"The Lady", סקירה

לוק בסון ממשיך לביים סרטים מתחת לכל רדאר של התקשורת או הבלוגספירה. אחרי שלפני פחות משנה הקדשתי מדור לסרטו "הרפתקאותיה המופלאות של אדל", אשר יצא רק בדי.וי.די ופסח על בתי הקולנוע, בסון מפתיע עם סרט נוסף שלא זכה לתהודה כלל. לו היה זה רק מפני שדעך כוכבו בשמי הקולנוע, הייתי פוטר עצמי כמעריץ פתטי של האיש ולא מוציא הגה. אבל מדרמה פוליטית עם נושא כה מרתק כמו חייה של אונג סאן סו צ'י הבורמזית, זוכת פרס נובל לשלום על פועלה והקרבתה, ניתן היה לצפות למעט יותר רעש. ובכל זאת, הדרך היחידה לצרוך את "The Lady” היא ביקור בספריות ההשאלה.

הסיפור הלא ייאמן, אך האמיתי לגמרי, מתחיל בשנת 1947 בראנגון אשר בבורמה. אביה של גיבורת הסרט נרצח והופך לקדוש בעיניי העם, אשר סובל מאז ועד היום מדיקטטורה צבאית. סו צ'י (מישל יאו בהופעה הירואית), מבלה את חייה הבוגרים באוקספורד, שם היא נשואה לאינטלקטואל בריטי בשם ד"ר מייקל אריס (דייויד תיוליס) ומגדלת את שני בניהם. כאשר היא נאלצת לשוב אל מולדתו בשנות השמונים, היא מזדעדעת לגלות שם את המשטר הרודני ומחליטה להקים תנועה דמוקרטית. סו צ'י סוחפת אחריה את עמה, למורת רוחם של הגנרלים השולטים במדינה. הם כולאים אותה במעצר בית, בו נותרה כ-15 שנים, אשר במהלכן ראתה את בעלה וילדיה פעמים ספורות בלבד. הקשיים הנערמים בפני בני הזוג מתגמדים לעומת הסבל של העם הבורמזי, וההיקרעות של הגיבורה בין שני העולמות מאיימת להכריע אותה ואת מאבקה.

התסריט של רבקה פראיין כמו נוצר מתוך תבנית קבועה לסרטים על נשים חזקות שעשו קריירה פוליטית. ממש לא מזמן ראינו אחד כזה בקולנוע, “אשת הברזל" שמו. מפליאה בכל פעם מחדש העובדה שרק פוליטיקאיות סובלות בסרטים מקונפליקט של בחירה בין דאגה אימהית לעם לבין דאגה אימהית לילדיה שלה. כאילו לפוליטיקאים ממין זכר אין באמת קשר עם ילדיהם. מה גם שבניה של סו צ'י סיימו לינוק כבר לפני עשור וחצי בשלב בו היא משיקה את הקריירה החדשה שלה, כך שלמרות שבעלה לא מבשל מי יודע מה, אני בטוח שניסיון להציל עם שלם מדיכוי יכול להתקבל בהבנה. למזלה של פראיין, הבמאי אשר הפך את התסריט שלה לסרט הוא לוק בסון.

יש מעט מאוד במאים בעולם כמו בסון. מבחינת קולנוע נטו, ייתכן שאפילו אין כמוהו. זה תמיד מתבטא בדברים הכי פעוטים. בבחירת צבע של שמלה אי שם ברקע של פריים בסצינה משנית, במרקמים, זוויות צילום וקומפוזיציות נכונות לפני קאט בלתי מכריע. בסון יכול לצלם אדם מבצע קניות בסופרמרקט כך שהעניין ייראה מרהיב. למעשה, הוא אפילו עשה זאת בסרט הזה ממש. השליטה שלו ברזי המדיום, האופן שבו הוא מפעיל מניפולציות קולנועיות על הצופה ומצליח ללהטט במנגוני הקסם הקולנועי – מרשימה כל פעם מחדש. הפעם הוא לוקח תסריט מעט קיטשי, על גבול הצ'יזיות אפילו, המובל בידי דמות שטוב ורוחב הלב שלו אינם אנושיים ממש, ומשכיל להוליך את הצופה בביטחה וברגישות במשך מעל לשעתיים של סיטואציות לא פשוטות, רגשית ומוסרית. השחקנים המעולים מסייעים לו, כמובן.

סו צ'י הייתה יכולה בקלות להיות דמות מעוררת אנטוגוניזם של קדושה מעונה, אילו הייתה מגלמת אותה כמעט כל שחקנית אחרת שאינה מישל יאו, סוג של כוח טבע או אלילה קדמונית. גופה הוא השבריריות האסיאתית בהתגלמותה, אך פניה מלאות עוצמה ורגשות לאין מספר. תיוליס תומך בה נהדר, תרתי משמע. גם כשחקן המפרגן לקולגה ולא מנסה לגנוב ממנה את הפוקוס, למרות שהוא נדרש להחזיק לא מעט סצינות על כתפיו, וגם ברמת הדמות, כבעל שאוהב את אשתו עד כדי הקרבת האושר האישי שלהם למען המטרות החשובות לה. בזכות שתי הופעות אלה – הממקומות בעולם קולנועי פרי מוחו וידיו של בסון הלנצח מבריק – מתעלה הסרט מעל לשבלונה המוכרת של דרמה על מנהיגה פוליטית שהיא קודם כל סמל ורק אחר כך אשה.

"The Lady”. בימוי: לוק בסון, צרפת+בריטניה 2011, 132 דקות, אנגלית ובורמזית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר ת"א בתאריך ה-21.6.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין