פסטיבל ירושלים 2012: הכירו את דנה גולדברג

אל דנה גולדברג, יוצרת ישראלית של סרטים קצרים ועצמאיים ברובם, התוודעתי דרך "אליגטור", סרטה משנת 2009 אשר הגיע אל מדפי האוזן השלישית, בה עבדתי באותה תקופה. מאוחר יותר הסתבר לי כי זהו סרטה הקצר האחרון, כאשר קדמו לו חמישה. גולדברג חולשת גם על תחומים כמו תיאטרון ("אב, אם, זונה"), הוציאה ספר שירה ("אלמוגים כתומים") ועוד. כעת, יוצג בפסטיבל ירושלים הקרוב הפיצ'ר הראשון שלה "אליס", בהפקת איתי תמיר ו"לילה הפקות". זה יקרה הערב, יום שישי ה-6.7 בשעה 19:30 בסינמטק 1 (הקרנה חוזרת ביום שני ה-9.7 בשעה 11:00 בסינמטק 3).

האמת היא שאני מאוד מסוקרן מהסרט לאור היכרותי עם עבודותיה הקודמות של הבמאית. למעשה, מבין שבעת (ולשעבר תשעת) המתמודדים בתחרות העלילתית הישראלית בירושלים, זה הסרט שאני הכי מצפה לו. זאת משום שבעיניי, יכול להיות שדנה גולדברג היא סוג של נביאת גל הקולנוע העצמאי בארץ, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשנתיים האחרונות. מאז 2003 היא יצרה בערך סרט קצר בשנה, בסגנון ועל נושאים שנעדרו מן השיח המרכזי ובאופן עצמאי (למעט תמיכה מקרן רבינוביץ׳ פה ושם). אני משייך לכך את העיסוק שלה בזהות ומגדר בסגנון האינדי-בועט, כמו גם את המשיכה וההבנה שלה כי מערכות יחסים וסיטואציות לא שגרתיות מהוות נקודת משען איתנה לסרט דל בתקציב, לוקיישנים או שחקנים.

סרטיה זמינים להשאלה באוזן השלישית, ומיד אסקור אותם בסדר כרונולוגי, בניסיון לתהות כיצד ייראה סרטה הראשון באורך מלא. מוזמנים ומוזמנות להצטרף ולהכיר יוצרת מעניינת ושונה.

סרטיה הקצרים של גולדברג נעים בין דקותיים למעל עשרים דקות, ועוסקים בתימות דומות. רובם מכילים מערכת יחסים של משחק כוחות בין שתי נשים, מה שמתחיל כבר בסרטה הראשון, 12 דקות אורכו ושמו "נומי טלר". הסרט הופק בשנת 2003, בה סיימה את בית הספר לאמנות "המדרשה" בבית ברל. דאנה איבגי מגלמת נערה משוטטת הפוגשת באוטובוס אשה מבוגרת (רוזינה קמבוס בלוק מריל-סטריפי משהו). במהלך הסרט אנו מתוודעים למצבה הפגיע והרגיש של הגיבורה, המגלה את מיניותה אבל מתקשה לקשר זאת עם חום או קשר אנושי. המוזיקה בסרט הזה, נשארה איתי לאחר הצפייה, שכן יש בה משהו רגשי שסימל עבורי את מהות הסרט – קריאות ואותות הנשלחים לחלל האוויר בניסיון ליצור קשר כלשהו עם העולם שבחוץ, אך מתוך פחד להתחבר לכדי משהו רציף ובהיר ולכן גם חסר ייחוד. קצת כמו הגיבורה, והסרט.

ב"תא" (2004, 10 דק'), הסיטואציה בין שתי הגיבורות אינטימית אף יותר – שתי נשים נפגשות בבר. אחת מהן, בעלת לוק נערי (תמרה קליינגון), הולכת לשירותים. האחרת (יעל פייזר), נכנסת אחריה. מתפתחת סיטואציה קריפית למדי. באופן אישי, בסרטים קצרים באורכים כה מינימליים אני לא מחפש סיפור, אלא יותר יצירת אווירה וסיטואציה, או עין של במאית. מצאתי את כל אלה גם באקספירמנט הקולנועי הקצרצר מאותה השנה, שהופק עבור מבחני הקבלה לקמפוס הקולנוענים הצעירים של פסטיבל ברלין. דקה וארבעים וארבע שניות אורכו, שמו "ללא כותרת" והוא למעשה שוט סטטי העוקב אחר אותה יעל פייזר, בעת ביצוע טקס גילוח בית השחי שלה, תוך כדי שהיא עצובה, על סף בכי. מסוג הסרטים שלוקח יותר זמן לדבר או לכתוב עליהם מאשר לצפות בהם – מדוע היא בוכה? האם זהו חלק מתהליך כניסתה אל עולם נשיות? אולי כניעה למוסכמה חברתית? או שפשוט מעציב אותה שזה אף פעם לא יוצא חלק כמו שהיא רוצה?

"מאשה" (2005, 10 דק') הוא הספתח לתקופה של שחור-לבן מסוגנן בקריירה של הבמאית, אשר פנתה הפעם לכיוון ארס-פואטי. הסרט מצולם כאודישן שעורכת במאית (שוב יעל פייזר, שמשתבחת מהופעה להופעה), לנער (יהלי סער). מעניין לציין בהקשר זה שבפסטיבל ירושלים הקרוב ישתתף במסגרת סרטי הסטודנטים "קרב עיניים" של אורית פוקס, אשר יוצא ממקום דומה והפך לסרט מדובר בעת האחרונה. יחד עם "אודישן" של אתי ציקו, שעופר הזכיר באותו הקשר, מדובר כמעט בתופעה של השנים האחרונות. גולדברג לוקחת את המצב שיצרה למקום החביב עליה, של קורבן ומקרבן. אבל העניין הוא ששתי הדמויות הללו פועלות מתוך איזשהו מקום דחוי חברתית. כלומר, שניהם סובלים מן הסיטואציה במידה כמעט שווה, דבר החוזר על עצמו גם בסרטיה הנוספים. זה אולי נשמע קצת אבסורד, אבל בסרט זה עובר היטב.

"אלפא" (2007, 12 דק'), גם הוא בשחור-לבן, הוא ניסיון ללכת לכיוון שרק נרמז עליו בסרטה הראשון – החיפוש של בת זוג כאם. רוזינה קמבוס שבה אל תפקיד האשה המבוגרת, בעוד תמרה קליינגון, שהתבגרה מאוד, שוב מוצאת עצמה בתפקיד הבחורה הצעירה. הסרט נפתח בתום מפגש אינטימי ביניהן, ממשיך אל אפשרות לקשר ממשי, ואז מתנפץ. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שראיתי בסרט של גולדברג אפשרות לגאולה, או לתקווה, גם אם ברת חלוף, להיחלצות ממבוי סתום של תחושת מחסור בהבנה. בעיניי זה מעיד על תהליך התבגרות של יוצרת, כאשר ההקבלה בין סרטה הראשון לזה הנוכחי ברורה ומחמיאה לה מאוד כקולנוענית. מה שמוביל אותנו אל סרטה השלם ביותר עד כה, עימו פתחתי את הפוסט.

"אליגטור" (2009) הוא סוג של סיכום שלב הנסיונות בקריירה של גולדברג, והוא כבר מרגיש כמו סרט לכל דבר ועניין. בעיקר בשל אורכו (23 דק'), המאפשר לבנות סיפור ודמות העומדים בפני עצמם. זהו סיפורה של אילנה (הדס מורדל), בחורה צעירה בעלת לוק גברי-נערי המתגוררת עם אימה המבוגרת (רזיה ישראלי). הנושא של התמודדות עם דמות האם, נלקח הפעם עד הקצה כיוון שהשתיים פשוט לא סובלות זו את זו. אחרי ריב חד, אילנה מחפשת מפלט ונחמה בלילה התל-אביבי. היא מנסה אקסית, ממשיכה אל פאב בו מתחיל איתה טיפוס נאלח במיוחד (אלי מנשה) ומסיימת בבית זונות, אצל יצאנית מפתה (תמרה קליינגון, בשיתוף פעולה שלישי עם גולדברג). כאן מתפתח משחק השליטה הקבוע של היוצרת, אשר מגיע הפעם לתוצאות פוגעניות באמת, כנראה עבור שני הצדדים. יחד עם עשייה קולנועית מרשימה, בעיקר שוטים מדוייקים מאוד וכמה רגעים קולנועיים מעוררי התפעלות, ומבלי לוותר על אותה בריאת אטמוספירה ייחודית – זה הסרט שגרם לי לשים עין על דנה גולדברג. ואני ממש לא היחיד.
באותה שנה, בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, היא זכתה בפרס הבמאית המבטיחה (אגב, סרטיה הוצגו גם בפסטיבלים רבים אחרים ברחבי העולם). כך נכתב אז בנימוקי השופטות: "הבמאית משמיעה קול רם וייחודי בקולנוע הישראלי. הליהוק, הצילום, והבימוי הנועז מייצרים תחושה חזקה של תעתוע מרתק, במשחקי הכוח הנוצרים בכל מפגש אנושי. דנה! אנחנו מחכות לפיצ'ר שלך ומקוות שהמכשולים הכבדים בדרך להשגת מימון ומימוש של סרטי קולנוע עלילתיים לא יעצרו אותך מלהשמיע את קולך שוב ושוב".

ובכן, נדמה שהמשאלה הקולקטיבית הזו התגשמה סוף סוף, בצורת "אליס". שמחתי מאוד לגלות בקרדיטים לסרט את שמותיהם של אסי אורן, הצלם הקבוע של גולדברג, ושל הדרה אורן, עורכת הבית. כיף לראות במאית שלוקחת את הצוות שגדל והתפתח יחד איתה גם להרפתקה הקולנועית הבאה, הגדולה יותר מקודמותיה.

אז מה מבטיח לנו "אליס"? סיפור על אשה בסוף שנות השלושים ששמה כשם הסרט (בגילומה של אילנית בן יעקב), המנהלת חיי נישואין כבויים ואמהות ספק-מזניחה, בעודה עובדת בפנימיה שיקומית לנערות. שם נמצא אהובה האמיתי, ושם גם מבטיח התקציר כי "קריאת תגר מצד נערה דומיננטית ותלותה של אחרת סוחפות אותה למשולש כוחות שהשלכותיו הרסניות". יהיה מעניין לראות אלו נושאים יעלו ויצופו גם בסרטה הנוכחי של גולדברג, וכיצד תבחר לטפל בהם היוצרת. ומכיוון שכבר השנה נחשף כי היא זכתה במענק פיתוח לסרטה הבא באורך מלא, "אם החיילים" הוא שמו הנוכחי, אין לי ספק שיהיה מעניין להמשיך ולעקוב אחריה. בכל מקרה, אני מבטיח את דעתי הכנראה-מקוצרת על "אליס" באחד מן הפוסטים הקרובים אשר יסקרו את הפסטיבל כאן אצלנו בסריטה. בינתיים, נדמה לי שיש לכם ולכן קצת שיעורי בית.

לפרטים נוספים על עבודתה, בקרו באתר הרשמי של דנה גולדברג.