• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

לקראת "עלייתו של האביר האפל": באטמן נגד סופרמן

18 ביולי 2012 מאת פבלו אוטין

הקדמת אורון:
סוף השבוע הקרוב בבלוג יוקדש כולו, או רובו, לבואו של הסרט המצופה של הקיץ –
"עלייתו של האביר האפל" ("The Dark Knight Rises"). אנחנו מתחילים עם פוסט אורח של אושיית הקולנוע פבלו אוטין, אשר יספר על חיבתו דווקא לסופרמן, אך לא ישכח לעמוד על איכויותיו של באטמן בדרך. הטקסט אינו מדבר רק על סרטים ספציפיים אלא סוקר את שתי הדמויות האיקוניות כמכלול, כולל הישענות רצינית על מקורות קומיקס – מסוג המאמרים שאני תמיד מאושר שסריטה יכול להציע לקוראיו. למעשה, הוא עורר בי השראה למאמר תגובה בו אנסה להסביר אחת ולתמיד את האובססיה האישית שלי עם איש העטלף. אבל כעת, רשות הדיבור אל פבלו, ממעריצי איש הפלדה:

לפני כמה לילות ישבנו מספר חברים בחוץ וכל אחד התבקש להצהיר מיהו גיבור-העל האהוב עליו. כאשר הצהרתי על העדפתי לסופרמן, חשתי נימה של אכזבה וזלזול מחויך ביניהם. צפוי? כן, אבל בנוסף טענו שאיש הפלדה הוא דמות לא כל כך מעניינת ואף חד-ממדית. הוא יכול לעשות הכול, לנצח את הרעים בקלות. מה האתגר בזה? מה מעניין בזה?

אני מרגיש שהרבה אנשים מפספסים את היופי שבדמותו של סופרמן. עבורי, דווקא בגלל שהוא כמעט בלתי מנוצח, נוצר פוטנציאל בדמות שלו לעסוק בדברים אחרים, חשובים, אתיים. כלומר, הדילמה של סופרמן לא חייבת לסוב סביב השאלה "כיצד הוא יגבר על הרעים?". האתגרים עבור סופרמן הם לא בהכרח אתגרים פיזיים, אלא אתגרים אתיים, שאלות קיומיות יותר, כמו שאלות זהות; מה ערכי, מה נכון לעשות, האם המעשים שלי עוזרים או בסופו של דבר משרתים שלטונות וסדרים מושחתים? מה מותר לי לעשות ומה לא? גיבורי-העל האחרים, עסוקים בעת הקרב בהפגנות כוח ובשאלה "האם יש בי את רוח הגיבור הנחוצה כדי להמשיך להילחם ובסופו של דבר לנצח את הרע?" (כמובן שנוצרות גם שאלות אחרות, אך מילים אלו הן תשובה לטענה שסופרמן לא מעניין בגלל שהוא "בלתי מנוצח" וכו'). כלומר, השאלה אצל ספיידרמן או באטמן בעת הקרב היא בסופו של דבר שאלה פשוטה ואף שטחית: האם אני מספיק חזק כדי לגבור על הנבל? והתשובה תהיה תמיד, כמובן, "כן". אצל סופרמן בכלל לא אמורה לעלות השאלה הזאת, ולכן מתפנה המקום לשאלות האחרות.

כתיבה רעה של סיפורי סופרמן, תעסוק במפגן כוחות-העל המופלאים שלו ותו לא. כתיבה טובה של סיפורי סופרמן תתקוף את הנושאים המופשטים והקיומיים האלה: "האם אני אדם או חייזר?" "האם אני אל?" "האם מותר לי להחזיר את הזמן אחורה?", "למי אני צריך להיות נאמן?", "האם מותר לי לשים את האינטרסים האישיים שלי לפני הטוב של הכלל?", "האם אני יכול לאהוב?", "האם אני יכול לחיות חיים נורמאליים?", "האם המעשים שלי באמת הופכים את העולם לעולם טוב יותר?", "מי אני שאני אקבע מה טוב ומה רע? או מהי הדרך הנכונה?". ואלה שאלות שכול אחד מאיתנו יכול להזדהות עמן (טוב, אולי עם השאלות "האם אני אל/חייזר?", קצת פחות).

הטעות של טרנטינו

מה שמביא אותי אל טרנטינו הנבזי. לקראת הסוף של "להרוג את ביל – חלק 2", נעשתה אחת העוולות הגדולים לדמותו של סופרמן. ביל (דיויד קרדיין) מציע פרשנות אווילית למיתולוגיה של איש הפלדה ומפספס את הנקודה שהופכת את גיבור-העל הזה לכה מרתק: לטענתו, בניגוד לגיבורי-העל האחרים, סופרמן עוטה תחפושת כשהוא קלארק קנט, אבל מופיע בתור עצמו כשהוא מעופף בטייטס. לשיטתו של ביל, קלארק קנט, בהיותו חלש ופחדן, מייצג את האופן שבו סופרמן רואה את האנושות. קלארק קנט הוא הביקורת במוסווה שסופרמן מטיח כלפי בני-האדם: הוא רואה בנו עדת רכרוכים ופחדנים.

הפרשנות אולי יפה ופיוטית בפני עצמה, אך שגויה מן היסוד. סיפורי סופרמן חושפים כי קלארק קנט גדל בתור קלארק קנט, ורק אחר כך אימץ את זהותו כאיש המחר. הגילוי של הילד קלארק כי הוא למעשה בעל כוחות-על, הוא גילוי טראגי. לאורך חייו יאלץ קלארק לחיות עם הכמיהה הנואשת לחיים נורמאליים, כאחד האדם. הוא ירצה מערכת יחסים, חברים, עבודה, משכורת, משפחה. זהותו כסופרמן היא האחריות המוסרית שלו, אך גם הקללה שלו. הוא חייב לקחת אחריות על הכוחות שלו, ללבוש את חליפתו ולהגן על האנושות שהוא כל כך אוהב. אבל יחד עם זאת, הוא נותר לנצח זר. הוא כמהה להיות חלק מהאנושות עליה הוא מגן, אך לעולם לא יכול להשתלב בה. כפועל יוצא מכך, קלארק קנט הוא האדם האמיתי. קלארק קנט הוא מי שסופרמן מנסה להיות, מהותו. סופרמן הוא התחפושת. אחת הטרגדיות הגדולות של סופרמן היא היותו יצור-על. הוא חייזר המסתובב בין בני-האדם, שגדל ולמד להיות בן-אדם, שרואה את עצמו כבן-אדם, אך מגלה שוב ושוב שאינו כזה, ואינו יכול להיות כזה. כמובן, דברים אלה משתלבים טוב עם גיבורי-על רבים כגון ספיידרמן או אחרים.

עם זאת, למרבה האירוניה, את הטענות של ביל אפשר דווקא ליישם על איש העטלף. ברוס וויין לא סובל את היותו ברוס וויין. במיתולוגיה של באטמן, ברוס וויין הוא המסכה. נכון, כלפי חוץ נראה שבאטמן הוא זה שלובש את המסכה וברוס וויין הוא זה שחושף את פניו. אך האמת העולה מסיפורי האביר האפל היא שאישיותו האמיתית של באטמן היא באטמן. הוא מתחבר לעצמו כשהוא שם את החליפה ומדלג בין גגות גות'האם בלילות. ברגעים אלה לחייו יש משמעות, ייעוד. כל חייה של הדמות מוקדשים להיותה באטמן. כדי שהיא תוכל להיות באטמן, היא חייבת להמציא את ברוס וויין. ברוס וויין לא קיים. הוא מת יחד עם הוריו. ברוס וויין החי לצד איש העטלף הוא המצאה: פלייבוי מיליונר, קל דעת, נהנתן חסר אחריות. באטמן מכור לזהותו בתור האביר האפל. זאת הזהות שמגדירה אותו, היא מהותו. הוא לא מחויב לשים את המסכה בעל כורחו, אין לו באמת אחריות מוסרית כלפי העיר גות'האם. הוא עוטה את חליפת העטלף כי זה מי שהוא. הפיקציה היא ברוס וויין. אם נמשיך את קו הטיעון של ביל, אפשר להגיד שברוס וויין מבטא את הביקורת של באטמן על האנושות הרדודה וחסרת האחריות. ברוס וויין הוא האופן שבו באטמן רואה את יתר העולם בזלזול.

כמובן, בסופו של דבר באטמן וקלארק קנט שניהם מנהלים חיים כפולים ומעורבבים. כל זהות שהם מאמצים היא בעצם מסכה ואמת בו זמנית. זהו אחד המאפיינים המופלאים של גיבורי-העל. התפרקות הזהות להצגות והעמדות פנים שמרכיבות סתירות, שאיפות, עמדות מוסריות וגישות לחיים. ובכל זאת, הניגודים בין סופרמן לבין באטמן מרתקים, שכן שתי הדמויות הן שני צדדיו של אותו המטבע. סופרמן ובאטמן מייצגים הפכים, שני סמלי תרבות מרכזיים שהם חלק בלתי נפרד מהאופן בו אנחנו מבינים ומארגנים את העולם המוסרי שלנו. הפופולאריות הגדולה של שני לוחמי הפשע האלמותיים הפכה אותם למיתוסים מודרניים. כל אחד מייצג מודל לגבריות מסוימת, אידיאל לשאוף אליו, או ביטוי תרבותי קיצוני לתכונות שקיימות בתוכנו. סופרמן ובאטמן הם ההתגלמות של שתיים מן הפנטזיות המוסריות המרכזיות בנות זמננו.
למרות שהם עברו תהליכים, שינויים, תקופות ומסעות שונים לאורך השנים, ההבדלים הבולטים באישיותם של שני גיבורי-העל "הטובים בעולם" (WORLD'S FINEST) התחזקו בשנים האחרונות, ונהפכו מאז שנות ה-80 לייצוגים של שני תפיסות אתיות סותרות, המצויות במתח מתמיד: סופרמן הוא האופטימיסט, היצור המושלם, אדם-העל, שכוחו נובע מקרני השמש. באטמן לעומת זאת הוא האפל, הדיכאוני, המיוסר, הפגום, שהכוח המרכזי שלו נובע מהחושך ומהשלטת פחד ואימה על אויביו.

מקורות ומניעים

סיפורן המיתולוגי של הדמויות מוכר לכל. סופרמן הגיע מקריפטון, פלנטה רחוקה שנהרסה. הוא נחת בסמולוויל, עיירה בקנזאס שבדרום ארה"ב ואומץ על ידי זוג חוואים, מרתה וג'ונתן קנט, שגידלו אותו והקנו לו את הערכים האמריקאים המסורתיים. ללא כוחות-העל שלו, סופרמן הוא דמות שלקוחה ישירות מסרטיו של פראנק קפרה: "מר קנט הולך העירה", או משהו כזה. הוא גדל באמריקה "האמיתית", השורשית, ולמרות שהוא עיתונאי בעיר הגדולה, ערכיו הפשוטים לא הושחתו והוא אדם חיובי, צנוע ונאבק למען האמת והצדק.

באטמן נולד וגדל בעיר גות'הם. עיר אפילה, מושחתת, מודרנית, קרה ועשירה, המזכירה יותר את הנופים בצפון ארה"ב. שמו הוא ברוס וויין והוא בן למיליונרים שנרצחו על ידי פושע קטן בסמטא חשוכה. לאחר שהתייתם, גידל אותו משרתו, אלפרד. ברוס היה עד לרצח הוריו והטראומה הגדולה הפכה אותו לאדם אפל ואובססיבי, עם צורך לנקום ולנקות את העיר מכל הפושעים. בעזרת נחישותו ועושרו הכספי רכש באטמן ידע נרחב באומנויות לחימה ויצר לעצמו כלי נשק מתקדמים שמסייעים לו להילחם בפשע האורבני ולהגן על תושבי עירו האהובה.

סופרמן כאן כדי להציל אנשים. המניע שלו הוא לשמור על המין האנושי. לעומתו, המניע של באטמן הוא לנקות את העיר מהפושעים, לעשות צדק, לנקום, או משהו ביניהם. לדאוג שלא יקרה לאחרים מה שקרה לו. באטמן אוהב את האפלה, הוא מחבק אותה, חודר אליה וחי דרכה. הוא משליט פחד ויש בו ממד מאיים. אחד מכלי הנשק המרכזיים שלו הוא הסוגסטיה, היכולת שלו להוות מקור אימה לפושעים כבר מרגע הופעתו. התחפושת היא הדרך להפחיד אותם – התלבושת, המסכה, התאורה העמומה, עושות עבורו חצי מהעבודה. סופרמן, לעומתו, מקבל את כוחו מקרני השמש. הוא אינו חובק אופל. אמנם יש רגעים אפלים בהרפתקאותיו, אך סופרמן הוא האור שמאיר את האפלה. הוא הישות שנותנת תקווה. אין לו מסכות, כי הוא לא רוצה שאנשים יחשבו שיש לו זהות כפולה. מבחינת האדם הפשוט הנקרה בדרכו, לסופרמן אין אישיות נוספת, סופרמן הוא תמיד סופרמן ואין לו מה להסתיר.

נמסיס
 

דרך מבט על האויב הראשי והאיקוני של כל גיבור-על ניתן ללמוד על זהותו ואופיו של הגיבור עצמו. המה והמי שנגדו הוא נלחם, עוזר להגדיר בעד מה הוא עומד. האויב המושבע של סופרמן הנו לקס לות'ור, מולטימיליונר שאפתן, חמדן, תככן ואחד האנשים החכמים ביקום. מול כוחות-העל הפיזיים והמוסריים של סופרמן ניצב כוח-על כלכלי ופוליטי. לות'ור רואה את אויבו סופרמן כברכה, כאתגר שהוא שמח לעמוד מולו. בעונה השלישית של "סמולוויל", מעניק לות'ור הצעיר פרשנות משלו לאגדת סופרמן: "אם קיים איש כה חזק שהוא מסוגל לירות אש מהעיניים, ומולו ניצב אדם מן השורה כדי לעצור אותו, האדם הזה צריך להיות אמיץ מאוד. אני מאמין שהגיבור האמיתי בסיפור הזה הוא לא האיש בעל כוחות-העל, אלא זה העומד מולו".

סופרמן ולות'ור מייצגים למעשה שתי פנים של ארה"ב, שתי פנים למעצמת-על. האם אמריקה של הכוח הכלכלי היא אויבה של אמריקה של הערכים הפשוטים? או שמא מדובר באותה אמריקה? בעיניו של סופרמן, הערכים האמריקאים הישנים לא מסוגלים להשתלב עם החמדנות הכלכלית הקפיטליסטית. בשנת 2000, במקביל לניצחונו של בוש בבחירות, נבחר לקס לות'ור לנשיא ארה"ב בחוברות הקומיקס של סופרמן, וגיבור-העל מצא את עצמו במצב לא נעים בו הנשיא ההרואי לות'ור משכנע את העולם שסופרמן ובאטמן אינם גיבורים אלא אויבי הציבור. מצד אחד לות'ור הנו פילנתרופ, איש עסקים שבנה את מטרופוליס, אחת הערים היפות והמוצלחות בעולם, באמצעות מפעלו, והעניק עבודה ואיכות חיים לשני שליש מתושביה. מצד שני, מאחורי הקלעים לות'ור הוא איש תאב בצע וכוח שלא מהסס להקריב חיי אדם למען השגת מטרותיו. סדרת הקומיקס מראה את לות'ור כנשיא ארה"ב המציג עצמו כנציגם של הערכים האמריקאים הישנים והטובים כאשר מאחורי הקלעים הוא מתכנן מלחמות לא הכרחיות כדי להבטיח את שליטתו.

בדומה ללות'ור, באטמן בעצמו הנו מולטימיליונר, וגם הוא משתמש בכספו מאחורי הקלעים בכדי להשיג את מטרותיו. הקשר בין באטמן לבין אויבו המושבע של סופרמן מצביע על המתח הקיים בין תפיסות העולם השונות של שני גיבורי-העל. אך גם לבאטמן יש אויב מושבע. אל מול באטמן חמור הסבר, האפל והמתוסבך, ניצב אויבו הנצחי – הג'וקר, בעל החיוך המתמיד והצחוק הרועש. וזה מה שמרגיז את באטמן: הצחוק, השמחה, הקרנבל, אמצעי התקשורת שחביבים על הג'וקר, הקרקס התקשורתי השטחי, הסנסציוניות והחיוביות המוגזמת. באטמן פועל לפי הגיון, אחד מכינויו הוא "הבלש הגדול בעולם" – הוא אוהב סדר, לוגיקה, רציונל. הג'וקר הוא בדיוק ההפך. הוא הכאוס, האנרכיה והשמחה הקרניבלסקית שיוצאת משליטה. בעצם, עמוק בפנים, סופרמן ובאטמן הם אויבים – באטמן בהיותו מיליונר, רציונאלי ואפל הוא לקס לות'ור בפוטנציה, הג'וקר מצדו עשוי להיקרא כעיוות גרוטסקי של האופטימיות המוגזמת של סופרמן.

לבאטמן הייתה תקופת שמחה יותר. בשנות ה-60 הוא זכה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של אדם ווסט, ובה הוא ורובין זכו לטיפול קליל יותר ורווי קאמפ. כאשר הדמות החלה להופיע בחוברות קומיקס ב-1939, באטמן היה טיפוס אפל, בודד, שלא היסס להשתמש באלימות ונשק חם ואף להרוג את אויביו. במהרה מנהלי החברה ביקשו להוסיף את רובין ולהוריד את הטון האלים של הדמות. אך למרות השינוי, האפילה נשארה חלק מהדמות, לפעמים בולטת יותר ולפעמים כזרם תת-קרקעי. בשנות השמונים, פראנק מילר החזיר את הטונים השחורים לעלילות באטמן. במובן מסוים הפך מילר את באטמן של "שובו של האביר האפל" לדמות מתוך "עיר החטאים". בסיפור, באטמן בן השישים חוזר לגות'הם ומשתלב בעלילה אפילה ביותר שמובילה באמצע הסיפור לדו-קרב האחרון עם הג'וקר ובסופו של דבר לדו-קרב גם עם סופרמן.

באופן אירוני מיקם מילר את הקרב האחרון בין באטמן והג'וקר ב"מנהרת האהבה" בפארק שעשועים. בסוף הקרב יורק באטמן לג'וקר בפרצוף ומבצע בכך מקבילה סימבולית לאקט החלפת הנוזלים. סצנה זאת מצביעה על כך שמערכת היחסים בין אויבים היא מערכת של משיכה ורתיעה בו זמנית. יש איזושהי ארוטיות בהתנגשות בין ההפכים. נראה כי אם לא היו מנסים לחסל אחד את השני, אז הם היו יכולים להציל או לאזן אחד את השני.

לכן, לא מפתיע שבמפגשים בין סופרמן ובאטמן שולטים רגשות של אהבה-שנאה, קנאה-הערכה ובעיקר תסכול של האחד מדרכיו של השני, יחד עם אמונה רבה בו. מערכת היחסים בין באטמן וסופרמן נהייתה מורכבת לאורך השנים. בסיפורים המשותפים סופרמן חושב שבאטמן מגזים בשיטות לחימת הפשע שלו ולא פעם נלחם נגדו כדי לעצור את היצר הנקמני שלו, מנסה שבאטמן לא יתדרדר, ולא יהפוך בעצמו לאחת המפלצות שהוא מנסה להילחם נגדן. באטמן מצדו, חושב שסופרמן הוא סוג של יס-מן, שלעיתים, מתוך תמימות משרת כוחות עם אינטרסים לא טהורים. ב"שובו של האביר האפל" של מילר, באטמן מבקר את סופרמן על כך שחסרה לו ראייה רחבה ומורכבת יותר של העולם. הוא תמים מדי ומאמין יותר מדי באנשים שבסופו של דבר מנצלים את הנכונות שלו לעזור. כך, מופיע סופרמן כמשרת את ארה"ב במלחמות רחוקות, ועולות שאלות בנוגע להזדהותו הישירה וחסרת הביקורת עם אידיאלים אמריקאים שמזמן הושחתו. אך למרות ההסתייגויות, סופרמן ובאטמן יודעים שהאחד נמצא כדי לשמור על סף השפיות של השני. שניהם בהתנגשות מתמדת שלא מגיעה לאיזון, אך בדיוק בגלל זה הם זקוקים האחד לקיום האחר.

לילה חד פעמי או חתונה?
 

מערכות היחסים הרומנטיות אצל באטמן רבות, קצרות ולא מוצלחות. אחת הבעיות היא שהאהבות הגדולות של באטמן נמצאות בצד השני של החוק. אשת-החתול הנה דוגמא בולטת. כאשר לבאטמן יש אהובה בצד הנכון של החוק, חיי הלילה האפלים וההתמכרות שלו לאישיותו הכפולה לא מאפשרים לו לקיים שום קשר אמיתי או מתמשך. המפגשים הרגעיים עם אשת-החתול הם מלאי תשוקה, מתח, כפילות מוסרית ומסומנים כבלתי אפשריים, אך מתאימים לרומנטיקה הגותית של הגיבור. לעומתו, סופרמן מאופיין כדמות רומנטית ומחוייבת. קשה לדמיין את באטמן בסדרת טלוויזיה בסגנון "לואיס וקלארק", או בסדרת נעורים כמו "סמולוויל" שניתן להגדיר אותה כ-"דוסון קריק" עם כוחות-על. לאורך ההיסטוריה היו לסופרמן מערכות יחסים רומנטיות אינטנסיביות עם נשים שונות: לואיס ליין, לנה לאנג ו-לורי למאריס הן הבולטות. אם תרצו, אפשר להגיד שעבור הבנות סופרמן מתאים למערכת יחסים קבועה ורצינית, אבל מבאטמן קשה לקבל יותר מלילה חד-פעמי. הוא יברח מהחלון אל תוך החושך.

מסיבות אלה, מפתיע לגלות שלא תמיד נלחם באטמן לבדו. למרות שהוא מאופיין כאדם בודד, הוא מוקף עוזרים: רובין, באט-גירל, נייטווינג ואחרים תמיד עומדים לצדו ומוכנים להקריב את חייהם עבורו. באטמן הוא מנהיג מולד. הוא דמות אב המטפחת צעירים. סופרמן לעומתו, למרות שהוא משדר ידידות ונדיבות, מעדיף תמיד לעבוד לבד. הוא גיבור רומנטי מוקף נשים ומעריצים.
בהרבה מובנים סופרמן הוא דמות מיושנת; אמנם הוא מוקף טכנולוגיה מתקדמת מכוכבו הנכחד קריפטון, אך יש משהו מנוכר וזר בה. בנוסף, תפיסת העולם שלו פשוטה, שטוחה למדי. לעומתו, באטמן מוצף טכנולוגיה מתקדמת וגאדג'טים לכל מצב. מה שחשוב אצלו זה ההיי-טק, המכונית, המחשבים שלו וכל כלי הנשק העומדים לרשותו. במובן זה באטמן הרבה יותר מתאים לימינו. הוא מגניב, הוא מחוספס, הוא ציני. סופרמן הוא חנון כפרי.

אולי זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות העיבודים הקולנועיים של סופרמן מנסים להתקרב יותר לבאטמן ולגעת באופל שלו, כדי לתקשר עם קהל שאולי הפסיק להאמין בסופרמן ורואה אותו כגיבור שטוח מדי. עם זאת, כמו בדילמות הגדולות האחרות בתרבות הצריכה המודרנית (ביטלס או אלביס, קוקה קולה או פפסי, תה או קפה, מרילין או בריג'יט, מרדונה או פלה, מיקי מאוס או באגס באני, עופרה חזה או ירדנה ארזי, דפני ליף או איציק שמולי), בשעת צרה נראה כי אין מנוס מלקבוע כי קיימים שני סוגי אנשים בעולם – אלה שיצדדו באביר האפל, ואלה שיעדיפו להתגייס לשורותיו של איש הפלדה.

לקריאה נוספת – קומיקסים מומלצים של סופרמן:
”WHATEVER HAPPENED TO THE MAN OF TOMORROW” של אלן מור
”A SUPERMAN FOR ALL SEASONS” של ג’ף לב
“SUPERMAN THE MAN OF STEEL” של ג’ון ביירן
“SECRET ORIGIN” של ג’ף ג’ונס

תגובות

  1. תמר הגיב:

    מרתק! תודה רבה

  2. אלון הגיב:

    מרתק! מרגש! מעניין!

  3. דביר הגיב:

    אכן מרתק ומעניין..מאוד הזדהתי עם הביקורת על ביל. אשר לביקורת על באטמן-היה את הסרט על הפסיכולוגיה שלו שיצא עם האביר האפל,והעלו שם טיעון יפה,ברוס ויין המליונר הנהנתן הוא בוודאי תחפושת,אבל בעצם גם הוא וגם באטמן הינם תחפושות שבאות לשרת את ברוס ויין ה"אמיתי".(כמובן צריך לשרטט את הגבולות בין ברוס ויין האמיתי לבאטמן בצורה רצינית,אבל ברור שיש רבדים בהם באטמן הוא תחפושת שעושה "בו" ומשרתת את האדם מאחורי המסיכה-ששואף למטרות אלימות פחות כגון שיקום העיר גות'אם וכו',).
    וסופרמן עצמו-הרעיון שכוחות העל מאפשרים מקום לדילמות אחרות לא מורגש במפגש הקז'ואלי שלנו עם סופרמן בקולנוע ובטלויזיה-כל הדילמות מתפגרות אל מול כוחות הערכים האמריקאיים המסורתיים החום והאהבה והשמש שתמיד מנצחת. זו הזרות האמיתית של סופרמן למציאות ולאנשים,הרבה יותר מהזרות הביולוגית. הוא זר לנו כבני אדם כי הוא לעולם לא חוטא ולא טועה, הניצחון שלו הוא ממילא נצחון של מלאך שמימי, ולא של אחד האדם.כשבאטמן מנצח זה מסר לכל האנשים הא-נו-שיים שהם יכולים לנצח.שהם יכולים לכבוש את הטראומות שלהם או לתעל אותן למקום חיובי. סופרמן שמנצח זה ממש מקומם,כי זה אף פעם לא נצחון שלנו,בני האדם.אני כמעט מעדיף שלקס לות'ר יינצח כי אני לא רוצה טובות ממלאכים.תנו לנו להגיע לאוטופיה בהדרגה ובקצב שלנו,בלי צ'יטים.
    בכל מקרה נעיין בסיפורים האלה,אולי הם יציגו לנו צדדים אחרים.:)

  4. alonrt הגיב:

    המתח המדובר מאוד מזכיר את מה שנעשה באוונג'רס במתח בין דמותו של אירון-מן הקפטיליסט לדמותו של קפטן אמריקה השמרן הנוצרי.

  5. עדן הגיב:

    מעולה. גרם לי לחשוב על המעבר שעשיתי, שהוא אולי הפוך למצופה – בילדותי ובמשך רוב חיי העדפתי את באטמן, אך ככל שאני מתבגר אני נוטה יותר ויותר לעבר סופרמן

    1. פבלו הגיב:

      אני אוהב את התגובה שלך… 🙂

  6. מיכאל גינזבורג הגיב:

    פסוט מצוין ומרתק!
    כמה נקודות:
    – הנאום של ביל מהותי לקונטקסט של הסצינה, זו אינה פרשנות אבסולוטית אלא הצגה רעיונית ישירה
    לדמותה של הכלה.
    – סופרמן הוא סוג של דמות אלילה, סמל נוצרי לאלוהים הכל יכול המגן על ארה"ב מפני הרשע ולכן הדמות שלו
    מאוד מוגבלת פסיכולוגית. באטמן, לעומת זאת, הגיח מהאפלה, יציר כפיים של שטן המוסר.

    1. פבלו הגיב:

      1. כן, ברור… ומעביר את הנקודה כי טרנטינו כותב מחונן 🙂 ועדיין, עיוות לדעתי. אבל יפה

      2. יש לינק לכתבה שכתבתי בגלובס על סופרמן, שם אני מתייחס למה שאתה אומר. זה נכון. (תלחץ על המילים "בלתי מנוצח" שמופיעות בטקסט בכחול

      1. מיכאל גינזבורג הגיב:

        אוקיי 🙂

  7. tommer הגיב:

    משובח. תודה רבה.

  8. Aya Vandenbussche הגיב:

    Apologies for the English.
    A very interesting article indeed.
    I admit my knowledge of both heroes is limited to the films rather than anything else, but I have to say that the Batman films and specifically the Nolan's one were the one who got me interested in exploring beyod the films. The Superman films did not.

    As a child I always prefered the self made heroes like McGiver and Sherlock Holmes and Superheroes never really did it for me. Later in life I took some interest more for fun than anything else, and it never went beyond the cinema. Not until Batman Begins. The main problem I always had with Superman is, indeed his god complex, which you discuss. I completely agree that what is interesting about Superman is the duality of his personality and the moral question that he raise. However the films fail big time on that department and I can only hope that now that Nolan is producing the next one there might be a bit more of that. I often find that Clark is maybe even more interesting then Superman and Lois and Clark was an interesting concept that kinda went stale at some point.

    I had a discussion with someone, which lead to my writing of the article I told you about on FB, about Superman representing the best of humanity. This is a notion that bothered me a lot, because Superman is the American vision of what should be the best of humanity, and I am not sure I am comfortable with quite a strong definition of best of humanity, American or not.

    However, putting aside all this, and I apologise for the length, and the whole god comples, my main problem with Superman that haunted me since childhood, was and still is suspending my disbeliefe with regards to the fact that no one recognise Superman simply because he is not wearing any glasses. While I think Christopher Reeve was surprisingly quite wonderful at playing the two characters, I felt there should be more of a dramatic difference between the character. I was particularly furious that Lois, who is suppose to be an inteligent, investigative journalist doesn't get it, yes she got it in the second film, but in the most idiotic way and by being fed it. Moreover, and that bothers me even more, she doesn't see the "superman" within the Clark! She treats him like a cuddly idiot a little puppy or a project and, at least in the film, she never listens to him and it annoys me! Lana does see the "superman" within Clark, in Superman 3. and she also seen the "darker" side of Superman, which immidietely makes me like her better. I would have loved to see the conflict between those two, however this, like so many other potentially good issues, was also neglected and abandoned in the films. It infuriates me that a supposedly intelligent woman is really quite dumb and annoying and once again not doing any favours to the gender in an already male dominated genre.

    Anyway, I think I have taken enough of this space, and I apologise again. It's a great article though and you've actually got me interested in perhaps expoloring Superman a little bit further. Though I think I still belong to the Batman, despite the fact that I object to his definition as the greatest detective in the world! Everybody knows who the real greatest detective is

    http://www.everfunny.com/wp-content/uploads/2011/06/Batman-Versus-Sherlock-Holmes1.jpg!

    1. פבלו הגיב:

      את צודקת. אני מת על כריסטופר ריב, וגדלתי על סרטי סופרמן. אבל הם לא ממצים את הפוטנציאל שבדמות. לעומת זאת יש כמה קומיקסים יפהפיים.

      בגדול אני חושב שבטמן דמות הרבה יותר מורכבת, ולכן קל יותר להוציא ממנה סיפורים טובים יותר. אפילו הנבלים שלו הרבה יותר מרתקים וססגוניים.
      אבל זה מה.שהופך את הכתיבה עבור סופרמן ליותר מאתגרת, ואם יש סיפור טוב שלו אז זה באמת מרגש אותי ואני מעריך את זה מאוד

      ד"א, מעניין שסיפורי סופרמן טובים (כהכללה) הם בעלי מבנה נרטיבי יותר אפיזודיאלי, רופף. אצל בטמן הסיפורים יותר זורמים, מותחים. יש בהם רצף, מתח, ומבנה נרטיבי יותר קלאסי… אבל זאת התרשמות כללית ראשונית שלי, לא חקרתי את זה לעומק ולא יודע מה זה אומר… 

  9. ג'ו כלום הגיב:

    כן, אבל…
    אתה יודע מה הבעיה הכי גדולה של סופרמן? שהוא שקרן. כל היום הוא מדבר על חובה והקרבה ולעשות בשביל העולם וזה, אבל בסופו של דבר הוא חי בעיר הכי עשירה במדינה הכי עשירה בעולם, מתעסק בלהגן על אנשים עשירים משודדי בנקים ומבלה חצי מהזמן שלו בלכתוב מאמרים לעיתון להזדיין ממש בזהירות עם לואיס ליין-קנט. וכל פעם שהוא עושה את זה, כפר שלם נרצח ברואנדה או סודן או סוריה. וסופרמן יכול לעצור את זה, אבל הוא לא. כי על הזין שלו.

    זאת הסיבה שתמיד הרגשתי שקפטן אמריקה הוא גרסה טובה יותר של סופרמן. שניהם בעיקרון אותה דמות – הגיבור הכי גדול של האומה האריקאית, שמאמין בכל הערכים האלו של צדק וחופש וכל החרא הזה. שניהם ההגדרה ל"אדם-על" ביקומים שלהם, שניהם הגיבור הראשון, המקורי, של כל אחת מהחברות. אבל קפטן אמריקה הוא רק אדם, הכוח שלו הוא "יכול לאכול מה שהוא רוצה ועדיין יהיו לו שרירים בבטן שלי ללכת לחדר כושר אף פעם" ו"ממש ממש זקן", וזהו, וכשהוא לא מציל את *כל* העולם, זה כי אין לו את היכולת, לא כי הוא לא רוצה. כשסטיב אומר לי שהוא מקריב את עצמו למען העולם, אני מאמין לו – כי ת'כלס, אין לו חיים פרטיים או אישיות סודית באמת, וכל רגע פנוי שיש לו הוא מקדיש ללהכות טרוריסטים. כשקלארק אומר את זה, ואז ישוב עם ההורים שלו לארוחת ערב ושומע את העולם סובל, הוא שקרן.

    את הלינקים האלו שמתי גם בפייסבוק בתגובה ללינק לכתבה, אבל אני חושב שהם ראויים להופיע גם כאן:

    זה הטייק של סופרמן עצמו על הטקסט הזה:

    זה פרק נהדר מהסדרה "ליגת הצדק", ש… טוב, פשוט צריך לראות את זה. אם אתה אוהב את סופרמן ובטמן, זה די קריטי להכיר את הסיפור הזה:
    חלק א': http://www.youtube.com/watch?v=AgwiqLEEOP8
    חלק ב': http://www.youtube.com/watch?v=FjhsvlaiQgM

    1. פבלו אוטין הגיב:

      תודה על התגובה. אתה בערך מטיל על סופרמן את הביקורת שגם בטמן אומר עליו בחלק מהמפגשים ביניהם. והיא צודקת. בעיות יש עם כל גיבור על… למעשה, כל הרעיון של גיבורי על הוא סוטה ובעייתי מלכתחילה כשחושבים עליו לעומק (הקומקיס של "קיק אס" וגם "וואטצ'מן" עורכים דיונים מספיק מרתקים בנושאים האלה בכדי שאני בכלל אתחיל לפרט פה משהו)

      ולכן, אין ממש גיבורי-על נטולי "בעייתיות" כמו זו שאתה עורך על סופרמן, זה עניין של זווית ראייה. אתה יודע, באותה המידה אפשר לדבר על בטמן/ברוס ויין כצבוע ושקרן, ושכל המפעל שלו הוא מפעל של מיליונר אנוכי וסאדיסט שהשעשוע שלו זה לצוד פושעים בלילות. אתה מכיר את הביקורת עליו באתר CRACKED?
      http://www.cracked.com/video_18175_why-batman-secretly-terrible-gotham.html

      והנה הפירוט:
      בגדול אפשר להגיד שאם ברוס ויין באמת היה רוצה לעזור לגות'אם הוא צריך להשקיע את הכסף שלו ביצירת מקומות עבודה, מוסדות רווחה, שיפור חיי האזרחים בעירו האהובה ואולי הוא בעצמו אמור להיות פחות בזבזן ולחיות בצניעות יותר. בנוסף, תחשוב שהבנאדם מוציא את רוב כספו ביצירת נשק לשימוש פרטי ובאופן לא חוקי.

      בטמן הוא מיליונר בן למיליונרים, הוא מפוצץ את המכונית של עצמו, מייצר נשק (זה חוקי בכלל?), משליט סדר לפי האינטרס שלו, שובר חוקים בינלאומיים ועושה מה שבא לו. תשים במקום בטמן את האחים עופר או נוחי דנקנר שבלילה שם מסכה ויוצא להרוג פושעים ברחובות או משהו כזה והם יכולים להגיד מפה ועד הודעה חדשה שמה שהם עושים זה לטובת המדינה ושהם מחזיקים את המדינה כי תורמים כסף לבתי חולים וכו', אבל הם עדיין עשירים בצורה מטורפת במקום שרוי עוני ועוולות חברתיים (גות'אם, כמובן). פשע נוצר בין היתר בגלל עוני. איך יכול להיות שלבטמן יש כל כך הרבה כסף לשרוף על גאדג'טים אידיוטים, אחוזה ענקית שבה הוא חי לבדו(!) עם משרתים, מכוניות, מגדלים, מסעדות יוקרה (ששייכות לו), מסיבות פרטיות פזרניות, נשק לשימוש אישי! ומול זה, אתה רואה את גוטהאם ענייה, ואנשים שנגררים לעולם הפשע כי אין להם אפשרות להתקיים בכבוד, לא קיבלו חינוך נכון וכו'.

      בטמן יכול לבוא ולכלוא את הפושעים בזמן הפנוי שלו ובשביל השעשוע שלו ועוד לטעון שהוא גיבור. אבל הדרך לגמור באמת עם העוני והפשע זה לייצר תעסוקה, חינוך, ולתת אפשרויות פרנסה לאנשים שלא יצטרכו לפנות לדרכים לא חוקיות. תנאים סוציאליים שיאפשרו לחולי הנפש לקבל טיפול ראוי ועזרה מהחברה, במקום להצטרף לשורות הג'וקר. ולא "ארקהם" – אי מבודד ואפל בו כולאים את המשוגעים ועושים עליהם ניסויים.

      מה שאני אוהב בסרט החדש של נולאן זה שהוא מטפל בכל הנושאים האלה בצורה ישירה והדמויות והעלילה מפנה את השאלות האלה כלפי בטמן/ברוס ויין. נולאן מבין את הבעייתיות של הדמות של באטמן, את המניעים האמיתיים שלו, ועוסק בהם.

      האם בטמן באמת מקריב כמו שהוא גורם לנו להאמין? או שהוא פשוט קצת לא בסדר בראש? האם אנחנו באמת דואגים לבטמן? הוא עשיר כקורח, וכל מה שהוא צריך לעשות זה לתלות את המסכה ולהמשיך לחיות את חייו בשקט. וגם אם יתפסו אותו, הוא יכול לשכור עורכי דין שיוציאו אותו מהכלא בלי בעיות, במיוחד בגותהאם המושחתת, שבסופו של דבר, כנראה, משרתת את האינטרסים שלו.
      כי השאלה היא: בעיר כזאת מושחתת – איך זה יכול להיות שהוא צבר את ההון האינסופי שלו בדרך הישרה?!
      כן כן, סיפורי בטמן מסופרים מנקודת מבטו ומספרים את הגרסה שלו. והיא שהוא עושה הכול חוקי ומוסרי – אבל זה מה שהוא אומר…

      וסתם, בלי להיכנס בצורה קיצונית כל כך לביקורת (כמובן הגזמתי), רק רציתי להעביר נקודה. שקל להתנפל על גיבורי על, ובטח שעל סופרמן ובטמן. קריאות אידיאולוגיות זה מאוד יפה, אבל כמו שאמרתי, הכול עניין של זווית.

      תודה על הדיון המעניין.

      1. ג'ו כלום הגיב:

        זה נכון, ובגלל זה כמו שקפטן אמריקה הוא גרסאה הרבה יותר טובה של סופרמן, איירונמן הוא גרסאה הרבה יותר טובה של בטמן – בניגוד לברוס, טוני נלחם באיומים קוסמיים ובינלאומיים, הוא תורם לכלכלה ולתעשיה והוא עובד עם המוסדות הרלוונטיים [בעיקר ש.י.ל.ד., והיתה תקופה שטוני אפילו ניהל את ש.י.ל.ד. – אגב, פעם אחרונה שבדקתי, זה היה סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה המקורי, שניהל את ש.י.ל.ד. בקומיקס העדכני, וזה בגלל שאובמה נבחר, אבל אני יוצא כאן לדיון שונה לחלוטין על גיבורים אחרים וחבל]. והכי חשוב, הוא באמת משתמש בטכנולוגיה הכי עדכנית שקיימת בעולם שלו – כי בעולם של בטמן, כל שבועיים מישהו לובש חליפת כוח והולך מכות עם סופרמן, וזה ממש מטריד אותי שזה גד'ט שברוס לא אימץ.

        חזרה לבטמן. כמו שאמרו בסרטון שקישרת אליו, בטמן עושה את כ-ל הדברים האלו שאתה מדבר עליהם. הוא מנסה לשנות את העולם גם מבחינה כלכלית, והוא תומך בשיפור הכלכלה והתעשיה וכו'. למעשה, ברוס הוא הרבה פעמים ניגוד ללקס לות'ר; הוא איש עסקים *הגון* וישר, שתורם לקהילה ומשפר אותה, ובלילה הוא עושה דברים שהוא לא יכול לעשות ביום. זה אחד האספקטים האלו שתמיד נופלים בכל מקום שהוא לא הקומיקס, אבל ברוס באמת עובד מאוד קשה גם בתור ברוס וויין כדי לשפר את גות'הם.

        הבעיה היא שגות'הם היא לא תל-אביב, והיא לא מתמודדת עם אותו סוג של פושע, אותו סוג של פשע. באופן כללי הפשע בארה"ב אכזרי יותר ממה שאנחנו מכירים בארץ, וגות'הם היא הקצנה של זה. בלי בטמן, אין משהו שיכול לעצור את הג'וקר. שפוך את כל הכסף שאתה רוצה לתוך פרוייקטים למיגור העוני, להשכלת הדור הצעיר, למפעלי מזון, לתרופות, למרפה של לזלי תומפקינס – עדיין יהיו אנשים שירצו יותר, עדיין יהיה פשע מאורגן והברחות סמים ונשים וגניבות ואונס ורצח, וזה בעולם רגיל, שלנו. שם… שם עדיין יהיה את הג'וקר, ואת שאר המופרעים שאין אף אחד שיכול להתמודד איתם. חוץ מהעטלף. ובדיוק כמו קפטן אמריקה, הוא עושה כ-ל מה שהוא יכול, בעוד שסופרמן… טוב, סופרמן עובד בעיתון כדי לממן דלק לרכב שלו.

        1. פבלו הגיב:

          חח… אני אוהב את הדיון הזה, אבל לפעמים מרגיש לי כמו ויכוחים על "אבא שלי חזק יותר" והשני עונה "אבל אבא שלי שוטר"… 🙂

          דרך אגב, הבטמן החדש מתמודד עם הטענות האלה מאוד יפה. מקווה שגם סופרמן יעשה זאת בשנה הבאה…

  10. סתם אחד הגיב:

    אני חושב שסופרמן מועדף עלי.
    אני אף פעם לא ידעתי למה.
    אולי בגלל שבאטמן מגן רק על גותאהם וסופרמן על כל העולם?…
    אני חייב להסכים שהג'וקר היא דמות הרבה יותר מעניינת מלקס לותר, אבל עדיין אני אוהב יותר את סופרמן.
    לי גם לא כל כך מפריע לי כל הקטע הזה שהוא בלתי מנוצח, הרי גם באטמן ינצח בסופו של דבר, לא?
    מה שלדעתי עושה את סופרמן מעניין יותר זה שכדי שבאמת לאיים על סופרמן, צריך להביא איומים ממש גדולים.
    כל שודד בנקים יכול לאיים על באטמן, אבל שביל לאיים על סופרמן צריך להביא איזו מפלצת מהחלל, או קריפטונייט…

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.