סרט קצר: "Tunnels" של ניר שגב

איזה כיף – את הסרט הבא אני מכיר עוד משלבי עריכה מוקדמים, לפני שנים, כך שנחמד לצפות בגרסתו המוגמרת סוף סוף. גרתי אז בירושלים ומאוד קינאתי בכל האנשים המגניבים האלה שנוסעים לברלין ומצלמים סרטים בזריזות וביעילות, עושים קולנוע במקום רק לדבר עליו. ניר שגב – בוגר סם שפיגל ואחד המגיבים הקבועים שלנו – היה אחד מהם. השבוע הוא עידכן אותי שהוא משחרר לחופשי את סרטו הקצר "Tunnels", להתהלך לבדו בעולם. כך ששמחתי להעניק לו במה אצלנו בבלוג, במיוחד כיוון שאני מחבב את הסרט עוד מימיו המוקדמים.

זהו סיפורו של בחור צעיר וספרדי בשם חבייר, המתעורר לפתע עירום לגמרי באמצע ברלין. אין לו מושג איך הוא הגיע לשם, או למה לעזאזל כולם קוראים לו קריסטוף. כולל מישהי שטוענת כי היא החברה שלו וגם שוטר מדוכא אחד. האם חבייר הוא בעצם קריסטוף? והאם הוא בכלל הגיבור של הסרט הזה? אני ממליץ לפנות חצי שעה ולצפות בו. המשיכו בקריאה אם תרצו את דעתי שלי (כולל ספויילרים כמובן) או תחשקו להביע את דעתכן ודעתכם.

אני מזכיר לקחת את כל מה שאני כותב כאן תחת הדיסקליימר הבא – אובייקטיבי מאוד אני לא, כי אני הרי מכיר את היוצר. אישית, אני סבור שאין זה משפיע או משבש את דעתי, אבל אפשר גם לא להאמין לי. מצד שני, נדמה לי שאת כל מה שאכתוב כאן כבר אמרתי לניר, אז זה לא שאנסה לטייח או להסתיר דברים.

באופן אישי, החיבה המיידית שלי אל הסרט נובעת מהקונספט שלו. אני סאקר של סרטים שמתחילים עם תעלומה בלתי אפשרית, שעוסקים בעניין של זהות דרך תפיסת מציאות. כך שנשביתי מיד בהתחלה, כאשר כל הזמן מנקרת במוחי השאלה – האם הסרט הולך לפתור את זה? האם יהיה איזשהו סוף מניח את הדעת לאניגמה הזאת? כי אם יש משהו שאני פחות מחבב בסרטים מסוג זה, הוא שמושכים אותי בלשון ומנצלים את סקרנותי הטבעית, רק כדי להביא אותי אל סוף הסרט לא מתוגמל. מהיכרותי עם הראש של ניר, הנחתי שזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. אבל הוא החליט להפתיע.

העובדה שקו העלילה של חבייר/קריסטוף (בגילומו של איניאקי הררו) נותר סתום, לא הפריעה לי כפי שחששתי. זאת משום שבמהלך הצפייה הסתבר שהדמות המעניינת יותר היא דווקא זו של יינס (רוברט דמות'), השוטר המדוכדך. העובדה שהוא היה זקוק למקרה מטלטל מציאות כמו התעלומה של האיש התלוש כדי להתנער מאדישותו שלו ולהבין מה קורה לו ממש בתוך הבית, הופכת להיות הנושא המרכזי של הסרט. כלומר, שגב משתמש במתח הטבעי שנוצר מסיטואציה לא טבעית (ספק על טבעית) דווקא כדי לפקוח את עיניו של אדם שפוי לכאורה. לגרום לו לפקפק באמיתות ואמינות חייו שלו. או ספציפית במקרה שלפנינו – להבין שזוגתו בוגדת בו עם חברו השוטר. ולא מאתמול, אני מנחש.
ההקבלה היפה בין יינס ובין חבייר/קריסטוף מגיעה לשיא בסצינת ההליכה המשותפת ברחוב, באופן שבו שני הגיבורים משתקפים האחד ברעהו. בשלב זה יינס נוטש את "בבואתו", מוכן להביט למציאות שלו ישר בעיניים. והוא זוכה להבנה המיוחלת מיד כאשר הוא נכנס בפתח ביתו. בעיניי זהו רגע קולנועי נהדר, ואני לא צריך יותר מאחד כזה בסרט של חצי שעה.

מאוד חיבבתי גם את ברלין בסרט הזה, היא פוטוגנית ומצליחה להתאים לרוח הסרט בניכור ובעיוורון למתחולל ממש מתחת לאף שלך. אני בהחלט מוכן לקבל את הקביעה שהסרט נראה ומרגיש מאוד דל תקציב – בכל אספקט של עשייה – אבל גם מוכן לסלוח לו על כך. זאת מכיוון שיש בו לפחות אימג' אחד מקורי (הסצינה בספסל הענקי) אשר מייחד אותו, כמו גם הרעיון שכבר הוזכר לעיל. בשבילי זה די והותר, או אפילו יותר מכך – זה מחזק בי את התחושה שאנשים פשוט צריכים לצאת ולצלם סרטים. דברים טובים כבר יקרו בדרך.