הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים 2012: סיכום התחרות הבינלאומית

הסיכוי להסכמה עם שופטים בתחרות שהכילה מאות סרטים הוא בלתי אפשרי – וגם בפסטיבל הנוכחי זה לא קרה לי. את הזוכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הצלחתי לפספס, אבל את שאר הזוכים בתחרות הבינלואמית ראיתי ולמרות שכולם נראים כיצירות של במאים בעלי כישרון – השופטים כנראה ראו משהו שאני לא. או אולי לא ראו משהו שאני כן ראיתי בסרטים שכלל לא הגיעו לשלב הגמר. הנה סקירה שלי על חלק מן הסרטים הזוכים בתוספת כמה אזכורים לסרטים ראויים נוספים.

הזוכה בתחרות הבינלאומית: My Bow Breathing

מצד אחד, היה רמז מתרים כשהשופט ההונגרי בנדק (יש לבטא בנץ') פגלייהוף ציין את הסרט הזה בכיתת האמן שלו. מצד שני, זהו הסרט השלישי שהכי אהבתי במקבץ אשר בו הוקרן (טוב, זה היה מקבץ משובח, עוד נחזור אליו). הבימוי של הסרט, בידי אנריקו מריה ארטאלה,  אכן מקצועי ומרשים ומשלב בין קטע פעולה לקטע איטי יותר של ספורטאית המנסה להתרכז על מנת להצליח בקשתות. היא צריכה לנשום בצורה מדוייקת, אבל בעצם היא אולי משתמשת בקשתות על מנת להתנקם בחבורת ספורטאים שאנסו אותה. העלילה הזו אומנם פורטת על הקו של "אישה שעברה טראומה מינית ניצבת מול עולם גברי", הנוכחת ברבים מסרטי הפסטיבל, אבל יש בה לטעמי משהו מעט באנלי, אולי דווקא משום שהנושא חזר על עצמו. אם סטודנט היה מראה לי את זה כתרגיל, הייתי נופל מכיסא, אבל כסרט זוכה בפסטיבל? ראיתי דברים שבאמת נגעו בי, או הרשימו אותי יותר. גם מוזר לי שבית הספר אותו מייצג הסרט נקרא "המרכז לקולנוע ניסיוני" – הסרט הרגיש לי די קונבנציונלי, עד כמה שסרט על בחורה שיורה חצים בגברים יכול להיות קונבנציונלי.

סרט האנימציה: My Strange Grandfather

גם הסרט הזה הוקרן באותו מקבץ עם הסרט הזוכה! וגם הוא לא היה אחד מאהובים עלי ביותר באותו מקבץ (אלו היו היום בו בנו של ריינר טבע והסייח, עליהם כתבתי כאן). אבל זה כן היה סרט האינמציה החביב עלי בפסטיבל, אחד היחידים שבאמת ניסה לעשות משהו מיוחד באנימציה. ב-9 דקות יש בו לא מעט רגעים של דמיון מרהיב, גם אם לא ממש הצלחתי לעקוב אחר העלילה שכנראה הייתה לו.

פרס הבימוי: Guanape Sur

הבמאי הוא יאנוס ריכטר ואלה כבר שני פרסים לסרטים איטלקים מתוך שלושה שהתחרו בפסטיבל. לא ראיתי את הסרט הדוקומנטרי שזכה, אבל פרס הבימוי הלך לסרט דוקומנטרי וזו בחירה לא שגרתית. הסרט מתאר אי נטוש כמעט לגמרי במשך שנים, שאין בו חלקאות אך יש בו ציפורים. קבוצה של פועלים מגיעה על מנת לנקות את האי מן השאריות שהציפורים משאירות. הסרט כמעט ואינו מסביר דבר באף אמצעי פרט לתמונה ובכך יש בו עוצמה, גם אם הוא דורש ריכוז מן הצופה.

פרס הצילום: Tuba Atlantic

האמת, בכל שנה בפסטיבל אני אוהב את הזוכה בפרס הזה והשנה המצב לא יוצא דופן. אפשר לומר כי זהו הסרט האהוב עלי מבין כל זוכי הפרסים, אם כי אני לא בטוח שדווקא הצילום שלו מצטיין יותר מהיבטים אחרים שבו – יש לו גם תסריט מהודק ועתיר הומור ויש בו גם משחק משובח. יש לו גם לא מעט פרסים מפסטיבלים אחרים. הבמאי הוא האלוואר ויצו, הצלם הוא קארל אריק ברונדבו. גיבור הסרט הוא קשיש איסלנדי אשר רופא מבשר לו כי נותרו לו עוד ששה ימים לחיות (שזה כמעט ששה ימים יותר ממה שהיה למר באום, אז שלא יתלונן). הוא מנסה לייצר קשר עם אחיו, עימו או לא דיבר שלושים שנה – אך הוא אינו יודע את מספר הטלפון שלו. התקווה שלו היא להשתמש בהמצאה ישנה של השניים – טובה אשר אפשר לשמוע מעבר לאוקיינוס האלנטי. אבל לשם כך הוא צריך שכיוון הרוח ישתנה. חוץ מזה, האיש הזה מאוד לא אוהב שחפים. ויש גם בחורה צעירה הנשלחת לסייע לגיבור, מטעם ארגון נוצרי של "מלאך המוות" – צעירים המסייעים לזקנים להשלים עם מותם הצפוי. סרט מעולה.

פרס התסריט: קרב עיניים 

הנציג הישראלי היחיד בשלב הגמר של התחרות הבינלאומית יצא כצפוי עם פרס, גם אם זה לא היה בהכרח הפרס שאני הייתי מעניק לו, אבל פרס ראוי. כתבתי על הסרט כאן.

ציון לשבח: המכתב 

האמת, ראיתי סרט סטודנטים בשם זה שהיה אחד מן הסרטים האהובים עלי השנה, אבל זה לא היה במסגרת שקשורה לפסטיבל. הסרט הזה מכיל נושא מאוד מעניין: סימום של רוכבי אופניים לקראת תחרויות, במחיר של סיכון הבריאות. הסרט גם מצולם בצורה מרשימה (בפילם ובדיגיטלי) ומכיל כמה רגעים חזקים. אלא שלי הייתה הרגשה שהעריכה הרופפת שלו נובעת מכך שהסרט לא ממש גמור. לאחר מכן הבמאי קנת מרקן עלה והסביר כי התקציב נגמר באמצע פעמיים, השחקנים התחלפו והסרט שונה מן הכוונה המקורית שלו. מה שדי הסביר את התחושה שלי. השופטים כנראה התרשמו יותר מכושר האלתור שלו.

עוד שני סרטים טובים מאוד שראיתי, לא כתבתי עליהם עדיין והם לא זכו בפרסים:

Hound – סרט ברזילאי פואטי המציג פורטרט של בחורה צעירה בעיר, בצורה פרגמטארית החושפת פיסות חיים קטנות, בשילוב עם שפה קולנועית מרשימה.

Dolls – הגיע לשלב הגמר והייתי די משוכנע שיזכה באזכור בפרסים. ילדה שעוברת התעללות מינית מצד אביה מבינה כי גם אחותה הקטנה עוברת התעללות ושוקלת האם לפעול בעניין וכיצד. כמה רגעים של בימוי מאוד מרשים. מיגל סלגאדו הוא עוד שם שכדאי לי לזכור (ואני לא אעשה זאת).

Dolls