגי של הדמויות מוכר לכל. סופרמן הגיע מקריפטון, פלנטה רחוקה שנהרסה. הוא נחת בסמולוויל, עיירה בקנזאס שבדרום ארה"ב ואומץ על ידי זוג חוואים, מרתה וג'ונתן קנט, שגידלו אותו והקנו לו את הערכים האמריקאים המסורתיים. ללא כוחות-העל שלו, סופרמן הוא דמות שלקוחה ישירות מסרטיו של פראנק קפרה: "מר קנט הולך העירה", או משהו כזה. הוא גדל באמריקה "האמיתית", השורשית, ולמרות שהוא עיתונאי בעיר הגדולה, ערכיו הפשוטים לא הושחתו והוא אדם חיובי, צנוע ונאבק למען האמת והצדק.

באטמן נולד וגדל בעיר גות'הם. עיר אפילה, מושחתת, מודרנית, קרה ועשירה, המזכירה יותר את הנופים בצפון ארה"ב. שמו הוא ברוס וויין והוא בן למיליונרים שנרצחו על ידי פושע קטן בסמטא חשוכה. לאחר שהתייתם, גידל אותו משרתו, אלפרד. ברוס היה עד לרצח הוריו והטראומה הגדולה הפכה אותו לאדם אפל ואובססיבי, עם צורך לנקום ולנקות את העיר מכל הפושעים. בעזרת נחישותו ועושרו הכספי רכש באטמן ידע נרחב באומנויות לחימה ויצר לעצמו כלי נשק מתקדמים שמסייעים לו להילחם בפשע האורבני ולהגן על תושבי עירו האהובה.

סופרמן כאן כדי להציל אנשים. המניע שלו הוא לשמור על המין האנושי. לעומתו, המניע של באטמן הוא לנקות את העיר מהפושעים, לעשות צדק, לנקום, או משהו ביניהם. לדאוג שלא יקרה לאחרים מה שקרה לו. באטמן אוהב את האפלה, הוא מחבק אותה, חודר אליה וחי דרכה. הוא משליט פחד ויש בו ממד מאיים. אחד מכלי הנשק המרכזיים שלו הוא הסוגסטיה, היכולת שלו להוות מקור אימה לפושעים כבר מרגע הופעתו. התחפושת היא הדרך להפחיד אותם – התלבושת, המסכה, התאורה העמומה, עושות עבורו חצי מהעבודה. סופרמן, לעומתו, מקבל את כוחו מקרני השמש. הוא אינו חובק אופל. אמנם יש רגעים אפלים בהרפתקאותיו, אך סופרמן הוא האור שמאיר את האפלה. הוא הישות שנותנת תקווה. אין לו מסכות, כי הוא לא רוצה שאנשים יחשבו שיש לו זהות כפולה. מבחינת האדם הפשוט הנקרה בדרכו, לסופרמן אין אישיות נוספת, סופרמן הוא תמיד סופרמן ואין לו מה להסתיר.

נמסיס
 

דרך מבט על האויב הראשי והאיקוני של כל גיבור-על ניתן ללמוד על זהותו ואופיו של הגיבור עצמו. המה והמי שנגדו הוא נלחם, עוזר להגדיר בעד מה הוא עומד. האויב המושבע של סופרמן הנו לקס לות'ור, מולטימיליונר שאפתן, חמדן, תככן ואחד האנשים החכמים ביקום. מול כוחות-העל הפיזיים והמוסריים של סופרמן ניצב כוח-על כלכלי ופוליטי. לות'ור רואה את אויבו סופרמן כברכה, כאתגר שהוא שמח לעמוד מולו. בעונה השלישית של "סמולוויל", מעניק לות'ור הצעיר פרשנות משלו לאגדת סופרמן: "אם קיים איש כה חזק שהוא מסוגל לירות אש מהעיניים, ומולו ניצב אדם מן השורה כדי לעצור אותו, האדם הזה צריך להיות אמיץ מאוד. אני מאמין שהגיבור האמיתי בסיפור הזה הוא לא האיש בעל כוחות-העל, אלא זה העומד מולו".

סופרמן ולות'ור מייצגים למעשה שתי פנים של ארה"ב, שתי פנים למעצמת-על. האם אמריקה של הכוח הכלכלי היא אויבה של אמריקה של הערכים הפשוטים? או שמא מדובר באותה אמריקה? בעיניו של סופרמן, הערכים האמריקאים הישנים לא מסוגלים להשתלב עם החמדנות הכלכלית הקפיטליסטית. בשנת 2000, במקביל לניצחונו של בוש בבחירות, נבחר לקס לות'ור לנשיא ארה"ב בחוברות הקומיקס של סופרמן, וגיבור-העל מצא את עצמו במצב לא נעים בו הנשיא ההרואי לות'ור משכנע את העולם שסופרמן ובאטמן אינם גיבורים אלא אויבי הציבור. מצד אחד לות'ור הנו פילנתרופ, איש עסקים שבנה את מטרופוליס, אחת הערים היפות והמוצלחות בעולם, באמצעות מפעלו, והעניק עבודה ואיכות חיים לשני שליש מתושביה. מצד שני, מאחורי הקלעים לות'ור הוא איש תאב בצע וכוח שלא מהסס להקריב חיי אדם למען השגת מטרותיו. סדרת הקומיקס מראה את לות'ור כנשיא ארה"ב המציג עצמו כנציגם של הערכים האמריקאים הישנים והטובים כאשר מאחורי הקלעים הוא מתכנן מלחמות לא הכרחיות כדי להבטיח את שליטתו.

בדומה ללות'ור, באטמן בעצמו הנו מולטימיליונר, וגם הוא משתמש בכספו מאחורי הקלעים בכדי להשיג את מטרותיו. הקשר בין באטמן לבין אויבו המושבע של סופרמן מצביע על המתח הקיים בין תפיסות העולם השונות של שני גיבורי-העל. אך גם לבאטמן יש אויב מושבע. אל מול באטמן חמור הסבר, האפל והמתוסבך, ניצב אויבו הנצחי – הג'וקר, בעל החיוך המתמיד והצחוק הרועש. וזה מה שמרגיז את באטמן: הצחוק, השמחה, הקרנבל, אמצעי התקשורת שחביבים על הג'וקר, הקרקס התקשורתי השטחי, הסנסציוניות והחיוביות המוגזמת. באטמן פועל לפי הגיון, אחד מכינויו הוא "הבלש הגדול בעולם" – הוא אוהב סדר, לוגיקה, רציונל. הג'וקר הוא בדיוק ההפך. הוא הכאוס, האנרכיה והשמחה הקרניבלסקית שיוצאת משליטה. בעצם, עמוק בפנים, סופרמן ובאטמן הם אויבים – באטמן בהיותו מיליונר, רציונאלי ואפל הוא לקס לות'ור בפוטנציה, הג'וקר מצדו עשוי להיקרא כעיוות גרוטסקי של האופטימיות המוגזמת של סופרמן.

לבאטמן הייתה תקופת שמחה יותר. בשנות ה-60 הוא זכה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של אדם ווסט, ובה הוא ורובין זכו לטיפול קליל יותר ורווי קאמפ. כאשר הדמות החלה להופיע בחוברות קומיקס ב-1939, באטמן היה טיפוס אפל, בודד, שלא היסס להשתמש באלימות ונשק חם ואף להרוג את אויביו. במהרה מנהלי החברה ביקשו להוסיף את רובין ולהוריד את הטון האלים של הדמות. אך למרות השינוי, האפילה נשארה חלק מהדמות, לפעמים בולטת יותר ולפעמים כזרם תת-קרקעי. בשנות השמונים, פראנק מילר החזיר את הטונים השחורים לעלילות באטמן. במובן מסוים הפך מילר את באטמן של "שובו של האביר האפל" לדמות מתוך "עיר החטאים". בסיפור, באטמן בן השישים חוזר לגות'הם ומשתלב בעלילה אפילה ביותר שמובילה באמצע הסיפור לדו-קרב האחרון עם הג'וקר ובסופו של דבר לדו-קרב גם עם סופרמן.

באופן אירוני מיקם מילר את הקרב האחרון בין באטמן והג'וקר ב"מנהרת האהבה" בפארק שעשועים. בסוף הקרב יורק באטמן לג'וקר בפרצוף ומבצע בכך מקבילה סימבולית לאקט החלפת הנוזלים. סצנה זאת מצביעה על כך שמערכת היחסים בין אויבים היא מערכת של משיכה ורתיעה בו זמנית. יש איזושהי ארוטיות בהתנגשות בין ההפכים. נראה כי אם לא היו מנסים לחסל אחד את השני, אז הם היו יכולים להציל או לאזן אחד את השני.

לכן, לא מפתיע שבמפגשים בין סופרמן ובאטמן שולטים רגשות של אהבה-שנאה, קנאה-הערכה ובעיקר תסכול של האחד מדרכיו של השני, יחד עם אמונה רבה בו. מערכת היחסים בין באטמן וסופרמן נהייתה מורכבת לאורך השנים. בסיפורים המשותפים סופרמן חושב שבאטמן מגזים בשיטות לחימת הפשע שלו ולא פעם נלחם נגדו כדי לעצור את היצר הנקמני שלו, מנסה שבאטמן לא יתדרדר, ולא יהפוך בעצמו לאחת המפלצות שהוא מנסה להילחם נגדן. באטמן מצדו, חושב שסופרמן הוא סוג של יס-מן, שלעיתים, מתוך תמימות משרת כוחות עם אינטרסים לא טהורים. ב"שובו של האביר האפל" של מילר, באטמן מבקר את סופרמן על כך שחסרה לו ראייה רחבה ומורכבת יותר של העולם. הוא תמים מדי ומאמין יותר מדי באנשים שבסופו של דבר מנצלים את הנכונות שלו לעזור. כך, מופיע סופרמן כמשרת את ארה"ב במלחמות רחוקות, ועולות שאלות בנוגע להזדהותו הישירה וחסרת הביקורת עם אידיאלים אמריקאים שמזמן הושחתו. אך למרות ההסתייגויות, סופרמן ובאטמן יודעים שהאחד נמצא כדי לשמור על סף השפיות של השני. שניהם בהתנגשות מתמדת שלא מגיעה לאיזון, אך בדיוק בגלל זה הם זקוקים האחד לקיום האחר.

לילה חד פעמי או חתונה?
 

מערכות היחסים הרומנטיות אצל באטמן רבות, קצרות ולא מוצלחות. אחת הבעיות היא שהאהבות הגדולות של באטמן נמצאות בצד השני של החוק. אשת-החתול הנה דוגמא בולטת. כאשר לבאטמן יש אהובה בצד הנכון של החוק, חיי הלילה האפלים וההתמכרות שלו לאישיותו הכפולה לא מאפשרים לו לקיים שום קשר אמיתי או מתמשך. המפגשים הרגעיים עם אשת-החתול הם מלאי תשוקה, מתח, כפילות מוסרית ומסומנים כבלתי אפשריים, אך מתאימים לרומנטיקה הגותית של הגיבור. לעומתו, סופרמן מאופיין כדמות רומנטית ומחוייבת. קשה לדמיין את באטמן בסדרת טלוויזיה בסגנון "לואיס וקלארק", או בסדרת נעורים כמו "סמולוויל" שניתן להגדיר אותה כ-"דוסון קריק" עם כוחות-על. לאורך ההיסטוריה היו לסופרמן מערכות יחסים רומנטיות אינטנסיביות עם נשים שונות: לואיס ליין, לנה לאנג ו-לורי למאריס הן הבולטות. אם תרצו, אפשר להגיד שעבור הבנות סופרמן מתאים למערכת יחסים קבועה ורצינית, אבל מבאטמן קשה לקבל יותר מלילה חד-פעמי. הוא יברח מהחלון אל תוך החושך.

מסיבות אלה, מפתיע לגלות שלא תמיד נלחם באטמן לבדו. למרות שהוא מאופיין כאדם בודד, הוא מוקף עוזרים: רובין, באט-גירל, נייטווינג ואחרים תמיד עומדים לצדו ומוכנים להקריב את חייהם עבורו. באטמן הוא מנהיג מולד. הוא דמות אב המטפחת צעירים. סופרמן לעומתו, למרות שהוא משדר ידידות ונדיבות, מעדיף תמיד לעבוד לבד. הוא גיבור רומנטי מוקף נשים ומעריצים.
בהרבה מובנים סופרמן הוא דמות מיושנת; אמנם הוא מוקף טכנולוגיה מתקדמת מכוכבו הנכחד קריפטון, אך יש משהו מנוכר וזר בה. בנוסף, תפיסת העולם שלו פשוטה, שטוחה למדי. לעומתו, באטמן מוצף טכנולוגיה מתקדמת וגאדג'טים לכל מצב. מה שחשוב אצלו זה ההיי-טק, המכונית, המחשבים שלו וכל כלי הנשק העומדים לרשותו. במובן זה באטמן הרבה יותר מתאים לימינו. הוא מגניב, הוא מחוספס, הוא ציני. סופרמן הוא חנון כפרי.

אולי זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות העיבודים הקולנועיים של סופרמן מנסים להתקרב יותר לבאטמן ולגעת באופל שלו, כדי לתקשר עם קהל שאולי הפסיק להאמין בסופרמן ורואה אותו כגיבור שטוח מדי. עם זאת, כמו בדילמות הגדולות האחרות בתרבות הצריכה המודרנית (ביטלס או אלביס, קוקה קולה או פפסי, תה או קפה, מרילין או בריג'יט, מרדונה או פלה, מיקי מאוס או באגס באני, עופרה חזה או ירדנה ארזי, דפני ליף או איציק שמולי), בשעת צרה נראה כי אין מנוס מלקבוע כי קיימים שני סוגי אנשים בעולם – אלה שיצדדו באביר האפל, ואלה שיעדיפו להתגייס לשורותיו של איש הפלדה.

לקריאה נוספת – קומיקסים מומלצים של סופרמן:
”WHATEVER HAPPENED TO THE MAN OF TOMORROW” של אלן מור
”A SUPERMAN FOR ALL SEASONS” של ג’ף לב
“SUPERMAN THE MAN OF STEEL” של ג’ון ביירן
“SECRET ORIGIN” של ג’ף ג’ונס