פסטיבל ירושלים 2012: דיווח #5 (אורון)

סוף שבוע אחרון של פסטיבל ירושלים. אני תוהה ביני לבין עצמי האם עדכנו מספיק את הבלוג (בטח לא), האם ראיתי מספיק סרטים (ודאי שלא), האם הייתי נחמד לאנשים גם כאשר לא היו לי האפשרות או הזמן לעשות זאת (אולי). שאלות שאוכל לענות עליהן רק בפרספקטיבה של זמן, אני מניח. מה שאני כן יודע הוא שהיום ומחר יהיו דלילים מאוד בסרטים מבחינתי, כך שזהו הדיווח האחרון שלי. אעדכן אותו אם כן אראה משהו ראוי לציון.

בינתיים, הנה כמה מן הסרטים שראיתי במהלך השבוע ולא הספקתי לכתוב עליהם. הם כוללים את כל משתתפי תחרות הסרטים הקצרים, וכן את הסרט האחרון שהוקרן במסגרת הישראלית העלילתית – שלעניות דעתי הוא גם הסרט הזוכה.

משבצת הקלאסיקות מספקת לי באופן קבוע רגשות מעורבים. מחד, אין כמו לראות סרטים על מסך גדול, מכל שנה. מאידך, התירוץ "נו, פשוט אקח את זה באוזן מתישהו" תמיד זמין. מצד שלישי, מה הסיכוי שסתם באמצע השבוע אשב לצפות בלי קשר לכלום דווקא בסרט של אנטוניוני, למשל? כדי לחסוך מעצמי התלבטויות, הפלתי את הפור על סרט שלא ידעתי עליו דבר. זהו "אור אדום", סרט ברזילאי משנת 1968 שלא הצלחתי להבין מהתוכניה האם הוא הוא בי-מובי זול וסליזי במיוחד, או חיקוי של גודאר. באופן מרתק למדי, הוא היה שניהם. זהו גם סיפורו של פושע סדרתי, אשר היה מתגנב לביתן של נשים ואז אונס ורוצח אותן, וגם ניסיון ליצור אמנות קולנועית באמצעות נראטיב מרוסק, המון קריינות וצילום שחור-לבן בזוויות עקומות וכד'. בגדול, זה אחד הדברים היותר מוזרים שראיתי לאחרונה. לא ברור לי האם הבמאי רוג'ריו סגזנרלה בכלל נכח על הסרט או החדר העריכה, אבל ההרצאה הקצרצרה שפתחה את הסרט הכניסה דברים לקונטקסט – בתקופה זו בברזיל, נעשו המון סרטים מחתרתיים בקצב מסחרר, צולמו בזריזות ונערכו בחופזה כדי להישלח כמה שיותר מהר אל בתי הקולנוע. קראו לגל הזה "הפה של הזבל" (בפורטוגזית זה נשמע יותר יפה. הכל נשמע יותר יפה בפורטוגזית), והסרט הנ"ל אמור להיות דוגמה מייצגת. אני לא יודע האם זו השעה המאוחרת, או העובדה שהייתי כבר רווי למדי כאשר הגעתי אליו, אבל זו חוויית צפייה כה הזויה עד כי אני שמח שהיא קרתה לי.

כדי להירגע, או לפעמים להתעורר, מאווירת הסינפיליה השורה תמיד על הפסטיבל, משובצים בתוכניה יהלומים בדמות סרטי אקשן או מתח. תיאור "הגורם הויראלי" של דנטה לם ההונג-קונגי, הבטיח לא מעט. מהיכרותי עם סרט שלו שהוצג בפסטיבל קודם, “המודיע", זכרתי שמדובר בבמאי לא מתנצל שתמיד מספק את הסחורה. הכוונה ב"לא מתנצל" היא שאם יש סצנות אקשן, אז הן גדולות מהחיים ומופרכות להפליא. ואם יש רגע סנטימנטלי, אז המוזיקה תלחץ בכל הכוח על רגשות הצופים. כך שמעבר להיותו סרט פעולה מהנה ברמות גבוהות, מדובר גם בסיפור משפחתי מפותל ומלא אמוציות.
אנו פותחים את הסרט עם שוטר החי עם אימו המשותקת, אשר מספרת לו על אביו ואחיו שמעולם לא הכיר או ידע על קיומם. במקביל אנו נחשפים לסיפורו של האח, שחי עם האב במצב דומה, אך הוא דווקא פושע מורשע שצריך לדאוג לבתו הקטנה בעודו בורח מהחוק והמאפיה כאחד. הכל מתקשר יחדיו ומפגיש בין האחים בעזרת קו העלילה הראשי, העוסק בפיתוחו של וירוס מסוכן על ידי בעלי שררה, המעוניינים להתעשר ממכירת התרופה שתחסל אותו. לם מרבה להשתמש בטריקים מגניבים של עריכה, מזריק תזזיתיות בעזרת הצילום ושולט לגמרי בקצב ההתרחשויות. הוא גם רב אמן של שוטים, וזו כבר הפעם השניה בפסטיבל (אחרי "הדשוט") שבה אני מוצא עצמי נפעם בקול רם מהיופי הויזואלי והקולנועי של שוט כזה או אחר, שהוא בכלל חלק מסצנת אקשן מזעזעת. כאמור, הפוגה הכרחית ומאיצת דופק, מעין הפסקת קפה, בפסטיבל המבוסס ברובו על סרטים איטיים על נושאים כבדי משקל.

אבל בשבילם יש לנו את עופר, שעדיין מסוגל לספוג סרטים מהורהרים. עבורי, ולמרות שבעצם כפו עליי את ההקרנה הזו, דווקא עוד סרט קליל אך לא מטופש הגיע בדיוק בזמן. "שם פרטי" הוא  קומדיה צרפתית על פי מחזה מצליח, אשר הועלה גם בארץ (בית ליסין). הוא נכתב בידי מאתייה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייה, שעיבדו אותו לתסריט וביימו את הגרסה הקולנועית. מדובר ביצור כלאיים לא שגרתי. הוא מתחיל כסרט צרפתי עכשווי, עם קריינות אגרסיבית ועריכה קופצנית המכירה לנו בזריזות ויעילות סטייל "אמלי" את הדמויות הראשיות. לאחר אותה אקספוזיציה חיננית ומלאת פרטים, מתחילה בעצם הצגת תיאטרון איכותית – חמישה שחקנים, סלון אחד וסיטואציה דרמתית ההולכת ומתפתחת בהדרגה. המצב אמור להיות פשוט בתכלית – חמישה אנשים מבוגרים, המחוברים בקשרים משפחתיים וחבריים לרוב, יושבים לארוחת ערב. אחד הזוגות מצפה לתינוק, והסעודה מקבלת תפנית מפתיעה כשהאב לעתיד חושף את שמו של הבן אשר עתיד להיוולד לו – אדולף. העניין מצית ויכוח שגולש מהר מאוד לפסים אישיים, ויוצא מכלל פרופורציה. ככל שעוד סודות צפים ועולים, כך נחשפים גם עוד רבדים קומיים וביקורתיים בסרט. בסיומו של "שם פרטי" אנחנו שוב צופים בסגנון קולנועי אחר, אבל חלקו העיקרי הוא למעשה ההצגה.
מדובר בסרט הנשען על דיאלוגים שנונים וכואבים, דמויות כתובות לעומק ותצוגות משחק מעולות. ניכר כי השחקנים והשחקניות יודעים בדיוק מתי לזוז הצידה כשצריך, לפנות מקום לעמיתיהם, ומתי להיכנס אל אור הזרקורים ולתת בראש. קצבו של הסרט אחיד יחסית וזוהי בהחלט חוויה להרגיש את רצפת האולם הגדול בסינמטק, שהיה מלא לגמרי, ממש רועדת תחת גלי הצחוק שעברו בקהל. חסרונו היחיד של הסרט, בהנחה שזהו חסרון, היא שלמרות היותו קומדיה אינטליגנטית למדי, הוא עלול להתנדף מן הראש מספר דקות לאחר הצפייה. דווקא בפסטיבל סרטים מדובר ביתרון בולט, אבל הסרט יוצא ממש בסוף השבוע הנוכחי להקרנות מסחריות. יש לי הרגשה שיילך לו ממש טוב בבתי הקולנוע.

"שרקייה"

כעת לתחרות הישראלית. אל "רווקה פלוס" אני לא מעוניין להתייחס כרגע, במיוחד כאשר אני עדיין מרוגש מההקרנה של "שרקייה" אמש. סרטו של עמי ליבנה הוא למעשה הסרט השביעי והאחרון בתחרות הישראלית, ואם להמר כרגע, מספר שעות לפני טקס הנעילה וההכרזה על הזוכים – הוא לוקח בהליכה את הפרס הגדול. הוא חייב. אם עד עתה הימרתי על "המשגיחים", מצאתי פייבוריט שאני גם מחבב, ממש בדקה ה-90 של ההתמודדות.
הסרט מתרחש בדרום הארץ ובמרכזו ניצב קאמל, בדואי העובד למחייתו כמאבטח בתחנה המרכזית של באר שבע, ומתגורר בפחון אי שם במדבר, בין באר שבע לדימונה. בתחילת הסרט הוא חוזר לגלות צו הריסה על ביתו ועל בית אחיו השכן, חאלד שמו. האחים חלוקים בדעתם בנוגע לדרך הטיפול הראויה בנושא – חאלד כוחני יותר, קאמל מפויס ומאמין בדיבורים. הנשים שלהן חוששות אך נחושות להמשיך בשגרה, וקאמל, המפרנס היחיד של ארבע הנפשות הללו, נאלץ להתמודד עם סיטואציה בלתי אפשרית.
מבחינתו היא בלתי אפשרית כפליים, כיוון שמדובר בדמות קולנועית רגישה מעין כמוה. עדנן אבו ואדי פשוט כבש אותי בתפקיד הראשי – בשקט שלו, בנועם, בשפת הגוף הצנועה אך לא כנועה, וכמובן בפעולות ובהחלטות שכתב לו התסריטאי גיא עפרן, במשותף עם הבמאי. התסריט שלהם הוא מודל לבנייה נכונה של קצב, ניצול מקסימלי של סיטואציות דרמתיות בלי להשתמש כלל בכלים דרמתיים (צעקות, מוזיקה וכו') ונדמה לי שהוא אחד התסריטים הישראלים המוצלחים של השנה עד כה. כבמאי, ליבנה מאמץ את קצב הליכתו של קאמל, ספינת המדבר האנושית – הוא יודע שבדבשתו יש מספיק עניין ורגש כדי להחזיק סרט שלם, אינו ממהר לחתוך, מתעכב ברגישות על כל פעולה ומייצר משהו שהוא לא פחות ממופלא – ארטהאוס מרגש. ברמה של סרט טורקי עכשווי. אשבח גם את הצילום הנוגה של בועז יהונתן יעקוב, ללא ספק המואר שבצלמי ישראל, ואולי כך אצליח להסביר איך מצאתי את עצמי דומע ומתקשה להירגע בסיקוונס הסיום. ואני מוכרח להזכיר שאני סולד עד כדי היאטמות מסרטים בעלי נושאים פוליטיים במהותם, אם כי כאשר הסיפור הוא כה אנושי והעשייה כה לטעמי – כנראה שהאנטי שלי פשוט נמס.

מסורת ארוכה מדי ששברתי בפסטיבל היא לפספס את אחד משלושת המקבצים של הסרטים הישראלים הקצרים, לשעבר "תחרות סרטי הסטודנטים". הפעם ראיתי הכל כולל הכל, כך שהסרט הזוכה לא יתחמק ממני כמו בשנה שעברה (אז היה זה "חסימות" שנעדרתי מן המקבץ שלו). פסטיבל ירושלים תמיד יהיה המקום בו תפסתי את "המנון" ו-"סיור מודרך", כך שאני בציפייה תמידית להתפעל לפחות מסרט ישראלי קצר אחד בתחרות הזו.

"טאטע"

המקבץ הראשון היה כמעט ללא יוצא מן הכלל מקבץ של סרטים על יחסי הורים-ילדים. היוצא מן הכלל היה "קשת בעניין" של אלירן אליה, שהיה יכול להיות אחלה מנה ראשונה לפני "רוק בקסבה". גם כאן כוח צה"לי מוצא עצמו מבוצר בתוך בית בלב טריטוריה עוינת, כאשר החיילים מתחילים לאבד את זה ולצאת האחד כנגד חברו. מדובר אמנם בסרט מרשים מאוד, אבל למרות טוויסט בדמות צלם צבאי המתלווה אל הלוחמים, הוא לא מצליח לייצר לעצמו ייחוד. הסרט השלם והבולט במקבץ היה "טאטע" של יניב לינטון, על חסיד ברסלבי שנאלץ להתעמת עם עברו כקיבוצניק עקב התדרדרות במצבו הרפואי של אביו. "מערבולת" של יותם וקס, על ילד המתמודד עם מותו של אביו, ו"עמומה" של שי גוט, על אם שסובלת ממצבו של בנה החולה בנפשו, ייצגו יחד שתי גישות לטיפול קולנועי בנושאים רגישים. הראשון עוסק בהדחקה עד למציאת פתח לפורקן, השני בניסיונות לעימות ישיר יותר שמובילים דווקא להקצנה והחמרה של המצב. אישית, הכי נגע לליבי סרטה של שירי פרייס, "מורה מחליפה" שמו, בו לירון בן שלוש מפליאה לגלם את הדמות האמהית ביותר במקבץ, למרות שתכונותיה מבוטאות בעיקר דרך יחסיה עם תלמיד שלה ועם סוד שהיא שומרת בבטן. המקבץ הסתיים בסרטו של יובל המאירי, "אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה". כל ניסיון לתאר את העלילה יהרוס את הסרט לגמרי, אז תאלצו לסמוך עלי כשאומר שבעיניי מדובר בהברקה יוצאת דופן, ובאחד הסיפורים העצובים שראיתי בחיי בסרט קצר. פשוט גאוני.

"בטי"

המקבץ השני היה נחשב מבעוד מועד לחזק ביותר בפסטיבל. הסיבה המרכזית היא הסרט הראשון בו – "קרב עיניים" המדובר של אורית פוקס. יכול להיות שאם הייתי בא אליו בראש נקי, הייתי מתרשם עמוקות. כרגע רק התרשמתי, אבל נדמה לי שלא הזדעזעתי כפי שהייתי אמור, מסיפורה של במאית העורכת אודישנים לסצנה קשה שהיא עומדת לצלם. אחריו הגיע "חום כחול" של הילה אטיאס, סרט שאני מרגיש לא בנוח לכתוב עליו עקב היכרות אישית עם היוצרת עוד משנתה הראשונה כסטודנטית לקולנוע ב"מעלה". ובכל זאת, אם תסכימו לקבל את דעתי, אומר שבכל צפייה מחדש אני שב להתפעל מהיכולת של הסרט הזה להיות חזק רגשית דווקא ברגעים בהם לא נאמרת מילה, ולהעביר בתמונות את סיפורה של מפעילת כדורים פורחים שמפוטרת מעבודתה ותוהה מה הצעד הבא. כיוון שכבר עשיתי גילוי נאות, אחמיא לאמנים שאני לא מכיר אישית – רוב האימפקט נשען על הצילום היפהפה של רן אביעד והמוזיקה של אשר גולדשמיט בסיום.
את "כשניגנת", סרטו של איתי טל, אני מצטער להגיד שלא הבנתי. הייתה לי הרגשה שמדובר בסרט בו אני אמור לפענח מי מבין שני גיבוריו המזדקנים הוא הקשיש המבולבל, אבל הוא נותר סתום בעיניי. "בטי", לעומת זאת, תפס אותי מהשוט הראשון. סרטה של יולה גדרון, בשחור-לבן רב עוצמה, מספר בין השורות פרשה אישית של חיילת הכלואה בכלא צבאי, כולל טוויסט ז'אנרי בסיום ורגעים מדוייקים ומבוצעים לעילא.
גם הסרט הבא לכד את תשומת ליבי באופן מיידי וללא התנגדות מצידי, אבל בדרך שונה לגמרי. "פיצרייה מן העבר", סרטם של אביתר חלימי וקבוצת ץ סופית, הוא עוד התגשמות של משאלה אישית שלי מן הקולנוע הישראלי. פשוט תנו לי עוד ועוד קומדיות מטורפות. לא אכפת לי שהמשחק מוגזם, הפריימים שרופים, ההפקה דלה והעלילה מטופשת (כמה חבר'ה חוזרים לעבר כדי להקים אימפריית פיצריות ולהתעשר בהווה). כל מה שאני רוצה בחיים האלה זה לצחוק בקול רם וללא שום התנצלות כלפיי שאר העולם, מבדיחות בעברית. נכון שזה לא הרבה?
כדי להרגיע אותי, הסרט הנועל היה "טיפות עיניים" של מוחמד בכרי, המשתתף בפסטיבל גם בפרוייקט "מים" ועוסק בקשר הנרקם בין בכרי ושני בניו, סאלח וזיאד (כולם מגלמים את עצמם), לבין אשה מבוגרת המתגוררת בשכנות לדירתו של זיאד בתל-אביב. והנה דוגמה לסרט שהוא כן פוליטי מדי בשבילי, כלומר המסר שלו מעפיל על כל השאר בעיניי.

"בנו של נהג הרכבות"

המקבץ השלישי והאחרון התגלה כאקלקטי יותר אפילו מקודמו. זה התחיל עם "הבן" של יוסף כהן, על פלשתיני המצוי בבעיה כאשר אשתו הרוסיה יולדת להם בן. מצאתי איכויות קולנועיות בסרטו של יוסף כהן, אבל כשלתי מלהתחבר לסיפור או לסיטואציה באופן בסיסי מאוד. המקבץ המשיך עם "שיחות אחרונות" של רותי פרי-בר, אשר הלך וכבש אותי בהדרגה תוך כדי צפייה. מעשה בנערה המוצאת את הטלפון הסלולרי של אחותה המנוחה, ומחליטה להתקשר לכל המספרים האחרונים בזיכרון כדי לנסות ללמוד יותר על הלילה שבו היא מצאה את מותה. התעלומה מובילה אותה לכיוון בלתי צפוי, כאשר ממש כמו הצופה, היא נסחפת פנימה של עולם שהוא זר ומוכר בו זמנית. היה משהו כל-כך ירושלמי בסרט הזה (במיוחד הסצינה המצולמת על רקע החלון של "המרקיה" המיתולוגית) שפשוט הזכיר לי מה מצאתי בעיר הזאת בארבע שנות מגוריי בה. פשוט שיר הלל מפואר לירושלים הלילית, בנוסף לעלילה הבנויה היטב.
הזיגזג הרגשי שלי המשיך לאורך כל המקבץ. הסרט השלישי, "מכובסת" שמו, היה יותר מדי בשבילי. אני פשוט לא מצליח להבין את הקשר בין קולנוע למחול/תיאטרון חזותי. התנצלותי ליוצרת דפנה מירו.
לסרט הבא, "בנו של נהג הרכבות", ציפיתי מבעוד מועד כיוון שחתום עליו הבמאי והמוזיקאי אסף תג'ר, שאחראי לסרט הניסיוני והמהפנט "אנדנטה". גם בסרטו הקצר, תג'ר ממשיך עם ההיקסמות שלו מתעשייה ומכונות, ומפגין יכולת נדירה מאוד של שילוב מושלם בין תמונות וצלילים. הסרט פועל על הצופה בשלושה רבדים – קריינות המספרת סיפור שאינו נראה בפריים, פסקול מונוטוני ומהפנט ואימג'ים עוצרי נשימה ממש, של זמביה בשחור לבן. כל אחד מן הרבדים מספר סיפור אחר ומאוד לא פשוט להכיל הכל. הצפייה דמתה קצת לחלימה, ובעיניי זהו סרט שסופגים ולא רואים. אולי משום כך, מרבית הקהל בחר לעצום עיניים ולנחור, ואז לנהור באופן המוני החוצה לפני שני הסרטים האחרונים.
"טיפות" של פיני טבגר הוא הסרט השני בתחרות הקצרים שמוקרן בפסטיבל גם במסגרת "פרוייקט מים", וגם הוא לא התחבב עליי לצערי. זהו סיפורו של חייל שנכנס לרגע לשירותים צבאיים באמצע פעילות וטפטוף המים מציף אצלו זיכרון ילדות. למרות שאורכו 12 דקות בלבד, מצאתי אותו ארוך מדי.
המקבץ, והתחרות כולה, הסתיימו עם סרט שפשוט אי אפשר לראות עוד סרטים אחריו – "רסן" של אתי ציקו, גם עליו היה חתיכת הייפ לפני הפסטיבל. למרות שמדובר בסרט קודר למדי, העוסק בנושאים הקולנועיים השנואים עליי (התעללות בחלשים ממך, למשל) ובאופן חסר רחמים – נכנעתי לו לחלוטין. הוא פשוט עשוי ביד אמן ושאב אותי פנימה לגמרי. בדרך כלל אני קצת כועס כאשר עושים לי דבר כזה, אבל אם הקולנוע מעולה אני סולח על הכל.

אל הזוכים בתחרויות השונות נגיע עם נעילת הפסטיבל היום, וכמובן שלא נשאיר אתכם ואתכן בלי פוסט סיכום חגיגי. אבל יש לי הרגשה שעופר עדיין לא כתב את המילה האחרונה לפני שיתפנה לסיכומים. בינתיים, אני מזכיר על קיומו של איזור הטוקבקים, לטובת כל מי שלא משוחח או משוחחת איתי בהפסקות בין הסרטים.