לקראת פסטיבל ירושלים 2012: פרגמנטים על מיכאלאנג'לו אנטוניוני

צריך להודות לפסטיבל ירושלים. או לקלל אותו. כבר שנתיים שאני מנסה לכתוב על מיכאלאנג'לו אנטוניוני ולא מצליח. אומנם בבלוג הקודם בו כתבתי פרסמתי שני טקסטים על ל'אוונטורה (L'avventura) שלו, אך היה בהם משהו התחלתי, הסבר כללי מדי, שלא נוגע במהות. אולי זו מהות שלא ניתן לגעת בה כי הרי הסרטים מדברים יותר טוב בעד עצמם אצל אנטוניוני בצורה קיצונית יותר מאצל יוצרים אחרים. למרות שהסרטים שלו מזמינים מחשבה, מזמינים ניתוח, דורשים מן הקהל לספק את ההסברים בעצמו, אני נותר יותר יותר רחוק מהיכולת לכתוב עליהם. אחרי כל מאמר מבריק שאני קורא עליהם, הם נראים רחוקים ממני אף יותר, למרות שהם נוכחים בלבי, למרות שלא פעם הם מתארים את רגשותיי, מחשבותיי ואכזבותיי טוב ממני. מה גם שקשה לכתוב על יוצר שכבר שמעתי את נחמן אינגבר ויגאל בורשטיין מנתחים את סרטיו, או חלקים מהם.

כעת, פסטיבל הקולנוע של ירושלים עורך לאנטוניוני מחווה מקיפה. במלאות 100 שנה להולדת הבמאי וכמה חודשים לאחר מותו של טונינו גוארה, שותפו הקבוע לתסריט במשך עשורים רבים. אז צריך לשוב ולכתוב.

האמת היא שאנטוניוני התחיל אצלי כסוג של גילטי פלז'ר, מוזר ככל שזה יישמע. לאורך כל חטיבת הביניים והתיכון, היו לי מורות טובות לספרות. מורות שגם מדי פעם הראו לנו סרטים, ולא סתם סרטים. נדמה לי שזה היה בחטיבת הביניים כשרוב חבריי לספרות מורחב השתעממו מבלו-אפ הסרט שזכה לשם העברי המאוד (מאוד) לא מתאים יצרים. אני נותרתי המום וידעתי שלא היה נכון להסביר עד כמה הושפעתי מהסרט, כי בעודי נאבק למצוא מילים, חבריי שוחרי הספרות המורכבת יותר כבר דיברו בגנות הסרט שהתיישן והיה "יומרני" מדי. אז הגנתי על הסרט בפחות נחרצות. בלי להגיד שהרגשתי שחזיתי במשהו אחר, במשהו שהבהיר לי שקולנוע זה לא רק כלי לספר סיפור, זה כלי ליצור שירה. זה כלי שיכול לומר משהו על המציאות, או על חוסר היכולת לומר משהו על המציאות. לא הבנתי מה נגע לי בסרט, או על מה בעצם הסרט דיבר, אבל הבנתי שדבר כזה עוד לא ראיתי. יותר מעשור אחר כך, נדמה לי שדבר כזה לא ראיתי מאז. בתור מתבגר, היה לי מוזר שבכלל לא התרגשתי מכך שהסרט מכיל עירום ואפילו אורגיה, אלא חשבתי על רצח שארע או לא ארע, על הריקנות שבמגע מול בני אדם, על כך שגם צילום יכול להפוך לדומה לציור מופשט ונטול אובייקטים. תודה לצוות ההוראה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, בזכותו אני מה שאני, גם אם זה לא הרבה.

בקרב סינפלים, קיים העימות הנצחי: פליני או אנטוניוני, גרסת הקולנוע האיטלקי המודרני לשאלת אבא או אמא. פליני האינטואיטיבי לעומת אנטוניוני המחושב. הרגש של פליני לעומת השכל של אנטוניוני. הקרקס מול המדבר של הארכיטקטורה המדורנית. מאסטרויאני אשר נהנה מן החיים ולא מבין את רגשותיו, מול מוניקה ויטי שמבינה את החיים ואת רגשותיה טוב מדי. החגיגה של נינו רוטה מול אקורדים צורמים. מסע לתוך סביבת החלומות לעומת מסע בתוך סביבה מנוכרת. וכן הלאה.
האמת היא שההבדלים לא כאלו גדולים – גם אנטוניוני מרגש מאוד ושניהם פשוט עושים את הקולנוע היחידי שהם יודעים לעשות. אבל אם בכל זאת לבחור – אז אנטוניוני. כי הייאוש שלו יותר קרוב לחלומות שלי מן הקרקס של פליני. כי אצל פליני אני יכול למקם את "8 וחצי" בפסגה, ואת "לה דולצ'ה ויטה" ו"לה סטארדה" מעט אחרי. אצל אנטוניוני אני אבוד, ע"ע הפסקה הבאה.

אז על מה לעזאזל להמליץ, או על מה לא לוותר בצפייה חוזרת על גבי מסך גדול? הפסטיבל ממילא עמוס ואי אפשר לראות את הכל. מתבקש להגיד בלו-אפ (Blowup) שהוא גם האהבה הראשונה, גם הכי מוכר וכנראה בכל זאת הכי נגיש. הסרט שבו העלילה ברורה ומתקדמת יחסית מהר, מה שממש לא בא על חשבון עומק, ייחוד או עוצמה ויזואלית. אבל יש גם את ל'אוונטורה לו הקדשתי כבר פוסט, הסרט המאפיין ביותר, האניגמטי ביותר, שהסיום שלו הוא אולי המרגש ביותר. ויש את ליקוי חמה (L'eclisse) שאני לא יודע מה יותר מרשים בו: הסיום הנודע, בו הדמויות לא מופיעות במקומות בהם קבעו להיפגש, או הפתיחה, בה זוג מוצא את עצמו בדירה לאחר פרידה, בלי יכולת להוסיף לדבר. או זהות גנובה (Professione: reporter) האנטי-ג'ייסון בורן שמרגיש כמה מבלבל ונטול אקשן ממשי זה למצוא את עצמך כסוכן נשק בסכסוך פוליטי סבוך, סרט שהמסך הגדול יעשה עימו חסדים רבים. אולי דווקא נקודת זבריצקי (Zabriskie Point) סרט שנבחר על ידי לא מעט אנשים מכובדים כאחד מן הגרועים אי פעם, לא רק של אנטוניוני, אלא בכלל. זהו גם הסרט בו הוא מבקר משהו (החברה האמריקאית) בצורה דידקטית ולא אופיינית. וזה סרט מהפנט, קסום, בזכות כל ה"חולשות" שבו. סרט שמתגלה מחדש בכל צפייה. בעצם כמו כל סרטיו של אנטוניוני, להוציא את הסרטים שביים לאחר שלקה באירוע מוחי.

אבל הבעיה בלהמליץ על סרט אחד היא שזו גם תהיה המלצה על הקרנה אחת. וסרטים של אנטוניוני לא חווים באופן שלם בצפייה אחת. צריך לצפות בהם מספר פעמים, בהפרשי זמן קצרים ואז לאחר זמן. לצפות שוב ושוב בסצנות מסוימות, להתעכב על פריים ספציפי. אלו סרטים שלא ניתן לעשות להם ספוילר. לא רק כי העלילה כמעט תמיד אינה העיקר, אלא גם כי פירוש העלילה משתנה מצפייה לצפייה. ולפעמים גם לא תמיד טוב לדעת את כל הרמזים שהבמאי שותל בסרטיו לגבי פירוש אפשרי לאירועים. כי מי שנדרש לחשוב מחדש על מקומו בעולם הוא לא רק הצלם המסחרי שבניסיונו להיות אמן היה עד לפשע, או כתב אשר מוצא את עצמו בחיים חדשים בתור סוחר נשק. הקהל צריך לקחת חלק פעיל בפירוש הסרט והעולם סביבו. איני יודע אם לכך בהכרח כיוון הבמאי, אך זו התוצאה.

הנוסע (זהות גנובה)

השיח על ייצוג נשים בקולנוע שב ועולה בשנים האחרונות, או שמעולם לא דעך. אנטוניוני נמצא מעבר לו. הסרטים שלו אינם פמיניסטים, פוסט-פמיניסטים או משהו מסוג זה. הוא פשוט מציג נשים – נשים המודעות למיניות שלהן, המודעות לאופן בו גברים צופים בהן. נשים הרוצות לאהוב אבל לא תמיד מוצאות את הכוחות לעשות זו. נשים שאני מאמין להן. בעיקר כשמגלמת אותן מוניקה ויטי, שחקנית מופלאה שדומה כאילו נולדה רק עבור אנטוניוני.

נסו לזהות את מוניקה ויטי בתמונה

"ניכור" היא מילה שחוזרת הרבה בהקשר לבמאי. ניכור בין דמויות שונות, בין דמויות לסביבה, בין דמויות לעצמן. אבל בכל פעם שאנטוניוני מראה ניכור, הוא מראה גם אהבה, האהבה שלא ניתן לממש גם כאשר נוגעים, גם כאשר צוחקים, גם כאשר אומרים אהבה. האהבה שהיא נכזבת כי האדם לא יכול להיות כן לעצמו. הסרטים שלו מתארים היטב בדידות – לא רק ביחסים מול האחר, אלא גם בתוך היישות הספיצפית. הם עושים זאת בלי לומר דבר בצורה מפורשת, אלא על ידי העברת תחושה. אני חש כי הסרטים מבטאים את הבדידות שלי, את הרצון שלי לאהבה, את חוסר היכולת שלי לבטא את רגשותיי, להרגיש את רגשותיי, להרגיש בכלל, או להפסיק להרגיש.

ל'אוונטורה

פריים אהוב: התמונה שמעל שורות אלו. לכאורה, בחזית התמונה במרכז תשומת הלב זוג האוהבים. אבל העין נמשכת לבחורה שממתינה מחוץ לדירה, היחידה בפריים שאנו רואים את הפנים שלה, היא משדרת אי נחת, בדידות ומבוכה – רגשות שעוברים גם לזוג שבחדר. החדר מעוצב בדלות יחסית, אבל העולם שמחוץ לדירה עמוס בגשר ופסל. הזוג המתייחד לא באמת לבד. בעוד רגע הבחור יבחין בכך ויסגור מעט את החלון – אבל לא לגמרי. בחוץ עדיין תהיה הבחורה האחרת, מרחפת בתוך החיבוק של הזוג, מעיבה עליו בדרך שהם עדיין לא יודעים. בנקודה זו בסרט הבחורה שבדירה היא זאת שמובילה את העלילה והבחורה בחוץ היא דמות משנית. זה הולך להשתנות בדרך שלא ממש מוסברת בעלילת הסרט, אבל מוסברת בויזואליה שלו.

ליקוי חמה

ובחזרה לפסטיבל – פסטיבל קולנוע מסוג זה מציג הרבה מאוד, יותר ממה שאפשר להספיק. אם היה מדובר בהקרנה בסינמטקים בימי שגרה, הייתי מנסה להספיק כל הקרנה. אבל בפסטיבל יש דחף לטעום דברים חדשים, מה גם שהשנה (קצת כמו בכל שנה) דומה כי התוכניה של פסטיבל ירושלים מצדיעה לאנטוניוני גם על ידי בחירה של סרטים "פיוטיים" ומאתגרים רבים. אבל אני לא רואה מצב בו אני לא טועם שוב לפחות סרט אחד של אטנוניוני בפסטיבל. זה יהיה כמו ללכת ללובר ולא להביט במונה ליזה, רק שתנאי ההקרנה בירושלים צפויים להיות טובים יותר מעדר התיירים שמונע כל סיכוי למבט מעמיק בציור.

דשא, באסה. הגרסה המקורית