"קוסמופוליס", סקירה

מדוע עלי לכתוב סקירה על הסרט הזה? האם אני לא משחק בכך לידיים של הסרט שרוצה שאכתוב עליו, לידיים של המכונה הקפיטליסטית שמקרינה סרטים בפני בני אדם על מנת לשלוט במחשבות שלהם? האם אנחנו לא רוצים בעצם שישלטו במחשבות שלנו? כסף הוא כמו עכברושים, או שאולי זה להפך. ההיפך הוא בעצם אינו ההיפך כי אם דבר זהה. לא מפגינים נגד העשירים באמת, כי כולם משוכנעים כי הם יכולים להיות עשירים תוך כמה דקות. לאן הלימוזינות עפות כשהאגם קפוא? נשיא ארה"ב לא באמת חשוב, לא באמת מעניין. אני צריך להסתפר. העם דורש צדק חברתי אבל אין כזה באמת דבר כמו "צדק" או "חברה", למען האמת. אני בן 28. אל תתחילו אפילו לדבר על מה זה "אמת". שעמום הוא צורה של עניין. אני מבזבז אוויר יקר על ידי נסיעה בלימוזינה, או על ידי נסיעה באוטובוס. בספר היה לזה הסבר. אבל אתה לא רוצה שיסבירו לך דברים, אתה רוצה סקס. כשאתה צריך לירות, אל תירה, תדבר על זה במשך לא מעט זמן. אף אחד אף פעם לא יבין את הפסקה הזאת. אבל ההבנה היא רק מושג מערבי רקוב. אבל כולנו רוצים להיות עשירים מסריחים, או עניים מרודים. אי אפשר לכתוב את כל הפוסט ככה, אבל מעניין כמה קוראים טרם נטשו.

קוסמופוליס (Cosmopolis) הידוע גם בשמות "הסרט החדש של דייויד קרוננברג" ו"הסרט בו רוברט פטינסון ההורס מוכיח שהוא שולתתתתתת!!!!!1 גם לא בדמדומים" הוא סרט שמרגיש לעיתים כמו הפסקה הראשונה שתיארתי. לעיתים אין בו ממש דיאלוגים, אלא הצהרות פילוסופיות, טיעונים פוליטיים או אמירות לא ברורות אחרות. לא פעם אנשים ינהלו שיחה וכל אחד מהם ידבר על דבר אחר. אחד מהם ירצה להסתפר, השני יגיד לו שיש איום על חייו והתשובה תעסוק בשער מטבע זר. או בעכברושים. העכברושים מייצגים משהו. הסרט ממש מתאמץ על מנת להגיד משהו. להגיד יותר ממשהו. להגדיר את הרגע הנוכחי במציאות הפוליטית העכשווית, של משבר כלכלי וגם של מחאה חברתית גלובלית (שפרצה אחרי שנכתב הספר של דון דלילו, עליו מבוסס הסרט). הוא מנסה כל כך הרבה עד שזה נראה מגוחך. או שזה אמור להיראות מגוחך, אני עדיין לא ממש בטוח.

כי אמינות היא לא משהו שהסרט מכוון אליו. הדיאלוגים אינם ריאליסטים (כולל רגעים בהם הדמויות אומרות שככה כולם מדברים) והמשחק ריאליסטי עוד פחות. קצת תמוה שהסרט הזה משווק כסרט בו פטינסון אמור להוכיח את יכולותיו כשחקן. רוב הסרט (פרט לחלק האחרון ממש) השחקנים לא ממש נדרשים להפגין משחק באופן המקובל, יותר להיראות כמו תבניות דמות ולדקלם טקסטים בצורה כמעט רובוטית. ומדובר ברשימת שחקנים מאוד מכובדת – בין השאר יש כאן את מתייה אמרליק, ג'ולייט בינוש, סמנתה מורטון ופול ג'יאמטי. ויש גם את שרה גאדון, שבסרט השני שלה עם קרוננברג מצליחה להיות רובוטית בצורה המקסימה ביותר.

בכלל, במאי לא באמת יכול לאבד את הכישרון. הסרט מעוצב בצורה נהדרת ויש בו כמה סצנות שהן די מבריקות. הסרט עוקב אחר מיליארדר שרוצה להתספר אצל הספר הקבוע שלו מהילדות. לשם כך הוא נוסע בלימוזינה מצד אחד של ניו יורק לצד האחר, רק שבגלל ביקור בעיר של נשיא ארה"ב, הלוויה של סלבריטאי והפגנות נגד העשירים – הנסיעה הזאת לוקחת יום שלם ונכנסת עמוק אל תוך העלילה. אולי עוד סיבה לעיכוב היא שבמהלך היום הגיבור מנסה לשכנע את אשתו לשכב עימו ושוכב על הדרך עם כמה נשים אחרות (לא ברור כמה). כאמור, חלק מן הסצנות, כמו הסצנה בה הוא מדבר עם אישה שעובדת עבורו בעודו עובר את הבדיקה הרפואית המקיפה היומית בלימוזינה, הן די מבריקות. אחרות נראת כמו הפסקה הראשונה שכתבתי ודי משתלטות על הסרט.

במאי לא יכול לאבד את הכישרון שלו, אבל הוא יכול לאבד את הרלוונטיות. הכוח של קרוננברג אף פעם לא היה בפרובוקציות שלו או בשליטה שלו בקולנוע, אלא ביכולת שלו להגיד משהו מדויק ומקורי על העולם. התחושה היא שהוא מנסה בכוח להישאר רלוונטי, אך אינו באמת מבין את העולם בדרך מקורית. לי נדמה שוידאודרום (Videodrome) שלו מראשית שנות השמונים אקטואלי הרבה יותר מן הסרט הזה, הדן במשברים המצויים בחדשות בימים אלו. יותר משיש תחושה שלא ברור מה הוא מנסה להגיד, יש תחושה כי הדברים שהוא אומר הם ברורים מדי, נדושים או לא עמוקים כפי שיוצרי הסרט חושבים שהם. הסרט עוסק בגיבור ששואף לדעת הכל. התחושה היא כי הבמאי שלו רצה לומר את הכל.

הסרט דן בהרבה מאוד נושאים: יצר הרס עצמי, עיסוק במשבר כלכלי גלובלי, מחאה נגד העשירים בכלל ונגד טייקונים בפרט, משבר בחיי הנישואין, משבר גבריות כללי, יצר אלימות ומה הופך בן אדם לאלים או לכוחני. והאם כסף הוא סוג של אלימות. נושאים מעניינים ומרתקים שאם הסרט היה הולך עד הסוף עם אחד מהם, או היה מנסה להגיד דברים בצורה יותר מרומזת, היצירה הייתה יכולה להיות עשירה באמת. כרגע זה נראה יותר כמו תבנית לקראת דיון פילוסופי מאשר מוצר בידורי או אמנותי. למרות שזוהי תבנית שמכילה לא מעט עניין, יש בסרט יותר מדי רגעים חלשים על מנת שאוכל להגדיר אותו כמוצלח או כמומלץ. מצד שני, אני אוהב אותו יותר בשעות שחלפו מאז הצפייה ומאז שהתחלתי לכתוב את הסקירה הזו.